newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שמיכת החינוך בירושלים המזרחית קצרה מדי, ומציאות ההזנחה מבעיתה

גם בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ב חוזרים במזרח העיר לבעיות העומק שמצטברות שם כבר עשרות שנים, והקורונה לא נמצאת אפילו בעשירייה הראשונה. "לעומת שכונה יהודית סמוכה מצבנו הוא דרום סודאן"

מאת:

שנת הלימודים תשפ"ב נפתחה היום (רביעי) בישראל בצל מגיפת הקורונה: כמעט כל הדיווחים התקשורתיים עסקו באתגרים שמציבה המגיפה לפתחם של הצוותים החינוכיים, ההורים והילדים, ודרכי ההתמודדות אתם.

גם בירושלים המזרחית נפתחה היום שנת הלימודים החדשה. אלא שעבור תושבי העיר המזרחית, בניה החורגים של העיר, העיסוק בקורונה הוא כמעט בבחינת מותרות; גם בפתיחת השנה הזו, הם חזרו לבעיות העומק שמצטברות שם כבר עשרות שנים. כששואלים שם על הבעיות האקוטיות, הקורונה לא נמצאת אפילו בעשירייה הראשונה.

שטח שמיועד לבניית בית ספר במזרח ירושלים, אך עומד שומם וריק (צילום: אורלי נוי)

שטח שמיועד לבניית בית ספר במזרח ירושלים, אך עומד שומם וריק (צילום: אורלי נוי)

"אם את שואלת אותי מה מצבנו בהשוואה לדרום סודאן, אז מצבנו כנראה גן עדן", אומר נהאר הלסי, חבר ועד ההורים בכפר ג'בל מוכבר במזרח העיר. "אבל אם את שואלת מה מצבנו בהשוואה, נניח, לשכונת ארמון הנציב השכנה, שגם נבנתה על האדמות שלנו, אז מצבנו הוא דרום סודאן".

הלסי, רואה חשבון בעל תואר שני במדיניות ציבורית, אב לשישה ילדים, מכהן בוועד ההורים של הכפר מזה 12 שנה. 12 שנה שהוא מכלה את ימיו בשליחת מכתבים, בקשות, התראות ותלונות לכל רשות רלוונטית, מהעירייה ועד למבקר המדינה, בניסיון נואש להעניק לילדי הכפר את התנאים המינימליים למערכת חינוך מתפקדת; לשווא.

אני מצטרפת אליו לסיבוב בין בתי הספר בכפר ביום הראשון ללימודים. בין הסמטאות, דרכי העפר וכבישים סלולים-למחצה, הטלפון של הלסי לא מפסיק לצלצל. הורים שמבקשים להעביר ילד או ילדה מבית ספר אחד לשני, או כאלה שאין לילדיהם מקום באף מוסד חינוכי בכפר מפאת מצוקת הכיתות החמורה. בתוך בתי הספר הוא ישמע תלונות דומות גם מהמנהלים. שמיכת החינוך במזרח ירושלים תמיד קצרה מכדי לתת מענה לכל ילדי העיר הפלסטינים.

נהאר הלסי, חבר ועד ההורים בכפר ג'בל מוכבר במזרח העיר (צילום: אורלי נוי)

נהאר הלסי, חבר ועד ההורים בכפר ג'בל מוכבר במזרח העיר (צילום: אורלי נוי)

כמענה חלקי למחסור החמור בכיתות לימוד, עיריית ירושלים שוכרת כמה מבנים המשמשים כבתי ספר. מדובר במבני מגורים שהוסבו למבני חינוך בגמלוניות. הרושם העיקרי הוא שהעירייה שכרה כמה מבנים והשליכה לתוכם את הילדים האלה כדי לצאת ידי חובתה החוקית לספק להם מענה חינוכי, בהתאם לחוק חינוך חובה שחל גם על ילדי העיר הכבושה.

ביקור בבית הספר התיכון סוואחרה, התיכון היחיד לבנים בכפר עם כ-30 אלף תושבים, מספק הצצה מבעיתה לעומק ההזנחה.

עוד לפני שנכנסים לבית הספר, אחד ממבני המגורים שהעירייה הסבה למוסד חינוכי ונמצא בלב שכונת מגורים צפופה מאוד, אני עומדת מבולבלת למראה חלונות המבנה האטומים הרמטית בלוחות ברזל.

"אני קורא לזה כלא מעשיהו", אומר הלסי בחיוך מר. מסתבר שהחלונות נאטמו לדרישת השכנים, כדי להגן על פרטיותם ולמנוע מתלמידי התיכון את האפשרות להסתכל לתוך הבתים שכמעט נושקים למבנה בית הספר.

עם הכניסה למבנה מתברר שהמצב עוד גרוע בהרבה משנראה מבחוץ. דמיינו 500 צעירים, תיכוניסטים, הדחוסים לתוך מבנה צר בן ארבע קומות, אחת מהן מתחת לפני האדמה. עלייה או ירידה בכל גרם מדרגות מחייבת עצירה של תנועת כל הצעירים, כדי לפנות לנו מקום לעבור. באירוניה לא מכוונת, על המדרגות כתובות באנגלית המילים "הכשרה", "למידה", "עבודה", "תקווה", "ידע" ו"אמונה".

המדרגות בבית הספר התיכון סוואחרה בכפר ג'בל מוכבר (צילום: אורלי נוי)

המדרגות בבית הספר התיכון סוואחרה בכפר ג'בל מוכבר (צילום: אורלי נוי)

תלמידים מבולבלים מחפשים את דרכם לכיתות, שבחלקן הן פשוט חדר ריק. לא שולחנות, לא לוח, כלום. רק שורות של כיסאות המסודרים זה לצד זה בצפיפות, וזהו. אפילו שולחן למורה אין בהם. בחדרים האלה הם אמורים ללמוד.

מגרש ריק ונטול מתקנים משמש את 500 תלמידי בית הספר, שיוצאים אליו בתורנות מפאת חוסר מקום. "אבל ממילא כשכיתה אחת נמצאת במגרש, התלמידים בשאר הכיתות לא יכולים ללמוד בגלל הרעש, כי המקום קטן והחלונות הפנימיים נפתחים לתוך המגרש", אומר הלסי.

על מעבדות, כיתות מחשבים או "מותרות" אחרות אין בכלל מה לדבר. אפילו את יציאת החירום המאולתרת הצליחו לארגן שם אחרי שנים של מאבק מול העירייה. בקומת המרתף, המשמשת גם היא לכיתות לימוד, אין ברזיית מים וגם לא חדרי שירותים. בקומות האחרות יש שלושה תאי שירותים, האמורים לשמש 500 תלמידים.

הסכנות הבטיחותיות רבות מכדי למנות ואורבות בכל פינה. לאחרונה, השכנים מסביב נרתמו לסייע וחיברו את בית הספר למערכת הביוב שלהם, שעד לשנה שעברה היתה מנוקזת על ידי מנוע. את תחושת המחנק והצפיפות בתוך המבנה קשה לתאר.

אף שבית הספר הזה, כמו בתי הספר האחרים בכפר, מנסה להקפיד על הוראות משרד החינוך, עובד בהתאם לתו הירוק ומוודא בדיקות קורונה של התלמידים, המחשבה על ריחוק חברתי, קפסולות או אפילו מסכות בתוך המחנק האיום הזה מעוררת צחוק עצוב.

"אין לילדים שלנו כלום, לא מגרש, לא מעבדה, לא פארק"

עצובה עוד יותר העובדה שהילדים האלה, הכלואים בתוך המבנה הלא מתאים בעליל הזה במשך כשמונה שעות כל יום, נחשבים עוד בני מזל. לעשרות ילדים אחרים בני גילם אין בכלל מקום בתיכון היחיד בכפר, חלקם נרשמים בבתי ספר מרוחקים, חלקם פשוט נושרים מהמערכת.

על פי נתונים שקיבלה עמותת עיר עמים בעקבות בקשת חופש מידע בשנת הלימודים הקודמת, לעיריית ירושלים לא ידועה מסגרת לימודיהם של 37,233 ילדים, כמעט 27% מהילדים המזרח ירושלמים בגיל חינוך חובה.

על פי אותם נתונים, בשנת תשפ"א בלבד נשרו מהלימודים בירושלים המזרחית 1,405 בנים ו-1,154 בנות. נשירתם היא החל מכיתה א' ועד י"א. עם זאת, מציינים בעיר עמים, ניתן לראות כי נתונים אלו חסרים, גם מכיוון שמספר התלמידים הכולל שם אינו נסכם למספר התלמידים במערכות החינוך הרשמי והמוכר יחדיו, על פי נתוני העירייה, וכן כי נעדרים משם נתוני הנשירה בכיתה י"ב.

"בעירייה אומרים 'הנה, בנינו 200 כיתות לימוד חדשות'", אומר הלסי, "אבל את הכיתות האלה הם בנו בשכונות המרוחקות בצפון, בבית חנינה ושעפאט. מה עוזר לי כיתות ריקות שמה אם אין לילדים שלנו כאן מקום ללמוד?"

בהמשך הסיור, הלסי יראה לי שטח המיועד לבניית בית ספר ועומד שומם וריק. "העירייה אומרת שהיא בונה איפה שיש אדמה, אבל זה שקר". לדבריו, על החלקה המיועדת אפילו אושרה תוכנית להקמת בית ספר, אבל הרשויות לא מקדמות את התוכנית בגלל שכן שפלש לאדמה וטוען לבעלות עליה.

"האדמה הזו היא אדמת ווקף", אומר הלסי. "יש משהו חשוד מאוד בעובדה שהרשויות מאפשרות לאדם למנוע ככה עבודות של העירייה, שיודעת להגיע אלינו עם מאות שוטרים ודחפורים כשהם רוצים להרוס בית". אחר כך הוא מפנה את מבטי לכיוון ההתנחלות נוף ציון, שבה המנופים עובדים במשנה מרץ להרחבת ההתנחלות היושבת בתוך ג'בל מוכבר.

"בתקשורת הישראלית קוראים לנו 'כפר המחבלים'", אומר הלסי בכאב, "אבל תראו מה אתם עושים עם 'המחבלים הצעירים'. אין לילדים שלנו כלום – לא מגרש, לא חדר כושר, לא מעבדה, לא פארק. כלום. אין להם איפה לפרוק את האנרגיות. הם כלואים במבנה הזה שמונה שעות, וכשהם יוצאים לרחוב הם פצצה מתקתקת".

המגרש בבית הספר התיכון סוואחרה בכפר ג'בל מוכבר, שמשרת 500 תלמידים (צילום: אורלי נוי)

המגרש בבית הספר התיכון סוואחרה בכפר ג'בל מוכבר, שמשרת 500 תלמידים (צילום: אורלי נוי)

להקמת מתנ"ס בכפר התנגדו התושבים עצמם. "המתנ"סים האלה בעיקר משמשים את הרשויות לצורך תעמולה. בשכונות אחרות הם מגייסים דרכם צעירים למשטרה ולגופים אחרים, אנחנו לא רצינו את זה אצלנו".

ניכר על הלסי שהנושא בוער בו. בביקורים בבתי הספר, נראה שאין אדם שלא מכיר אותו אישית. מורים, מנהלים וקרובי משפחה של תלמידים עוצרים אותו ללא הרף ושוטחים לפניו את בעיותיהם.

"יש לנו את התלמידים הטובים ביותר", הוא אומר בגאווה לוקלית לא מוסתרת, ומזכיר ששתיים מבנותיו הן כיום סטודנטיות לרפואה באוניברסיטת אלקודס. חלק מהגאווה המקומית קשורה גם לעובדה שבניגוד לחלקים רבים אחרים במזרח ירושלים, בג'בל מוכבר עדיין לומדים לפי תוכנית הלימודים הפלסטינים וניגשים לבחינות התאוג'יהי, לא הבגרות הישראלית.

אלא שאליה וקוץ בה; בנוסף על מני התמריצים שבעזרתם מדינת ישראל מנסה "לעודד" את בתי הספר הפלסטיניים במזרח ירושלים ללמד את תוכנית הלימודים הישראלית, בחינת הבגרות פותחת בפני הבוגרים את האפשרות ללמוד במכללות ישראליות, ואלה, במיוחד המכללות להכשרת מורים, נחשבות לאחת האפשרויות המבוקשות לקראת עבודה במערכת החינוך כמורות ומורים.

"בגלל שוק העבודה המצומצם, במיוחד לבנות, הרבה בוחרות בקריירת הוראה. ובשביל זה הן הולכות לעשות בגרות בבתי ספר מחוץ לכפר, שם מלמדים את הבגרות הישראלית", אומר הלסי.

בהמשך הסיור, הביקור בבתי הספר היסודיים מזכירים משהו מהחגיגיות הנלווית ליום הראשון של שנת הלימודים. השערים מקושטים בבלונים צבעוניים, באחת החצרות ליצן משעשע קהל ילדים נרגשים.

אי אפשר שלא לחשוב על מה שמחכה לילדים האלה בעוד כמה שנים, כשיצטרכו לבוא בשערי אותו "כלא מעשיהו", התיכון היחיד בכפר לבנים. כפי שתיאר זאת מנהל בית הספר היסודי, "זה כמו ללבוש טוקסידו בלי המכנסיים. החלק העליון מושלם, אבל ההמשך פשוט איננו".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf