שובת הרעב הבא עלול למות מבלי שאיש יניד עפעף

פעילים פלסטינים וישראלים רבים, כמו גם חברי כנסת מהרשימה המשותפת שליוו את שביתת הרעב הארוכה של מאהר אלאח'רס והיו פעילים בקמפיין לשחרורו, חגגו בהתרגשות את הודעתו על הפסקת שביתת הרעב לאחר 103 ימים. זאת אחרי ההסכם שהושג עם השב"כ לפיו הוא ישתחרר ב-26 בנובמבר וכי מעצרו המנהלי לא יחודש לאחר שחרורו.

אסור לחכות לשובת הרעב הבא כדי להתנגד בתקיפות למעצרים המנהליים. מאהר אלאח'רס שובר את שביתת הרעב שלו בעזרת בתו, בבי"ח קפלן (צילום: מחמד אבו אסעד כנאענה)

השמחה, כמובן, מובנת מאוד. קשה שלא להתרגש נוכח התמונה שבה נראית בתו הקטנה מאכילה את אביה הכחוש את לגימות המרק הראשונות במיטת חוליו. במציאות שבה חיי פלסטינים הם הדבר הזול בנמצא, העובדה שחייו של אלאח'רס ניצלו ממש על סף תהום היא בהחלט דבר שיש לברך עליו. אך לצד השמחה, חשוב לזכור שניצחון לא היה כאן, בשום צורה. לא רק משום שאת התנאים האלה הציעו לאלאח'רס כבר לפני כחודש והוא לא הצליח להשיג הישג משמעותי יותר אחרי שבריאותו הושחתה בעוד חודש של הרעבה עצמית, אלא משום שגם שביתת הרעב ההירואית של אלאח'רס לא הצליחה לשנות במאום את כללי המשחק הנתעבים שכופה השב"כ בעניין המעצרים המנהליים ההמוניים שהוא מבצע, ובאופן ספציפי יותר מול שביתות הרעב כצעד מחאתי נגדם.

שם המשחק הנואל הזה הוא, בפשטות, "מי ימצמץ ראשון". מרגע שעציר מנהלי פותח בשביתת רעב, מתחיל מעין דו-קרב אכזרי בין כוח הרצון שלו לבין נחישות השב"כ לשמור על זכותו לשלול את חירותו של העציר ככל שיימצא לנכון. אם תרצו, הגרסה הישראלית למשחקי הרעב: כוחנות, שרירותיות, וחוסר עניין מוחלט של השליט בחייו של הפרט הפלסטיני. גם אם שביתות הרעב שלהם השיגו תוצאות נקודתיות, הניסיון של מאהר אלאח'רס, ושל עצירים שובתי רעב לפניו, לשנות במשהו את כללי המשחק האלה נחל כישלון חרוץ, הן ביחס לעצם המעצרים המנהליים ההמוניים, והן ביחס להישגים עבור שובת הרעב עצמו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

על פי נתוני ארגון 'בצלם', המסתמכים על נתוני שב"ס והצבא, בשני העשורים האחרונים (למעט ירידה מסוימת בשנים 2012-2013), בכל רגע נתון מוחזקים בישראל מאות פלסטינים כעצירים מנהליים, ביניהם גם קטינים. נכון לסוף אוגוסט 2020, למשל, ישבו בבתי הכלא 355 עצירים מנהליים פלסטינים, מתוכם שני קטינים.

שביתות הרעב לא הצליחו לשנות את מדיניות המעצרים הגורפת הזו, בין היתר משום שבכל הדיונים בעתירות שלהם, עצם הלגיטימיות של הכלי הפסול והמסוכן הזה, מעצרים מנהליים, מעולם לא עורערה על ידי בית המשפט. כאשר מצבם של שובתי רעב הגיע לסכנת מוות, בית המשפט הואיל בטובו – כמו במקרה של אלאח'רס – להתלות את המעצר המנהלי נגדם, אבל הוא מעולם לא העז להמרות את פי השב"כ מעבר לכך, או לדרוש במפגיע להבין כיצד המדינה לא מצליחה לגבש תשתית ראייתית נגד אדם שהיא עוצרת שוב ושוב, כדי להביאו למשפט. בית המשפט המשיך להתמסר לתכתיבי השב"כ, המשיך לנהל עם השב"כ דיונים במעמד צד אחד מאחורי דלתיים סגורות, והמשיך להסתמך על החומרים החסויים שהוצגו בפניו – גם כאשר אלה התגלו כמופרכים ובלתי אמינים בעליל. בשורה התחתונה, כל עתירה כזו של שובת רעב רק חיזקה את חותמת הכשרות הגורפת שנתן הבג"ץ לנוהל העוועים הזה.

שביתות הרעב של העצירים המנהליים לא רק שאינן מצליחות להשיג שינויים כלשהם במדיניות המעצרים עצמה, אלא שממקרה למקרה הן גם גובות מחיר בריאותי יקר יותר מהשובתים. עם תמיכה בלתי מסויגת מצד בית המשפט העליון, השב"כ מגלה נוקשות גדולה יותר בעמדתו, לאורך זמן רב יותר. כפי שכתב אורן זיו, המערכת כולה מעבירה את המסר שפשוט לא אכפת להם אם העציר ימות. ייתכן שזה קשור גם לעובדה שהפעם, שביתת הרעב הזו לא לוותה בהפגנות מחאה ציבוריות בגדה המערבית, כפי שהיה נהוג בעבר – בין אם בגלל שיוכו הפוליטי של אלאח'רס ובין אם בגלל מגבלות הקורונה. אך העובדה היא שהפעם השב"כ הרשה לעצמו להמתין עד אחרי ששביתת הרעב של אלאח'רס עברה את יומה המאה, ולא עשה רושם שהוא היה "מתקפל" אם אלאח'רס היה ממשיך לסרב ל"הצעה" של השב"כ. כך שגם במבחן ה"יראו וייראו", השב"כ רשם לעצמו ניצחון במקרה הזה.

על כך שחייו של מאהר אלאח'רס ניצלו ברגע האחרון ממש, צריך לברך בקול גדול. אבל אסור לחכות לשובת הרעב הבא כדי להתנגד בתקיפות למעצרים המנהליים, אחד הכלים הנתעבים ביותר בסל ההתעמרות בפלסטינים תחת הכיבוש. ולו משום שבקצב הזה, יתכן מאוד ששובת הרעב הבא יקפח את חייו תוך כדי מחאתו, ובתוך האדישות הציבורית והמערכתית לחיי פלסטינים, איש לא יניד עפעף.