שתיים בלילה, חיילים משליכים אקראית רימונים בכפר. "פעילות שגרתית"
מאז פברואר, חיילים פולשים כמעט מדי שבוע לכפר שלי, תוואני, בדרום הר-חברון. הם מתהלכים ברחובות, מטילים אימה בצורות שונות על התושבים ותוקפים באלימות כל מי שמנסה לתעד את מעשיהם
היום אני מבין היטב מה זה כיבוש צבאי. חיילים בכפר תוואני (באסל אל-עדרה)
חיילים השליכו רימוני הלם, בזה אחר זה, מתחת לחלונות של בתים בכפר שלי. השעה היתה שתיים בלילה, וזה נראה כך: חייל זורק רימון, ליד בית, הג'יפ שבו הוא נוסע מתקדם קצת, וחייל משליך רימון נוסף, ליד הבית הסמוך. ספרתי ארבעה רימונים שהושלכו כך. בלי סיבה ובאופן אקראי. לא קדם לזה חיכוך. הרימונים התפוצצו, וקול הנפץ המבהיל העיר את התושבים. גם אחותי הקטנה התעוררה בבהלה.
מאז פברואר, חיילים פולשים כמעט מדי שבוע לכפר שלי, תוואני, בדרום הר-חברון. תיעדתי ארבע פלישות כאלו. הדפוס דומה: החיילים מתהלכים ברחובות, ברוב המקרים בלי מטרה ברורה, ומטילים אימה בצורות שונות על התושבים. נראה כאילו הם מתאמנים.
תסנים, אחותי בת השמונה, לא נרדמת בלילה כבר חודשיים, מאז החלו הפלישות. היא מבקשת מאמא שלי להישאר לידה בלילות, ולדבר איתה. ילדים רבים בכפר במצב דומה. כאשר שאלנו את הצבא, בחודש שעבר, מה הסיבה לפלישות, נאמר לנו כי מדובר ב-"פעילות שגרתית". ובכן, כך השגרה הזו נראית.
אתמול (שני) בלילה נכנסו לכפר כמות גדולה מהרגיל של חיילים, משלושה כיוונים שונים. הם פלשו לבית של אחד השכנים ושאלו על בנם בן ה-16, שלא היה בבית. ברחוב, הם כיוונו רובים לעבר כל מי שיצא מהבית כדי לראות מה מתרחש, וצעקו להיכנס פנימה. מכיוון שאבי התעקש להישאר בחוץ כדי לעקוב אחר פעולותיהם, החיילים הובילו אותו לפינה ברחוב, לקחו לו את הטלפון הנייד וכיסו את עיניו. כשאבי ביקש מהם לשתות מים, הם כיסו גם את פיו כדי שלא יוכל לדבר. כל זה לעיניי אמי והדודות שלי.
The stun grenades were struck a few meters from my door, a soldier stood with an electric pistol threatened my mother and sisters if they go out of the house, pic.twitter.com/JHtNSUCV5C
— Basel Adra (@basel_adra) March 22, 2022
באחד בפברואר נכנסו רגלית לכפר 12 חיילים, באחת בלילה. הם הסתובבו בין הבתים, והאירו בפנסים אל תוך חלונות של משפחות ישנות. כך עברו בית אחר בית, בלי לעצור אף-אחד, בלי להיכנס לבתים. אמא שלי התעוררה וקמה כי ראתה חייל עומד במדרגות, ומכוון עליה פנס. תושבת אחרת העידה כי חיילים כיבו את האור במרפסת שלה. כעבור עשרים דקות, הם נכנסו לבית הספר שבכפר ופטרלו בין הכיתות הריקות. בסוף עלו בחזרה, למאחז הלא חוקי חוות מעון, שהוקם על אדמות הכפר שלי. שם החנו את הג'יפים שלהם. דובר הצבא לא ענה לשאלה מדוע אירעה הפלישה.
שבוע אחר-כך, חיילים הגיעו שוב באחת בלילה. הפעם עצרו שני תושבים, שנחקרו במשטרה על תקיפת מתנחל, ושוחררו למחרת. החיילים נעצרו בסמוך לבית של שכן שלי. ירדתי לצלם את המתרחש, ביחד עם איתַי ויסמין, שני פעילים ישראלים, שישנו בכפר. החיילים כעסו שאנחנו מצלמים ואמרו כי אסור לצלם פעילות מבצעית. הם דיברו עם איתַי בעברית. שני חיילים תפסו אותו, הפילו אותו לרצפה, ואחד מהם דרך עם הברך על הצוואר שלו.
אחרי כמה רגעים, לא הצלחתי לעמוד במה שהם עושים לאיתי, הוצאתי טלפון, וצילמתי תמונה. חייל מיד חבט בי באגרוף, דחף אותי, וניסה לקחת לי את הטלפון. אמרתי לו שאני עיתונאי, כאשר קבוצת חיילים אחרת, מבין העצים, כיוונה אל הפנים שלי פנס לייזר אדום. ברחתי משם.
חיילים מענישים באלימות את הפעיל איתי פייטלסון לאחר שצילם אותם, בפלישה לילית ב-15.2
החיילים לקחו לאיתי את המצלמה ונסעו משם. מדובר הצבא נמסר למחרת כי "המעשה היה שגוי והמצלמה תוחזר לו בהקדם". אך רק בחלוף יותר מחודש, ולאחר שתי נסיעות לתחנת המשטרה בקריית ארבע, המצלמה אכן הוחזרה לאיתי.
????An army car just stopped in front of my house they fired 3 stun grenades. You can just imagine it.
The army invaded my village They detained my father, the soldiers also stopped young guys in the street including my younger brother and beat them up for no reason. pic.twitter.com/Y3nBTxEoRW
— Basel Adra (@basel_adra) March 10, 2022
לפני כשלושה שבועות, בעשרה במרץ, פלשו שוב חיילים לכפר. הם פקדו על כל מי שבחוץ להיכנס לבתים. החיילים השליכו רימוני הלם ברחובות הכפר, תושבים שנשארו מחוץ לבתים שלהם נדחפו לרצפה או עוכבו ושוחררו כעבור דקות ספורות, והחיילים תועדו מקללים ומאיימים על מי שצילם אותם. לא בוצעו מעצרים, וכמו בשאר המקרים, דובר הצבא לא התייחס לשאלה מדוע נכנסו חיילים לכפר באמצע הלילה. ולבסוף, לפני חמישה ימים, ב-17.3, הם ערכו חיפוש באחד מהבתים, והשליכו רימוני ההלם לצד הבתים, באופן אקראי.
כאשר הייתי בגיל של אחותי, תסנים, פיתחתי הרגל – להירדם תמיד עם נעליים. באותה תקופה, לפני עשרים שנה, חיילים היו נכנסים לבתים בלילה, צועקים שנצא ואוספים את כל תושבי הכפר במגרש – מבוגרים וילדים. לא הייתי מספיק לנעול נעליים, ולכן בחרתי להירדם בלי לחלוץ אותן. הפלישות בלילה נעשו כנקמה. בימים היינו הולכים לאדמות חקלאיות, שמתנחלים מנסים להשתלט עליהן, כדי לסייע לרועי הצאן. בדרך-כלל הגיעו איתנו לשם פעילי שמאל יהודים ובינלאומיים. בשטח, החיילים היו צועקים עלינו להפסיק את הפעילות ואת שיתוף הפעולה עם זרים ובינלאומיים. בזמנו, כילד, לא ממש הבנתי מה קורה. כמו אחותי הקטנה. ידעתי רק שאני מפחד. היום אני מבין היטב מה זה כיבוש צבאי.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
