שותפות בתנאי מחיקה: מחשבות בעקבות "ועידת השלום העממית"
בוועידת השלום העממית נאמרו דברים נוקבים וחשובים, אבל הבעיה המרכזית היתה הפער בין התוכן לצורה. שמאל יהודי לא יכול להעמיד פנים שמתקיימים תנאים לשיח על שלום עם הפלסטינים, בזמן שהם תחת סכנת השמדה
במקום "ועידת שלום עממית" היה אולי צריך לדבר על התארגנות אזרחית נגד המשטר. בכניסה לוועידת השלום העממית בבנייני האומה, 9 במאי 2025 (צילום: סעיד קאק)
ב"וועידת השלום העממית" שנערכה בסוף השבוע שעבר, נאמרו דברים נוקבים וחשובים. רבים יצאו ממנה עם תחושה של קהילה ועם כוחות מחודשים. אבל חשיבות הוועידה היא גם בכך שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם גבולותינו ברגע הנוכחי, ובפרט בכך שהיא מסייעת לחדד תובנה קריטית: מעבר לשאלת התכנים, עלינו לשאול גם את שאלת הצורה.
ואלו עיקרי הדברים: כשמאל דובר עברית בגבולות האזרחות של המשטר הקיים עלינו להכיר במיקומנו החלקי ולפעול מתוכו. הגם שאנו תלויים בשותפינו כדי לדמיין ולפעול למען מציאות אחרת בתכלית, איננו יכולים להעמיד פנים שאנו יכולים לקיים דיאלוג עם – ודאי שלא לדבר בשם – מי שעובר השמדה. איננו יכולים גם להעמיד פנים שקיימים התנאים המטריאליים להגשמת חזון פוליטי. מתוך עמדה מתוחמת זו, עלינו לפעול להרחבת השורות, להגנה על הקיום של השותפים שלנו, ובעיקר לחשוב באופן יצירתי כיצד להשתמש במשאבים המוגבלים, אך לא זניחים, העומדים לנו על מנת להתנגד למשטר הקיים ולהפילו.
אם יש לקח שלמדתי ממאבקים בתוך ומתוך השמאל, ובמיוחד מפמיניסטיות מזרחיות, הוא שקל הרבה יותר לשנות את התוכן מאשר את הצורה. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי, לשכנע ארגונים להיאבק על זכויות של מזרחים: על אפליה מתקנת ואפילו על הכרה מסוימת בעוולות.
אבל לדרוש מאותם ארגונים להכיר בכך ששיח הזכויות, שנשאר בגבולות המשפט הליברלי, הוא למעשה גם חלק מהבעיה ועליו לפנות מקום לצורות אחרות – ובפרט מאבקים על חלוקה מחודשת של משאבים ודה-קולוניזציה – זו כבר משימה שהוכיחה את עצמה כקשה הרבה יותר. קשה, אבל לא בלתי אפשרי, לשכנע ארגוני חברה אזרחית להעסיק נשים מזרחיות. אבל לגרום להם להבין שידע של נשים מהפריפריה אינו רק ראוי להישמע, אלא הוא יקר ערך לא פחות – ואולי אף יותר – מהמומחיות של אקדמאים ומשפטנים? זו משימה שנחלה כישלון שוב ושוב.
גם בוועידת השלום העממית היו תכנים בהירים ורדיקליים: קריאות לסרבנות, דיבור על רצח עם, על הרעבה, ועל הקשרים ההדוקים שבין ההפיכה המשטרית והתעצמות הטיהור. אבל העיסוק בתכנים נוטה לעיתים לדלג מעל שאלת הצורה.
להיות מודעים לפער. עזיז אבו סארה ומעוז ינון על במת ועידת השלום העממית בירושלים, 9 במאי 2025 (צילום: תמר מצפי, הגיע הזמן)
לב העניין הוא במתח בין המסגור והמציאות. המסגור לימד על אירוע שכולל את כולם ושמסריו מתנסחים מתוך עמדתם של מי שעוד חותרים להשפעה ממשית במסגרת הסדר הקיים. "ועידת השלום העממית" – שם שמרמז על מפגש שעשייה במרכזו ("ועידה"), המתמקד בחזון פוליטי ("שלום") ומכוון לבסיס רחב ושוויוני ("עממי"). אך זו היתה רק חלק מהמציאות: אומנם לא היו דגלי ישראל, אך איש אינו חולק על כך שהאירוע, שהתקיים ב"בנייני האומה" ובעברית, נותר סוג של מרחב ביתי עבור ישראלים מסוג מסוים. פלסטיניות יכולות להיות מוזמנות למרחב זה כשותפות, אבל בתור שכאלה הן תנוענה בו בחופשיות יחסית, כל עוד ידברו באופן שוטף בשפה שאיננה שפת אמם.
הבעיה איננה בעצם קיומו של אירוע בעברית, בגבולות 48'. העניין הוא שהיה צורך לנסח ולמקם אירוע כזה באופן מפורש מתוך עמדה שמכירה בחלקיותו. דיוק כזה לא רק יהיה הוגן יותר כלפי השותפים שלנו. הוא גם יכול להעניק בהירות רבה יותר לעמדה שלנו. במקום "ועידת שלום עממית", ניתן היה אולי לומר, התארגנות אזרחית נגד המשטר, נגד טיהור אתני ורצח עם. קריאה יהודית לסרבנות, לאמברגו נשק, להפלת המשטר והחלפתו. קול עברי שתובע להפסיק את ההרג של אחינו ואחיותינו הניצבים בפני איום קיומי מידיו של משטר המתיימר לפעול בשמנו.
גם לדמיון פוליטי יש תנאים מטריאליים. כדי שנוכל לעסוק בשאלת "השלום" – מדינה אחת, שתיים, קונפדרציה – עלינו ראשית להבטיח את עצם הקיום של שותפינו. כפי שכתב יוסף כהן: קודם "סור מרע" ורק אחר כך "בקש שלום ורדפהו".
האתגר של השמאל האזרחי בגבולות 48' אינו רק לנסח תכנים בהירים שאינם קורצים ימינה. האתגר הוא גם להישיר מבט אל המכשולים שעומדים בפנינו. לדמיין מחדש לא רק סדר הפוליטי עתידי, אלא גם את הצורה שבה אנו מדמיינים את עצמנו ואת אופקי הפעולה העומדים לנו בהווה. עלינו להכיר במיקומנו החלקי דווקא כדי שנוכל להגביר את קולנו ולחדד את עשייתנו. אנו מיעוט מספרי מובהק ונראה שעלינו לוותר – מסיבות מעשיות ואתיות גם יחד – על השאיפה לאחוז בהגאיו של הסדר הפוליטי הקיים. אבל ככוח התנגדות יש לנו הרבה. עלינו להשתמש בכל מה שעומד לרשותנו כדי להגן על קיום פלסטיני, שהרי זהו תנאי ראשוני לכל מהלך פוליטי משותף.
פרקטיקה קונקרטית נוספת הנובעת מהכרה במיקומנו החלקי, כפי שהעיר אבי-רם צורף, צריכה להיות נכונות גוברת של שמאל יהודי להתארח כשותפים במרחבים פוליטיים פלסטיניים, כמו צעדות השיבה, או במרחבים הנתונים תחת מתקפה במסגרת "נוכחות מגנה". פרקטיקות אלה חשובות במיוחד גם כי הן יכולות לאפשר לנו ללמוד כיצד להתמקם כמתארחים ולא כמארגנים.
מסגור כזה של מיקומנו יהיה לא רק ישר יותר; יהיה בכוחו גם לשקף באופן בהיר את הדחיפות המוסרית של הרגע. הוא היה מאפשר התמודדות ישירה עם האתגרים הניצבים לפתחנו במקום להעמיד במרכז התמונה "שלום" עם מי שביתו הובער בידי משטר המתיימר לפעול גם בשמנו. הוא היה מכיר בכך שהצורה שבה התקיימה הוועידה, בניגוד לתוכן הדברים שנאמרו בה, עלולה לשקף את מה שכתב לב גרינברג: דה-פוליטיזציה וחוסר דחיפות. הוא היה מעמיד במרכז את השאלה הכנה: כיצד ניתן לפעול ולתחזק רקמה קהילתית ותנועה פוליטית בזמן שכורתים לנו איבר?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
