הרוקדים על הדם שבקרבנו
איך יכולים פלסטינים, שידעו כל כך הרבה אסונות, לחגוג אל מול תמונות החורבן של חאלב?
כותב אורח: עלא חליחל
בנוגע לסוריה העמדה שלי, מהרגע הראשון ועד עכשיו, ברורה: אני עם העם ונגד המשטר, כמו בכל מדינה ערבית שפרצה בה התקוממות. מאז ועד היום אמנם השתנו לא מעט דברים: המהפכה נחטפה והכוחות הבינלאומיים והאסלאמיים האזוריים השתלטו על המרחב, חלו פילוגים בין הכוחות ואירעו הרבה דברים בשטח. אז אני יכול להתווכח עם כל מי שמציג את תפישותיו ביחס למצב המורכב, ואפילו להבין ולחיות עם אדם שמדבר על השארת המשטר הנוכחי לתקופת מעבר, שנחוצה כדי לצאת מהמצב הקיים, או עם מי שטוען שהמטרה החשובה ביותר כרגע היא מיגור הטרור. בסדר, זה נתון לדיון. כל אלו הם ניתוחים ופרשנויות שנובעות מתפישות וגישות שונות בחיים.
אבל אני לא יכול לקבל את מי שרוקד משמחה בפייסבוק, מצהיר על תמיכה באסד ומבטא משטמה ושנאה חסרת מעצורים, כאילו שהחרבת חאלב עד היסוד היא דבר משני ביחס לנצחון על מיליציה כלשהי, או להשגת יתרונות טקטיים לשם המשך ההתפשטות הרוסית באזור.
> על אלימות גברית, סוריה והמפלגה הקומוניסטית הישראלית
כשפרצה המהפכה הסורית והייתה רק בראשיתה, הלכתי למאפייה של ערבי (שמאלן!) מעכו לקנות לחם, והוא אמר לחבר שלו שאסד צריך לעלות על המפגינים עם טנקים, כי הם בעלי הברית של האימפריאליסטים. באותה תקופה היה מדובר עדיין רק בהפגנות לא אלימות. אותו היום היה הפעם האחרונה שנכנסתי למאפייה הזו.
כבר כמה ימים שאני עוקב אחרי הדיונים בפייסבוק על חאלב, מנסה להבין את נקודות המבט השונות, ומשתדל לקבל ולהכיל את חילוקי הדעות ביחס לקריאת המצב, שהם תוצר לגיטימי של השוני בצורות המחשבה, הנחות היסוד והפירושים השונים של המציאות.
אבל אני מקיא ומשתין – ביני לבין עצמי – על כל תומכי אסד צמאי הדם שנוהים אחרי פוטין המאצ'ו והפודל שלו, ומאנפרנד את השפלים והפרועים שבהם. הסרתי ככה כבר איזה 20 חברים בפייסבוק, ועדיין זה מרגיש לי שיש מהם עוד הרבה. אולי לא מספרית, אבל בכל פעם שאתה נתקל באחד או אחת מהם אתה מרגיש כאילו שהעולם כולו נהיה לאין ולאפס מרוב כיעור ושנאה.
ועכשיו יש גם את תופעת הריקוד על הדם בחתונות לצלילי השיר "הלל למצודת חאלב", כשתומכי אסד מרימים ומטריפים את עצמם, שיכורים ומדיפים ריח של דם וזיעה, ומתחילים לפזז ולפרכס כמו חיילים רוסים שיכורים. ככה הם מזמרים להם יחד עם הזמר השפל: "בזכותך, אסד…" בזכותך מה בדיוק? הגאווה שלכם היא על מוג לב שצבאות זרים נלחמים בשבילו? זה נותן לכם תחושת פיצוי על חוסר הגבורה המשווע בחייכם?!
ואני מדבר במיוחד על אלו מהפלסטינים שצוהלים כך – אלו ששייכים לעם שאלוהים בחר בו, מכל העמים, כדי להמיט עליו רק עוד ועוד אסונות.
עלא חליחל הוא סופר ועיתונאי. הפוסט נכתב במקור בערבית, ותורגם על ידי נדב פרנקוביץ'
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
