newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שרת החינוך צדקה: אין להטיל על בתיה"ס אחריות לקורונה ללא כלים

כדי להכין את מערכי הבדיקות, גייסה המדינה את הצבא עם המשאבים הלא נגמרים שלו, אבל האחריות על המימוש הוטלה על מנהלי בתי הספר עם משאביהם הדלים. הביקורת על שאשא ביטון במקרה הזה היתה פשוט לא מוצדקת

מאת:
ראש הממשלה זרק אחריות והעביר אותה למשרד החינוך. נפתלי בנו ויפעת שאשא ביטון ביום פתיחת הלימודים (צילום: פלאש 90)

ראש הממשלה זרק אחריות והעביר אותה למשרד החינוך. נפתלי בנו ויפעת שאשא ביטון ביום פתיחת הלימודים (צילום: פלאש 90)

מאז כניסתה לתפקיד, טענה שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, שאין להטיל את האחריות לחיסונים ולבדיקות הקורונה על בתי הספר. גם יו"ר הסתדרות המורים, יפה בן דוד, מחזיקה בעמדה זאת. מנגד תמכו רבים בהטלת האחריות על מערכת החינוך, ובראשם שר הבריאות ניצן הורוביץ וראש הממשלה נפתלי בנט.

בסופו של דבר, רקחו במשרד הבריאות תרגיל משפטי שהוביל לניצחון עמדתם: תוך שהם נשענים על "פקודת בריאות העם" המנדטורית, הוציאו המשפטנים צו העוקף את רשויות השלטון הדמוקרטיים, ומאפשר לצוותי משרד הבריאות להיכנס לשטח בתי הספר גם בשעות הלימודים. על בסיס זה, אישר קבינט הקורונה ב-23 באוגוסט את פתיחת שנת הלימודים.

donate

בהתנהלות הזו של הממשלה טמון שורש הרע: התמודדות עם המגפה מחייבת סולידאריות חברתית ומערכתית. אין בשעת משבר צד חזק מול חלש, שכן כולם עלולים להידבק ולחלות. אין צד מנצח מול מפסיד, שכן תפקוד חלקי של מערכת החינוך הוא הפסד של כולם. יש מי שמשלמים על שמחת הניצחון של שר הבריאות וראש הממשלה, והם כמובן אלה שבתחתית דרוג הכוח הציבורי: התלמידים, ההורים, המורים ומנהלי בתי הספר.

כפי שיוצג בהמשך: חוסר הסולידאריות מיתרגם לבריחה מאחריות מצד מקבלי ההחלטות; אחריות ללא סמכות וכלים בבתי הספר מיתרגמת לשבירת אמון; שבירת אמון פוגעת בתפקוד התקין של מעשה ההוראה והלמידה; ותפקוד לקוי פוגע בראש ובראשונה באוכלוסיות המוחלשות.

האחריות נזרקה על מנהלי בתי הספר

כאשר החלטות מתקבלות בגישה של "ניצחון" החזקים על החלשים, לא פלא שהאחריות נזרקת כלפי מטה. כשם שראש הממשלה ניצח את שרת החינוך, כך גם מטה משרד החינוך, שנדרש להחלטות מורכבות וקשות, הטיל את האחריות על הביצוע התקין כלפי מטה בשרשרת הניהול.

כך למשל, בהנחיות "התוכנית הלאומית לפתיחת שנת הלימודים" נקבע כי: "התכנית מתבססת על מתן גמישות למנהלים בבחירת אופן צמצום המגעים […] שיבטיחו את בריאותם ואת שלומם של התלמידים ושל אנשי החינוך."

בחלק הראשון של המשפט מודגמת הבריחה. מילת הקסם "גמישות" פירושה במקרה זה: תעשו מה שאתם יכולים, כי אנחנו לא יודעים לעזור. אילו סמכויות ומשאבים עומדים לרשות מנהל בית הספר על מנת לצמצם את המגעים? בחלק השני של המשפט מודגמת הטלת האחריות: המנהל, חסר המשאבים, נדרש להבטיח את בריאותם ושלומם של התלמידים ואנשי החינוך. כיצד? ואם חס וחלילה אחד מהם יחלה, האם כתב האשמה יוגש למנהל בית הספר שלא עשה די כדי "להבטיח"?

חובה להיבדק לא חובה לבדוק

חובת התלמידים להיבדק בטרם הגעתם לבתי הספר מדגימה גם היא כיצד הוטלה האחריות על המנהלים מבלי שניתנו להם כלים לביצוע. כדי לעמוד במשימה המורכבת של הכנת מארזי הבדיקות, גייסה המדינה את פיקוד העורף, את אגף לוגיסטיקה של צה"ל ואת כלל המשרתים בעיר הבה"דים של צה"ל. מדובר בארגונים שיש להם את כל המשאבים והיכולות על מנת לעמוד במבצע הלוגיסטי המורכב.

למנהלים אסור לשאול את הילדים אם עשו בדיקות. ילדים עם פתיחת שנת הלימודים בירושלים (צילום: יוסי זמיר)

למנהלים אסור לשאול את הילדים אם עשו בדיקות. ילדים עם פתיחת שנת הלימודים בירושלים (צילום: יוסי זמיר)

אולם כל המערכת הגדולה הזאת התנקזה בסופו של דבר לאחריותם של מנהלי בתי הספר. כפי שחוותה סמדר מורס (מנהלת בית ספר, שותפה לכתיבת כתבה זאת), נהג השליחויות התקשר אליה באחד הימים, והודיע שבעוד עשר דקות הוא מגיע לבית הספר עם ארגזי הבדיקות, ושיש לשמור אותם בקירור. האם בהכרח המנהלת נמצאת בבית הספר מעכשיו לעכשיו בחופשת הקיץ? האם יש לצידה מי שיסחוב את הארגזים מהמשאית לתוך בית הספר? האם יש בבית הספר תנאי אחסנה בקירור?

זאת ועוד. במסכת האילוצים המשפטיים, חויבו התלמידים על פי הנחיות משרד הבריאות לעבור בדיקת אנטיגן, אולם לא ניתנו למנהלים סמכויות לאכוף חובה זאת. תיאר זאת מנשה לוי, יו"ר איגוד מנהלי בתי הספר העל יסודיים, בוועדת החינוך של הכנסת: "העובדה שלא ניתן לחייב הורים לשלוח טופס חתום על בדיקת האנטיגן בעצם אומרת לנו, למנהלים, שכל תלמיד שיגיע לבית הספר, אי אפשר אפילו לשאול אותו אם הוא נבדק או אם הוא מחוסן, וצריך לאפשר את כניסתו לבית הספר."

ולבסוף, כדי לסייע למנהלי בתי הספר לעמוד במשימות הארגוניות החדשות, נקבע כי בכל מוסד חינוכי ימונה "נאמן קורונה". אלא שגיוס העובדים והכשרתם טרם החל, ותקופת העסקתם נקבעה לשלושה חודשים בלבד: אוקטובר עד דצמבר 2021. המנהלים נשארו לבד.

הפער בתפיסת בית הספר כתפוקה ולא כתשומה

את הפער בין ראש הממשלה לשרת החינוך, כמו גם הפער בין מנכ"ל משרד החינוך למנהלי בתי הספר, ניתן להבין לנוכח נקודת מבטם הנבדלת על מערכת החינוך. הדברים מופיעים במחקר שערכה פרופ' פטסי קריגר, ופורסם בעברית על ידי דר' מיכל רום.

מנקודת המבט של אנשי השטח (מנהלים ומורים), ההצלחה בחינוך, בהוראה ובלמידה, היא התפוקה והתוצר של בית הספר. זאת, כך אנו מציעים, נקודת המבט גם של שרת החינוך ויו"ר הסתדרות המורים, כמי שחוו את המערכת מלמטה.

לעומת זאת, עבור בעלי תפקידים רבים שמחוץ לבתי הספר, ובכללם בעלי תפקידים בממשלה, במשרד החינוך, בתקשורת, ובכלל הציבור: העמידה של בתי הספר בייעודם היא רק נקודת ההתחלה. כלומר היא התשומה!

מנקודת מבטם, המטרה ה"אמיתית" מושגת לאחר שבתי הספר הצליחו, כלומר את ההצלחה של בתי הספר הם לוקחים כנתון. למשל, המטרה של שר או ראש ממשלה היא לזכות בכוח פוליטי בזכות הצלחת התלמידים; המטרה של ההורים היא להתפנות לעיסוקיהם בזכות הימצאות הילדים בבתי הספר; המטרה של אנשי כלכלה ותקשורת היא הנעת גלגלי המשק וחזרה מבורכת "לשגרה", בזכות התפקוד התקין של המערכת.

אנשי השטח, שמביטים על ההוראה והלמידה כתוצר וכתפוקה, עסוקים יותר בשאלות הביצוע: מה הם התנאים שבתוכם פועלים התלמידים, המורים והמנהלים, שיאפשרו את ההצלחה? לעומתם מי שמביטים על ההוראה והלמידה כתשומה, כתנאי מוקדם להשגת מטרות אחרות, פחות עסוקים בתנאים שבהם פועלים אנשי החינוך והתלמידים ועסוקים יותר במדידת התוצאות. למשל: מה שיעור התלמידים בעלי בגרות במתמטיקה או מה דירוג ישראל בין מדינות העולם? הם רוצים תוצאות, והם עיוורים לשאלת התנאים.

העיוורון לתנאים פוגם באמון

העיוורון של חלק ממקבלי ההחלטות כלפי תנאי העבודה בבתי הספר, גורם להם "להוריד" אל השטח משימות ביצוע, מבלי להידרש לשאלת היכולות של אנשי השטח: מי בדיוק יבצע? האם הוא מוכשר לביצוע? האם יש לו את המשאבים (בזמן ובכלים) הנדרשים?

בדיקות סרולוגיות בבית ספר בבוקעתה (צילום:מיכאל גלעדי / פלאש 90)

בדיקות סרולוגיות בבית ספר בבוקעתה (צילום:מיכאל גלעדי / פלאש 90)

זוהי נקודת חוסר הסולידריות והבריחה מאחריות. כאשר מנהלי בתי ספר נדרשים לבצע דברים שאין בהכשרתם ובכוחם לבצע, הם מוצבים במעמד מוחלש. המנהל נדרש לקבל החלטות שלא על בסיס ניסיון או ידע מוצקים, הוא עלול לחשוש מביקורת ואף מחשיפה לתביעות משפטיות, הלחץ והבלבול גוברים, והמערכת כולה ניזוקה.

מכאן קצרה הדרך לשבירת האמון בתוך מערכת החינוך. אמון, במקרה זה, הוא המצב שבו המנהלים סומכים על מטה המשרד, שלא ינצל את יחסי המרות, כלומר את חובתם של המנהלים לבצע את ההנחיות, ויטיל עליהם משימות שמעבר ליכולתם. היום המצב רחוק מלהיות כך.

נקודה זאת עלתה גם במחקר אודות בניית האמון במערכת החינוך (מכון ון ליר, 2012). החוקרים המליצו על "בחינה מחודשת של הדרישות המערכתיות, מתוך שאיפה לייצר סביבה ארגונית שתאפשר [למנהלי בתי הספר] להמיר באפקטיביות את ערכיהם לפרקטיקות בבית הספר." כלומר שתינתן למנהלים האפשרות לעשות את מה שהם מאמינים שצריך לעשות ושיש ביכולתם לעשות.

מי משלם את המחיר? המוחלשים!

"ניצחון" הממשלה על שרת החינוך, כמו גם "ניצחון" מנכ"ל המשרד על מנהלי בתי הספר, לא מסתיים רק בתחושה לא נעימה מצידם של המפסידים. בסופו של דבר הגירעון בביצוע מתגלגל מטה, ופוגע (יותר) באוכלוסיות התלמידים וההורים המוחלשים.

במחקר שנערך בעניין זה נמצא כי השפעתם של משתני האמון בתוך בית הספר חזקה יותר מהשפעתם של משתני הקהילה: צביון בית הספר והרכבו החברתי כלכלי. הסיבה לכך היא שיצירת תנאי אמון "מאפשרת לעוסקים בהוראה לבצע את עבודתם באווירה בטוחה ומתוך הכרה במומחיותם וביכולתם המקצועית". עניין זה חשוב במיוחד בבתי ספר של אוכלוסיות מוחלשות, שבהם מסגרת הבית מתקשה לסייע לילדים בלימודיהם, כתוספת לתרומת בית הספר.

מכאן, שהמרוויחים הגדולים מטיפוח יחסי אמון יהיו הילדים המוחלשים. יחסי אמון, כפי שתואר לעיל, ניתן לטפח על ידי סולידאריות ועמידה באחריות. כלומר על ידי התאמה טובה יותר בין הדרישות המגיעות "מלמעלה" לבין היכולות והמשאבים העומדים לרשות אנשי השטח.

שרת החינוך צדקה – גם בהיבט החברתי

היו מי שטענו שעמדת שרת החינוך נגד הכנסת החיסונים והבדיקות לבתי הספר מהווה "הפקרת הפריפריות". זאת משום שאוכלוסיות מוחלשות לא יידעו לקבל את השירותים הרפואיים, אלא אם הם יסופקו להם דרך בתי הספר.

אנחנו טוענים אחרת: אכן חובתה של המדינה לספק את השירותים הרפואיים לכולם, אולם עליה לעשות זאת באמצעות גופים שמוכשרים לכך, כגון קופות החולים או פיקוד העורף, מחוץ לתחומי בית הספר. הטלת האחריות על מנהלי בתי הספר, מבלי שיש בידם הידע, הכלים והמשאבים לביצוע, היא פוגענית.

היא פוגעת בתפקוד התקין של בתי הספר, מחלישה את המנהלים, פוגעת באמון הפנים מערכתי, ובסופו של דבר – פוגעת במערכת החינוך כולה.

סמדר מורס היא מנהלת בית ספר "נופים" בתל אביב, גיל גרטל כותב קבוע ב"שיחה מקומית"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תלמידי חטיבות ביניים ותיכון חוזרים ללימודים במתכונת מלאה, בית ספר בתל אביב, אפריל 2021. אילוסטרציה גיל גרטל (צילום: אורן זיו)

בית ספר בתל אביב, אפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

הפגיעה בכישורים החברתיים של תלמידים במעבר לחטיבה אינה גזרת גורל

מחקר של OECD מצא כי חלה נסיגה בהערכת התלמידים את עצמם במעבר מילדות לבגרות. הנסיגה חמורה יותר אצל בנות ואצל תלמידים מרקע כלכלי נמוך, ובשלב קריטי זה בחיים היא עלולה לפגוע בעתידם. הפיתרון: מודעות, והפניית משאבים לטיפוח קשרים עם המבוגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf