newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרוקדים על הדם שבקרבנו

איך יכולים פלסטינים, שידעו כל כך הרבה אסונות, לחגוג אל מול תמונות החורבן של חאלב?

מאת:

כותב אורח: עלא חליחל

בנוגע לסוריה העמדה שלי, מהרגע הראשון ועד עכשיו, ברורה: אני עם העם ונגד המשטר, כמו בכל מדינה ערבית שפרצה בה התקוממות. מאז ועד היום אמנם השתנו לא מעט דברים: המהפכה נחטפה והכוחות הבינלאומיים והאסלאמיים האזוריים השתלטו על המרחב, חלו פילוגים בין הכוחות ואירעו הרבה דברים בשטח. אז אני יכול להתווכח עם כל מי שמציג את תפישותיו ביחס למצב המורכב, ואפילו להבין ולחיות עם אדם שמדבר על השארת המשטר הנוכחי לתקופת מעבר, שנחוצה כדי לצאת מהמצב הקיים, או עם מי שטוען שהמטרה החשובה ביותר כרגע היא מיגור הטרור. בסדר, זה נתון לדיון. כל אלו הם ניתוחים ופרשנויות שנובעות מתפישות וגישות שונות בחיים.

אבל אני לא יכול לקבל את מי שרוקד משמחה בפייסבוק, מצהיר על תמיכה באסד ומבטא משטמה ושנאה חסרת מעצורים, כאילו שהחרבת חאלב עד היסוד היא דבר משני ביחס לנצחון על מיליציה כלשהי, או להשגת יתרונות טקטיים לשם המשך ההתפשטות הרוסית באזור.

> על אלימות גברית, סוריה והמפלגה הקומוניסטית הישראלית

כשפרצה המהפכה הסורית והייתה רק בראשיתה, הלכתי למאפייה של ערבי (שמאלן!) מעכו לקנות לחם, והוא אמר לחבר שלו שאסד צריך לעלות על המפגינים עם טנקים, כי הם בעלי הברית של האימפריאליסטים. באותה תקופה היה מדובר עדיין רק בהפגנות לא אלימות. אותו היום היה הפעם האחרונה שנכנסתי למאפייה הזו.

כבר כמה ימים שאני עוקב אחרי הדיונים בפייסבוק על חאלב, מנסה להבין את נקודות המבט השונות, ומשתדל לקבל ולהכיל את חילוקי הדעות ביחס לקריאת המצב, שהם תוצר לגיטימי של השוני בצורות המחשבה, הנחות היסוד והפירושים השונים של המציאות.

אבל אני מקיא ומשתין – ביני לבין עצמי – על כל תומכי אסד צמאי הדם שנוהים אחרי פוטין המאצ'ו והפודל שלו, ומאנפרנד את השפלים והפרועים שבהם. הסרתי ככה כבר איזה 20 חברים בפייסבוק, ועדיין זה מרגיש לי שיש מהם עוד הרבה. אולי לא מספרית, אבל בכל פעם שאתה נתקל באחד או אחת מהם אתה מרגיש כאילו שהעולם כולו נהיה לאין ולאפס מרוב כיעור ושנאה.

ועכשיו יש גם את תופעת הריקוד על הדם בחתונות לצלילי השיר "הלל למצודת חאלב", כשתומכי אסד מרימים ומטריפים את עצמם, שיכורים ומדיפים ריח של דם וזיעה, ומתחילים לפזז ולפרכס כמו חיילים רוסים שיכורים. ככה הם מזמרים להם יחד עם הזמר השפל: "בזכותך, אסד…" בזכותך מה בדיוק? הגאווה שלכם היא על מוג לב שצבאות זרים נלחמים בשבילו? זה נותן לכם תחושת פיצוי על חוסר הגבורה המשווע בחייכם?!

ואני מדבר במיוחד על אלו מהפלסטינים שצוהלים כך – אלו ששייכים לעם שאלוהים בחר בו, מכל העמים, כדי להמיט עליו רק עוד ועוד אסונות.

עלא חליחל הוא סופר ועיתונאי. הפוסט נכתב במקור בערבית, ותורגם על ידי נדב פרנקוביץ'

> ברית המדוכאים יושבת בפער בין עמונה לגבעת עמל וואדי ערה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"היום אני מתבייש להיות חלק מהקולנוע הישראלי". מוחמד בכרי (צילום: עביר סולטאן / פלאש90)

מוחמד בכרי חוזר לג'נין בסרט חדש: "אי אפשר להסתיר את השמש"

בראיון לרגל צאת סרטו החדש, "ג'אנין ג'נין", בכרי מדבר על החזרה למחנה הפליטים, המחיר ששילם בעקבות סרטו הקודם על המחנה, ועל ההחלטה שלו לנתק מגע מהקולנוע הישראלי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf