newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שתיים בלילה, חיילים משליכים אקראית רימונים בכפר. "פעילות שגרתית"

מאז פברואר, חיילים פולשים כמעט מדי שבוע לכפר שלי, תוואני, בדרום הר-חברון. הם מתהלכים ברחובות, מטילים אימה בצורות שונות על התושבים ותוקפים באלימות כל מי שמנסה לתעד את מעשיהם

מאת:
היום אני מבין היטב מה זה כיבוש צבאי. חיילים בכפר תוואני (באסל אל-עדרה)

היום אני מבין היטב מה זה כיבוש צבאי. חיילים בכפר תוואני (באסל אל-עדרה)

חיילים השליכו רימוני הלם, בזה אחר זה, מתחת לחלונות של בתים בכפר שלי. השעה היתה שתיים בלילה, וזה נראה כך: חייל זורק רימון, ליד בית, הג'יפ שבו הוא נוסע מתקדם קצת, וחייל משליך רימון נוסף, ליד הבית הסמוך. ספרתי ארבעה רימונים שהושלכו כך. בלי סיבה ובאופן אקראי. לא קדם לזה חיכוך. הרימונים התפוצצו, וקול הנפץ המבהיל העיר את התושבים. גם אחותי הקטנה התעוררה בבהלה.

מאז פברואר, חיילים פולשים כמעט מדי שבוע לכפר שלי, תוואני, בדרום הר-חברון. תיעדתי ארבע פלישות כאלו. הדפוס דומה: החיילים מתהלכים ברחובות, ברוב המקרים בלי מטרה ברורה, ומטילים אימה בצורות שונות על התושבים. נראה כאילו הם מתאמנים.

תסנים, אחותי בת השמונה, לא נרדמת בלילה כבר חודשיים, מאז החלו הפלישות. היא מבקשת מאמא שלי להישאר לידה בלילות, ולדבר איתה. ילדים רבים בכפר במצב דומה. כאשר שאלנו את הצבא, בחודש שעבר, מה הסיבה לפלישות, נאמר לנו כי מדובר ב-"פעילות שגרתית". ובכן, כך השגרה הזו נראית.

אתמול (שני) בלילה נכנסו לכפר כמות גדולה מהרגיל של חיילים, משלושה כיוונים שונים. הם פלשו לבית של אחד השכנים ושאלו על בנם בן ה-16, שלא היה בבית. ברחוב, הם כיוונו רובים לעבר כל מי שיצא מהבית כדי לראות מה מתרחש, וצעקו להיכנס פנימה. מכיוון שאבי התעקש להישאר בחוץ כדי לעקוב אחר פעולותיהם, החיילים הובילו אותו לפינה ברחוב, לקחו לו את הטלפון הנייד וכיסו את עיניו. כשאבי ביקש מהם לשתות מים, הם כיסו גם את פיו כדי שלא יוכל לדבר. כל זה לעיניי אמי והדודות שלי.

באחד בפברואר נכנסו רגלית לכפר 12 חיילים, באחת בלילה. הם הסתובבו בין הבתים, והאירו בפנסים אל תוך חלונות של משפחות ישנות. כך עברו בית אחר בית, בלי לעצור אף-אחד, בלי להיכנס לבתים. אמא שלי התעוררה וקמה כי ראתה חייל עומד במדרגות, ומכוון עליה פנס. תושבת אחרת העידה כי חיילים כיבו את האור במרפסת שלה. כעבור עשרים דקות, הם נכנסו לבית הספר שבכפר ופטרלו בין הכיתות הריקות. בסוף עלו בחזרה, למאחז הלא חוקי חוות מעון, שהוקם על אדמות הכפר שלי. שם החנו את הג'יפים שלהם. דובר הצבא לא ענה לשאלה מדוע אירעה הפלישה.

שבוע אחר-כך, חיילים הגיעו שוב באחת בלילה. הפעם עצרו שני תושבים, שנחקרו במשטרה על תקיפת מתנחל, ושוחררו למחרת. החיילים נעצרו בסמוך לבית של שכן שלי. ירדתי לצלם את המתרחש, ביחד עם איתַי ויסמין, שני פעילים ישראלים, שישנו בכפר. החיילים כעסו שאנחנו מצלמים ואמרו כי אסור לצלם פעילות מבצעית. הם דיברו עם איתַי בעברית. שני חיילים תפסו אותו, הפילו אותו לרצפה, ואחד מהם דרך עם הברך על הצוואר שלו.

אחרי כמה רגעים, לא הצלחתי לעמוד במה שהם עושים לאיתי, הוצאתי טלפון, וצילמתי תמונה. חייל מיד חבט בי באגרוף, דחף אותי, וניסה לקחת לי את הטלפון. אמרתי לו שאני עיתונאי, כאשר קבוצת חיילים אחרת, מבין העצים, כיוונה אל הפנים שלי פנס לייזר אדום. ברחתי משם.

חיילים מענישים באלימות את הפעיל איתי פייטלסון לאחר שצילם אותם, בפלישה לילית ב-15.2

החיילים לקחו לאיתי את המצלמה ונסעו משם. מדובר הצבא נמסר למחרת כי "המעשה היה שגוי והמצלמה תוחזר לו בהקדם". אך רק בחלוף יותר מחודש, ולאחר שתי נסיעות לתחנת המשטרה בקריית ארבע, המצלמה אכן הוחזרה לאיתי.

לפני כשלושה שבועות, בעשרה במרץ, פלשו שוב חיילים לכפר. הם פקדו על כל מי שבחוץ להיכנס לבתים. החיילים השליכו רימוני הלם ברחובות הכפר, תושבים שנשארו מחוץ לבתים שלהם נדחפו לרצפה או עוכבו ושוחררו כעבור דקות ספורות, והחיילים תועדו מקללים ומאיימים על מי שצילם אותם. לא בוצעו מעצרים, וכמו בשאר המקרים, דובר הצבא לא התייחס לשאלה מדוע נכנסו חיילים לכפר באמצע הלילה. ולבסוף, לפני חמישה ימים, ב-17.3, הם ערכו חיפוש באחד מהבתים, והשליכו רימוני ההלם לצד הבתים, באופן אקראי.

כאשר הייתי בגיל של אחותי, תסנים, פיתחתי הרגל – להירדם תמיד עם נעליים. באותה תקופה, לפני עשרים שנה, חיילים היו נכנסים לבתים בלילה, צועקים שנצא ואוספים את כל תושבי הכפר במגרש – מבוגרים וילדים. לא הייתי מספיק לנעול נעליים, ולכן בחרתי להירדם בלי לחלוץ אותן. הפלישות בלילה נעשו כנקמה. בימים היינו הולכים לאדמות חקלאיות, שמתנחלים מנסים להשתלט עליהן, כדי לסייע לרועי הצאן. בדרך-כלל הגיעו איתנו לשם פעילי שמאל יהודים ובינלאומיים. בשטח, החיילים היו צועקים עלינו להפסיק את הפעילות ואת שיתוף הפעולה עם זרים ובינלאומיים. בזמנו, כילד, לא ממש הבנתי מה קורה. כמו אחותי הקטנה. ידעתי רק שאני מפחד. היום אני מבין היטב מה זה כיבוש צבאי.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf