שנה לטבח בנובה, הקהילה עדיין משותקת מכאב
יוזמות כמו "אדמה טובה" ושבט נובה מנסות לספק לניצולים ולמשפחות הנרצחים שירותים שיסייעו להם להתמודד עם הטראומה והאובדן. חלק מהניצולים תובעים את המדינה. אך לכולם ברור שההחלמה רחוקה
לא תהליך אבל נורמלי. אתר הטבח בפסטיבל נובה, שהפך לאתר הנצחה, ליד קיבוץ רעים, ב-6 באוקטובר 2024 (צילום: יניב נדב / פלאש90)
במרחב "אדמה טובה", האבל ממלא את האוויר. השמש מהססת רגע לפני שהיא שוקעת מתחת לאופק, ומאירה אוהל פעמון שבו קרובי משפחה של שורדי נובה מסיימים מפגש של טיפול באמנות. אנשים מסתובבים בגינה במושב סתריה שבשפלה, יושבים על פופים וספות, אוכלים עוגות ופירות במטבח הקהילתי. הם נעים באיטיות. אפילו קול הצרצרים נשמע כמו קינה.
"כל אדם מעל גיל 50 שרואים כאן איבד כנראה בן או בת בנובה", אומרת לי עינת חיימוביץ, עו"ס קלינית, מדריכה ופסיכותרפיסטית, ומייסדת "אדמה טובה". הגינה שייכת לאביה. ב-9 באוקטובר 2023, יומיים אחרי התקפת חמאס, עינת, אביה ובן זוגה התחילו לעבוד. היא השיגה ספות וכורסאות, שולחנות, שטיחים וכריות, הקימה רשת של מתנדבים ומצאה אנשים שהיו מוכנים לספק שירותים לניצולי הפסטיבל ולמשפחות הנרצחים.
בימים ראשון עד חמישי, לחברי הקהילה יש גישה לטיפולים קבוצתיים, טיפול באמנות, מסז'ים, אמבטיות צלילים, מדיטציה ומעגלי ריפוי. מדי פעם מופיעים מוזיקאים על הבמה שהוקמה במקום. חיימוביץ אומרת שהמשימה שלה היא ליצור מרחב שבו אנשים יכולים להתאבל ולהחלים ביחד, בלי להעמיד פנים שהכל בסדר אצלם. היא מבינה שלא מדובר בתהליך אבל נורמלי, מכיוון שהנסיבות רחוקות מאוד מנורמליות. היא ידעה שהמדינה לא תתמוך בפרויקט כזה, ולכן תיאלץ לעשות זאת בעצמה. שנה אחרי הטבח, הקהילה עדיין משותקת מכאב. הם זקוקים ל"אדמה טובה" יותר מתמיד.
חיימוביץ היא אישה לא גבוהה, עם שיער סתור ועיניים כחולות מלאות חמלה. אנשים שעימם דיברתי כינו אותה "מצילת חיים", בהם אימו של צעיר בן 29 שנרצח בנובה. "לומר שאני אסירת תודה לא מתקרב לתיאור של מה שאני מרגישה", היא אומרת. "היא הצילה את החיים שלנו".
כל הקלישאות, הסיסמאות והסטטיסטיקות על טראומה ואבל נעלמות אחרי מבט אחד בתהומות האינסופיים שניתן למצוא בעיני הורה שאיבד ילד. אותה האם אמנם חיה ונושמת, אך היא למעשה שבורה. "זה היום הולדת שלו היום", היא אומרת. "אנחנו צריכים ללכת בקרוב כי החברים שלו עורכים לו מסיבה". הכאב שלה עצום, אבל הוא מתקבל בהבנה. ב"אדמה טובה" היא לא צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר. היא יכולה לבוא כפי שהיא, כי כולם כאן איבדו מישהו.
דודי, אב שכול בשנות החמישים לחייו, יושב על ספסל באור הדמדומים ומנגן על תוף מתכתי. הוא אומר לי שהצליל גורם לו לחייך, מכיוון שזה היה כלי הנגינה האהוב על בנו. הוא התחיל לנגן עליו אחרי שבנו נורה בראשו ב-7 באוקטובר כשהסתתר במכונית ביחד עם חבריו הפצועים. "הלוואי שהוא היה בורח", אומר דודי, דמעות בעיניו. "הוא היה נשאר בחיים. אבל הוא לא היה מסוגל לעזוב את החברים שלו".
פסטיבל נובה היה אחד המוקדים המרכזיים של ההתקפה האכזרית של חמאס ב-7 באוקטובר. המסיבה התקיימה ליד קיבוץ רעים, פחות מ-10 דקות נסיעה מהגדר עם עזה, והיתה בעיצומה בשעה 6:29 בבוקר, כשהטילים הראשונים נצפו בשמיים. עם תחילת ההתקפה פרצה פניקה, וכמה דקות לאחר מכן באי הפסטיבל מצאו את עצמם תחת התקפה, כשחמושים הקיפו את האתר, חסמו את כל הכניסות וירו ללא הבחנה. בהתקפה נרצחו 364 אנשים בשטח המסיבה וסביבותיו, וכ-40 נוספים נחטפו לעזה. במערכת הביטחון מעריכים שבחמאס לא ידעו על המסיבה מראש.
מנסה ליצור מרחב שבו אנשים יכולים להתאבל ולהחלים ביחד, בלי להעמיד פנים שהכל בסדר אצלם. עינת חיימוביץ (צילום: אליס אוסטין)
בשנה האחרונה צצו יוזמות וקהילות כמו "אדמה טובה" בכל רחבי הארץ, שבהם יכולים הניצולים ובני משפחות הנרצחים להשיג תמיכה, אמצעים, קהילה ואפילו ייעוץ משפטי. שבט נובה הוא אחת מהקהילות הבולטות שהוקמו אחרי הטבח בפסטיבל. השבט רשום כיום כעמותה, ומטרתו היא לשקם ניצולים כך שיוכלו לחזור לתפקד בחברה. השבט מקיים אירועים לניצולים ומשפחות הנרצחים, כמו מסיבות טבע ושיעורי גלישה טיפוליים. כשהחברים מבחינים שמישהו לא הגיע זמן מה, הם מתקשרים אליו כדי לוודא שיגיע.
רשלנות ושאננות
שמחת תורה הוא חג פופולרי למסיבות ופסטיבלים. בסוף השבוע של 7 באוקטובר 2023, שבו חל החג, התקיימו שלושה פסטיבלים באזור הגבול עם עזה – נובה, מאשרום פרוג'קט, שמשתתפיו שרדו, ופסיידאק, ש-16 מהמשתתפים בו נרצחו. כל השלושה קיבלו את האישורים הנחוצים לקיום האירוע, אף שקצין המבצעים של אוגדת עזה טען כי קיום המסיבה במרחק קצר מהגבול הרצועה מהווה סיכון ביטחוני מיותר, בפרט בשבת של שמחת תורה שבה יש פחות כוחות באזור.
פגשתי את כרמל אפרון, בת 39, בסוף ספטמבר באירוע של שבט נובה במתחם Lake TLV. היא היתה שם עם ביתה בת ה-7. ב-7 באוקטובר באזור השעה 6:30 בבוקר היא סיימה משמרת החתמת כרטיסי הכניסה בפסטיבל נובה כשהטילים התחילו לחלוף מעל לראשה. היא מספרת שלא פחדה, וניסתה להרגיע את מי שהיה סביבה, אבל אז הבחינה בשינוי באווירה והחליטה להיכנס למכוניתה ולעזוב את המקום.
"ישבתי בפקק תנועה וראיתי חמישה (אנשים שנראו כ)שוטרים עם נשק שלוף", היא מספרת. "הם נראו מוזר, והייתי לבד, לא היה לי עם מי לדבר. פתחתי את החלון ואמרתי לאנשים שקורה משהו רע, שזה לא רק טילים". ואז אחד מהם הלך למכונית שעמדה לפני זו של אפרון, וירה בנהגת. באותו רגע כולם, כולל אפרון, יצאו מהמכוניות שלהם והתחילו לרוץ.
"הגוף שלי חיכה לכדור שיבוא". כרמל אפרון וביתה באירוע של שבט נובה במתחם Lake TLV (צילום: אליס אוסטין)
לאפרון לא היה מושג מה היקף ההתקפה. היא הניחה שהיורים היו חמאסניקים, אבל לא חשבה שיש עוד, ולכן נשארה ליד אתר הפסטיבל עד שמאבטח אמר לה לנוס על נפשה. "התחלנו לרוץ בשדה וכדורים התעופפו בכל מקום", מספרת אפרון. "בשלב כלשהו כבר לא יכולנו לרוץ, היינו צריכים לזחול כדי שלא יראו אותנו. מאחורה היו חמישה מחבלים במכונית שניסו לירות עלינו. הגוף שלי חיכה לכדור שיבוא".
באותו רגע נעצרה מכונית מול אפרון, והנהג אמרה לה לקום ולהיכנס. היא נכנסה עם חבריה, והם דהרו לכיוון של קבוצת אנשים נוספת. "הם רצו למכונית, הכנסנו גם אותם, הכנסנו אנשים בבגאז', אני חושבת שהיו שם כ-20 אנשים". הנהג נסע במהירות לעבר קיבוץ בארי, שם הם חשבו שיהיו בטוחים. "חבר שלי דיבר בטלפון עם אבא שלו, שאמר לו לא ללכת לבארי, כי הקיבוץ נמצא תחת מתקפה".
הנהג הסתובב ולקח אותם למקלט באמצע שדה, ואז אמר להם לצאת כי הוא רוצה ללכת לחלץ אנשים נוספים. "שאלתי אותו אם הוא משוגע, ואיך הוא יכול לחזור לשם, והוא ענה שהוא מעדיף למות מאשר לחזור הביתה בידיעה שהוא השאיר שם את החברים שלו".
סיפורה של אפרון מדגיש את היעדר המידע והבלבול הקשה ששרר באותו יום. רבים ממשתתפי הנובה ברחו לכיוון הקיבוצים שהיו תחת התקפה, ונרצחו שם. 42 מהניצולים החליטו לקחת את זה לבית המשפט, ופנו לעו"ד גלעד גינזבורג ממשרד עורכי הדין ענת גינזבורג ושות', שמייצג אותם בתביעת נזיקין בסך 200 מיליון שקל נגד הצבא, משטרת ישראל, משרד הביטחון והשב"כ, "בשל רשלנותם הקשה בכל הנוגע לניהול האירועים במסיבת הטבע".
לפי התביעה, "שיחת טלפון אחת הפרידה בין חייהם ושלמות גופם ונפשם של התובעים לבין הרס חייהם. כל מה שהיה על הנתבעים לעשות, הוא לקיים שיחת טלפון לגורמים האחראים מטעמם על מנת שיפזרו את המסיבה נוכח ההתראות שהתקבלו בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר".
ניצולי הנובה ומשפחות הנרצחים לעולם לא יתאוששו מהטראומה. אירוע של שבט נובה במתחם Lake TLV (צילום: אליס אוסטין)
עו"ד גינזבורג טוען בתביעה כי "בשעות הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, בוצעו לפחות שתי הערכות מצב בצה"ל בשל התרחשות חריגה בגבול רצועת עזה, אחת בסמוך לחצות והערכת מצב נוספת סמוך לשעה שלוש, מספר שעות לפני התקפת החמאס. לפי התביעה, קציני מודיעין של פיקוד דרום ואוגדת עזה והשב"כ היו מודעים לכך שקיימת סבירות גבוהה לאירוע שעלול לכלול ניסיון חטיפה של אזרחים וחיילים או ניסיון פשיטה וחדירה. ראש השב"כ אף הגיע למטה הארגון בתל אביב בשעות הלילה בעקבות ההתרחשות החריגה בגבול רצועת עזה וקיים התייעצויות לאורך הלילה. אין להבין איפוא הכיצד הנתבעים לא הורו לפזר את המסיבה באופן מיידי".
פרט לרשלנות באי פיזור המסיבה, התביעה מתייחסת לשיקול הדעת הלקוי של מתן אישור מלכתחילה לקיום הפסטיבל באזור הגבול עם עזה. לב קרייטמן, מנכ"ל מידברן, היה במרחק של כמה קילומטרים מאתר פסטיבל נובה ב-7 באוקטובר. הוא נפגש עם מארגנים משותפים של המידברן, הגרסה הישראלית לפסטיבל ברנינג מן, שהיה אמור להתקיים באותו אזור, חודש לאחר מכן, בנובמבר 2023.
"לאירוע כמו המידברן צריך הרבה שטח", אומר קרייטמן. "אנחנו מקימים עיר קטנה, יש רחובות, ובמדינה זעירה כמו ישראל זה אתגר למצוא מקום מבודד מספיק". לדבריו, האזור הטוב ביותר הוא דרום הארץ, אף שרוב האזור הוא שטחים צבאיים או שמורות טבע. "יש מעט אפשרויות אם רוצים לקיים אירוע תרבותי גדול", הוא אומר. לפסטיבלים כמו מידברן או נובה אין מקום קבוע – לפעמים הם מקבלים תלונות על רעש שמחייבות אותן לעבור מקום. בשל כך, אירועים רבים מהסוג הזה מגיעים קרוב מאוד לגבול עם עזה.
"יש לפחות 12 גורמים שונים שצריך לקבל מהם אישור לפני שאפשר לקיים אירוע כזה, כולל הצבא, המשטרה, מכבי האש ושירותי ההצלה", אומר קרייטמן. "כל אירוע שמתקיים ליד גבול, לא משנה אם זה הגבול עם עזה, ירדן או מצרים, צריך לקבל אישור מהממשלה. עובדים חודשים מראש מול הרשויות. לכל אחד מהגורמים יש תנאים משלו, וצריך להיפגש עם כל אחד מהם כדי שתוכל להתקדם".
קרייטמן אומר שהצבא לא סיפק אזהרות מיוחדות כשביקש אישורים למידברן. "הם לא אומרים לך שום דבר ספציפי, רק שהם יאשרו את האירוע ביום הפתיחה אם ימולאו כל התנאים. מידברן היה אמור להתקיים במרחק של כמה קילומטרים מהנובה, אבל כשחושבים על איום, לרוב חושבים על טילים, לא על אלפי זומבים רצחניים שמפילים את הגדר והורגים ואונסים אנשים".
השאננות לכאורה שמבטא קרייטמן אינה חריגה. באותו זמן, חמאס לא נתפס כאיום משמעותי, והנוכחות שלו במרחק של כמה קילומטרים לא נתפסה כסיבה לדאגה. עזה היתה נעולה בתודעה הישראלית, ממש כפי שתושביה היו בפועל. הגדרות והמחסומים נכחו במוח, כפי שהם נכחו על הקרקע. ובשל כך, יכלו אלפי אנשים להשתתף במסיבה במרחק של 10 דקות נסיעה מאיום בסדר גודל הזה.
שנה אחרי הטבח, ולמרות הגישה לשירותי פסיכולוגיה, קהילה, שיקום ותמיכה, ברור שניצולי הנובה ומשפחות הנרצחים לעולם לא יתאוששו מהטראומה; כמו גם אנשים שביתם נהרס, משפחתם נהרגה ופרנסתם הושמדה בעזה; וכעת גם תושבי דרום לבנון. וכשמעגל הדמים והאלימות פותח עוד ועוד פצעים כל יום, ההחלמה נראית רחוקה מתמיד.
אליס אוסטין היא עיתונאית עצמאית שעוסקת בתרבות, תת תרבות וההצטלבות בין פוליטיקה למוזיקה. הכתבה מתפרסמת במקביל במגזין 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
