newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השינוי של אלון מזרחי: כך הפך הימני שתיעב שמאלנים למתנגד לכיבוש

בטור הפופולרי שלו הוא היה קורא לשמאלנים אנטישמים, אבל אז קרה משהו שהפך את עולמו. הוא חשב שהשיח המזרחי מתבכיין, אבל אז נזכר איך מסתכלים עליו ברחוב בפחד בגלל הופעתו. לאורך כל הדרך הוא נשאר ליברל מחויב. עכשיו אלון מזרחי מקים תנועה פוליטית חדשה, מכוון לכנסת, ולא מהסס להשוות את עצמו לבן גוריון. ראיון

מאת:

המהפך הפוליטי שניתק את אלון מזרחי מהימין ומהציונות התחיל כשהוא היה בשליחות עיתונאית מטעם האתר "מידה". באותם ימים, סוף שנת 2013, מזרחי כתב הרבה באתר הימני, וזכה לפרסום נרחב בשל התקפותיו הארסיות והבוטות על השמאל, שהתחילו וצברו תאוצה בפייסבוק האישי שלו. יום אחד הוא קיבל טלפון מעורך באתר, שביקש ממנו לסקר את פסטיבל סרטי הנכבה של עמותת "זוכרות" בסינמטק תל אביב.

"הרעיון היה לעשות מהם צחוק, ובאמת באתי עם איזה מוכנות ללעג מאוד גדול. הייתי שתול בסינמטק", משחזר מזרחי עכשיו. "חשבתי למצוא איזה שמאל סטריאוטיפי, תלוש, שאומר שהפלסטינים נפלאים ואנחנו נוראים. לפני כן לא הייתי ממש באירועים כאלה של שמאל, והתפיסה שהייתה לי באה בעיקר מראיונות בתקשורת וויכוחים וכאלה דברים, אז המפגש היה לי חדש לגמרי.

"ישבתי שם לשניים או שלושה סרטים קצרים, וזה יצר עבורי בעיה. לא היה בזה שום דבר לוחמני. לא ניסיון להפליל את ישראל או לעשות דמוניזציה. סתם היו סיפורים אנושיים. אנשים שגרו בכפר מסוים וגירשו אותם. אנשים שגרו בירושלים והפכו את החיים שלהם לבלתי נסבלים. היה שם סרט אחד שבו הגיע ערבי מבוגר, שחזר לשדה ליד יער קק"ל שנטעו על הכפר שלו כדי להסתיר את הכפר שהיה, והייתה שם באר מים, והוא בא והרים את המכסה ושטף פנים. זה מקום שהוא לא יכול לחזור אליו, שהוא מגיע רק כדי לשטוף פנים מהבאר וללכת. זה היה דימוי מאוד חזק, שלא הייתי מוכן אליו. ציפיתי לאיזה כתב תעמולה שאני אוכל לעשות ממנו מטעמים, אבל האנושיות של זה השפיעה עלי, ואמרתי לעצמי: אוקיי, יש פה קטע".

> מעשייה לחג: השנה שבה הגוי לא החזיר את החמץ אחרי פסח

מזרחי אמנם מתאר את הטלטלה שעבר בסרט, ואומר שזו הפעם הראשונה שבה הבין שאולי הוא לא כל כך יודע על ההיסטוריה של הסכסוך כמו שהוא חשב, אבל זה לא הפריע לו לחזור הביתה ולעשות מטעמים מהפסטיבל. בטור ל"מידה", שנכתב בסגנון שאפיין אותו אז, הוא תיאר את מארגני הפסטיבל כ"יהודים אנטישמיים" ש"מסוכסכים עם עצמם בצורה כל כך קשה שהמענה לטענותיהם צריך לבוא מתחום הפסיכיאטריה", את הקהל כ"מוזרי ומוזרות העיר, זקנים וזקנות שונאי אדם… וקומץ ערבים.. שמרגישים שייכים כמו זמר מזרחי בחתונתן של זהבה גלאון ומירב מיכאלי", והתריע שכדי להמנע מ"הפוגרומים של המאות הבאות" שהאנטישמים האלה זוממים "הם צריכים להיות תחת מתקפה מתמדת".

אבל את הטלטלה שהוא הסתיר מקוראיו הוא לא הצליח להסתיר מעצמו. הוא התחיל לקרוא ספרים של בני מוריס על 48', התחיל לצאת לסיורים ולבקר בכפרים בדואים לא מוכרים בנגב, והתחיל להזכר בחוויות ישנות ולא מעובדות משירותו הצבאי בשטחים. "פתאום לא יכולתי להתכחש לעובדה החד משמעית שהיו חיים ערביים בארץ ישראל כשהציונות התחילה. את הדבר הבסיסי הזה – שהערבים הם לא פולשים, שהם שייכים למקום הזה ושלא מדובר באיזה מפלצות שהתנפלו עלינו סתם ואנחנו התגוננו – רוב האנשים בארץ לא מבינים. מרגע שאתה מכיר באנושיות של הערבים אז כבר הכל משתנה".

אלון מזרחי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"כגבר שהוא גדול ויש לו נוכחות פיזית די בולטת, אני מודע לזה שאני יכול להתפס כבן אדם יותר מאיים מבן אדם שנראה יותר אשכנזי, אירופאי". אלון מזרחי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רק דבר אחד יציב

ואכן, חייו של אלון מזרחי (42) השתנו באופן דרמטי בשנים האחרונות. אחיו הקטן, גדעון, נהרג בתאונת דרכים בקיץ 2009, מה שגרם לו למשבר נפשי עמוק. הוא מספר שחלפו שלוש שנים לפני שהמשבר הכה במלוא עוצמתו, מה ששלח אותו לטיפול נפשי, ורק שנה וחצי לאחר מכן התחיל להפתח, להתמודד ולהשתנות. זה היה בדיוק הזמן שבו הגיע לסינמטק.

לאט-לאט הבוז התהומי לשמאל התחלף בהכרה בצורך לסיים את המשטר הצבאי בשטחים. ההתנגדות הנחושה לשיח המזרחי פינתה מקום למחשבה מחודשת על היחס שספג בעצמו כל חייו בגלל זהותו והופעתו, על מעמדם של מזרחים במדינה לאורך השנים, וממש לאחרונה טיול שורשים למרוקו טשטש מבחינתו עוד יותר את הגבולות בין "יהודי" ל"ערבי". אחרי ששנים סלד מתל אביב וגר לאחרונה במושבים בשרון, עכשיו הוא מחפש בית בעיר הגדולה. הוא מעיד על עצמו שהוא רואה עכשיו יותר מורכבות בחיים, שהוא רגיש יותר, ושגם היחס שלו לנשים השתנה.

מאתר "מידה" הוא נאלץ להפרד ("לא הייתה שם הרבה אהדה לנושא המזרחי שהתחלתי להעלות"), וכיום הוא מתפרנס מכתיבת תוכן שיווקי כפרילנסר. את הטור שכתב אז על פסטיבל הנכבה הוא קורא עכשיו ומזדעזע. "כמה שנאה ועיוורון. יכול להיות שהתגובה שלי הייתה כל כך אלימה כי נבהלתי מהטריגר שזה יצר לי לשינוי".

וגם: אחרי שהעביר את כל חייו כתומך "ליכוד", והצביע לנתניהו אפילו בבחירות האחרונות, הוא סוגר את הדלת סופית על המפלגה הזאת, ומקים בימים אלה תנועה פוליטית חדשה משלו, שאיתה הוא גם מתכוון לרוץ לכנסת: "בעד – תנועה פוליטית לשלום וחופש". לצד קריאה לסיום הכיבוש, לכינון מדינה פלסטינית ולדו-קיום בתוך ישראל, עקרונות התנועה מבוססים על הדבר האחד, העקרון המרכזי, שנשאר קבוע לגמרי ושרד את כל הטלטלות שעבר מזרחי: ליברליזם אידיאולוגי, שאיפה לשחרר את הכלכלה ואת הפרט באמצעות הפחתת כוחם של מוסדות המדינה עד כמה שרק אפשר.

יש לך אחות בעזה

למעשה, מזרחי מתאר את הליברליזם כסיבה העיקרית שבגללה תקף את השמאל בעבר, יותר בגלל התנגדות לגוונים שונים של סוציאליזם ותכנון חברתי מאשר כל דבר אחר. במבט לאחור, הוא חושב שמאותה סיבה בדיוק היה צריך להתרחק גם מהימין. "זאת לקונה מאוד גדולה", הוא מודה. "השנאה שלי לקולקטיביזם נשארה כמו שהייתה, רק שאז לא ראיתי את הקולקטיביזם הגדול של הימין, את הלאומנות. זו גם הבעיה שלי עם התנועה הליברלית החדשה. יש שם סתירה מוחלטת שמעמידה אותם באור מגוחך. מצד אחד הם אומרים שלקחת מסים על גבינה זו עריצות, אבל כשחיים שני ק"מ מכאן אנשים בלי זכויות אזרח – אז זה בסדר, כי הוא סכנת טרור, הם אומרים. אבל ליברליות זה חופש, זה לחיות ולזוז. זה קצת קודם לזכותך לגבינה, עם כל הכבוד".

ספרת קודם על המפגש שלך עם הנכבה. איך הגעת לעסוק בכיבוש בשטחים?

"הכל מתחיל כשאתה מכיר באנושיות של הצד השני. תראה, אני שירתי בשטחים, וכמו כל החיילים שם: ראיתי בלי לראות. החיילים שמתפעלים את הכיבוש לא יודעים מה הם עושים, ואת זה אני אומר לך בוודאות. הם לא מבינים את הדבר הזה. הם עושים מה שאמרו להם שמשרת את המולדת וזהו. רק עכשיו, בגיל 42, הבנתי כמה מטורף זה שאני הייתי נכנס לאנשים הביתה, אוסף אותם, אוזק אותם, מכסה להם את העיניים, מעביר אותם לשב"כ – ולא היה לי מושג מה הם עשו. כלום. כשהיה העניין הזה עם שוברים שתיקה רם אוריון העלה אוסף תמונות כאלה מהאינתיפאדה הראשונה. ראיתי שם בדיוק את הדברים שאני עשיתי".

> על המשטרה לפרסם את תיעוד הריגת האחים בקלנדיה

אבל כנראה שהם עשו משהו אם השב"כ רוצה אותם.

"זה דה-הומניזציה של החייל הישראלי. להזיק לבן אדם אחר כי מישהו אמר לך 'סמוך עלי הוא בן אדם רע'? אתה צריך לכבות משהו מאוד יסודי בעצמך בשביל זה. אז אתה משכנע את עצמך שמדובר באויב. אתה, והחברה הישראלית כולה איתך. אתה רואה בהם מפלצות שבאו מאיפשהו, וזה שיהרגו אותם כבר לא מפריע לך. זה דבר נורא. אבל אני חושב שאם תקח את האנשים שהיו בקרבי, ותסתכל עליהם אחרי הרבה שנים, זו אוכלוסייה שתהיה פחות ימנית מהממוצע. כי כמה שאתה לא אטום, אתה נחשף לאנושיות שם.

"קרה לי קטע אחד מטורף בעזה, כמו חלום. הגענו לאיזה בית, כתובת שצריך לעצור מישהו. אנחנו באים ודופקים, קבוצת חיילים, ואז פותחת את הדלת מישהי – ואני מקבל את השוק של חיי. אני רואה בדלת את אחותי. אחותי ממש. אני לא ראיתי מישהי שכל כך דומה לאחותי כל חיי, לפני זה או מאז.

"אז הקצין מדבר איתה, והיא עם דלי, היא בדיוק שטפה את הבית, והבית נקי, ויש בחוץ אדמה רטובה, ואנחנו אומרים לה לצאת אלינו, והיא מהססת כי היא יחפה ולא רוצה לדרוך על האדמה, ובסוף הקצין מחליט לתת לה להשאר בפנים, שלא תדרוך בבוץ. זה רגע קטן, אבל התמונה הזאת של אחותי בדלת הבית בעזה, בתוך כל המתח והעייפות שם, זה לא יוצא לך מהראש. אתה פשוט לא יודע מה לחשוב.

"קצת אחרי זה גם פינו את עזה [העיר, במסגרת הסכמי אוסלו, ח.מ.], ואני מוצא את עצמי חושב על המגדלים שביליתי בהם, הרחובות שהסתובבתי בהם, הילדים שכמעט יריתי בהם. על מה זה היה כל הדבר הזה? למה נתתם לי להיות שם? יכולתי למות שם, יכולתי להרוג".

עיניים מזרחיות, מבט אשכנזי

במסגרת הטיפול הנפשי שעבר התחיל מזרחי לראשונה בחייו להתמודד עם האופן שבו הוא תופס את עצמו, והבין שההגדרה העצמית שלו נובעת במידה רבה מהמבט שהוא סופג מהחברה. ממש באותם ימים הוא הצטלם לסדרה של רון כחלילי, "ערסים ופרחות", והרגעים הקצרים שלו בפרק ה"ערסים" הם בעיניי מהמצמררים בכל הסדרה, וגם תוך כדי כתיבה עושים לי קצת עור ברווז.

מזרחי – גבר גבוה, רחב כתפיים ושרירי מאוד – יושב על ספסל הגינה הקטן בחדר שבו מתקיימים הצילומים, ונראה שהוא מעט קפוץ, שלא נוח לו. האם זה מצורת הישיבה או מהדברים שהוא אומר? לא ברור. "התפיסה של הערסיות זה משהו שמונח בתרבות של כולם פה, של האנשים, זה מונח בתפיסה של האדם שמדבר איתך, וזה מונח גם בראש שלך… אני כגבר שהוא גדול ויש לו נוכחות פיזית די בולטת, אני מודע לזה שאני יכול להתפס כבן אדם יותר מאיים מבן אדם שנראה יותר אשכנזי, אירופאי… אני יכול לגשת ברחוב ולשאול בן אדם משהו, איך מגיעים למקום מסוים, וכמעט תמיד אתה יכול להרגיש שיש איזושהי רתיעה. בגלל איך שאתה נראה. אני מניח שככל שגבר מזרחי נראה יותר מזרחי, או יותר בולט באיזושהי תכונה פיזית, זה נתפס יותר כמאיים על הסדר, כמערער את הסדר".

וואו. בשיחה שלנו עכשיו מזרחי מספר איך הוא חווה את המבט הזה עליו עוד בילדות, ומזכיר במיוחד איך שהרגיש בלשכת הגיוס. מזרחי הוא בן לאמא מרוקאית ולאבא חצי עיראקי וחצי מהיישוב היהודי הישן בטבריה. יש לו אחות גדולה ואח קטן, נוסף על האח שנהרג בתאונה. הוא גדל ביוקנעם, ואת רוב הילדות שלו העביר בסביבה מזרחית למדי, וגם בלשכת הגיוס – הוא מספר – רוב הנערים שהיו סביבו היו מזרחים. ועדיין, במבט לאחור הוא מבין שגם הם עצמם, הנערים, הסתכלו אז אחד על השני בעיניים של אשכנזים, בשיפוט שרואה את הזהות שלהם עצמם כחריגה, כמיעוט לא קשור לחברה.

"פתאום, בטיפול, הבנתי שאם הסיפור המזרחי שלי הוא סיפור, אז גם הסיפור המזרחי בישראל בכלל הוא סיפור. יש לזה השלכות פרטיות, אבל זה לגמרי לא עניין פרטי. ואז פתאום הבנתי שהסיפור הישראלי-פלסטיני הוא לא מה שסיפרו לי, וגם הסיפור המזרחי הוא לא מה שחשבתי, ויחד עם המורכבות החדשה הזאת מגיע דבר שהוא אולי הכי מפחיד – וזה שהמדינה שלי שיקרה לי כל השנים האלה. הממסד, בית הספר, התקשורת, המפלגות. כולם אמרו שאנחנו ישראלים, כאילו שהם התכוונו לזה בכלל, כאילו שהם לא חושבים שמזרחי זה משהו אחר".

חווית את הדברים כקשורים זה לזה? התפרקות הסיפור הציוני על הערבים וזה על המזרחים?

"לא. יכול להיות שזה היה מפחיד מדי. אולי גם היום זה מפחיד אותי מדי וקשה לי להגיד שהם קשורים. אבל עם הזמן באה הבנה שבשביל הממסד ששלח מזרחים לפריפריה היה דמיון כלשהו בין הערבים למזרחים".

ב"ערסים ופרחות" מדבר מזרחי על החיבור שלו מילדות לליכוד: אמו הייתה תומכת המפלגה, ואביו אמנם הצביע למפא"י, אבל הלך לשמוע את בגין נואם, וההערכה לבגין הייתה, כדבריו, חלק מ"המיתולוגיה המשפחתית" שלו ושל עוד "הרבה משפחות מזרחיות". בשיחה עכשיו הוא אומר, עם זאת, שלא משם הגיעה ההתנגדות שלו לשמאל.

אתה זוכר מהילדות תפיסה שמפא"י זה האויב? האליטה האשכנזית?

"נראה לי שבשנות השמונים זה לא היה עניין כזה חזק. זה קלף שהליכוד משתמש בו עכשיו במיוחד. יש התעוררות מזרחית אותנטית – ערסים ופריחות, ערס-פואטיקה, וכו' – אבל הליכוד משתמש בה בצורה נבזית ועושה שכתוב של ההיסטוריה. גם בגין היה אשכנזי, וגם נתניהו אשכנזי, ולהגיד שהאשכנזיות של השמאל היא איזה מאפיין זדוני זה סיפור של השנים האחרונות, חלק מניסיון של הליכוד למגר את השמאל, כשכל האמצעים כשרים. העובדה היא שיש מזרחים ליברלים ויש מזרחים בשמאל. לאורך זמן הטיעון הזה, שהשמאל הוא אויב המזרחים, לא יחזיק, בעיקר ככל שההפרדה האתנית בישראל נשחקת. בכלל, נראה לי אבסורדי ללכת לקבוצה פוליטית לפי המוצא שלי".

רק הליכוד יכול?

מדי פעם בשיחה אני מרגיש שמזרחי הוא איש של סתירות, או לפחות – שההגיון שמניע אותו בנקודות מסוימות זר לי לחלוטין. הרגע הבולט ביותר מהסוג הזה מגיע כשאנחנו מדברים על הבחירות האחרונות. כבר דיברנו על המהפך הפוליטי שהוא עבר, על ההכרה בזוועות הכיבוש, על ההתפכחות מלאומנות הימין. בנוסף, הוא מדבר בכאב ומתוך מצוקה ניכרת על הזעזוע שעבר בצוק איתן כשראה איך תוקפים מפגיני שמאל ברחובות, או מרצח אבו-ח'דיר, עליית להב"ה והצל, וכן הלאה. בשלב מסוים הוא אומר שהוא חושש שתוך כמה שנים כבר לא נוכל לשבת בבית קפה ולנהל שיחה כזאת בגלוי.

ומה הייתה המסקנה שלו מכל זה בבחירות האחרונות? להצביע ליכוד. "בקיץ לפני הבחירות המדינה שינתה את פניה, הייתה אווירת טירוף, יכולת ממש לשמוע את המדינה צורחת. אחרי כל זה אמרתי שאין מצב שנתניהו יקים ממשלה עם הציונות הדתית. חשבתי שהוא ילך לאחדות. הייתי משוכנע לחלוטין. ביום שהוא הקים את הממשלה הזאת אמרתי לעצמי: זהו, הסיפור נגמר. הסיפור של ליכוד כמפלגה ממלכתית נגמר. הצבעתי ליכוד כל החיים שלי ונורא רציתי שייקרה איזה נס. גם בעבר חשבתי, כמו מצביעי ליכוד רבים לדעתי, שבגדול גם הימין רוצה פתרון לסכסוך והסכם ומשהו סביר. אבל עכשיו אני מבין שאין שום כוונה לפיוס בליכוד. לא בין הישראלים, ולא עם הפלסטינים. הם בשכרון כוח, והם לא יעצרו, והם ילכו עם המסר שלהם עד שיתקלו בקיר.

"פעם נתניהו עוד היה שומר על ממלכתיות, אבל מאז הבחירות גם הוא התחיל לדבר את השפה הזאת, של ה'נעים בכמויות'. הם יודעים מה קורה בפייסבוק, כמה איומי אונס ומוות יש. הם יודעים שיכולים להתחיל לרצוח פה שמאלנים. הם לא מבינים שזה מוביל לכאוס בלתי נשלט? עזוב את תפיסת העולם שלהם, אבל זו חובבנות מחרידה בהבנת האופי של שלטון. והכשל העיקרי פה הוא נתניהו. כמי שעוקב אחריו הרבה שנים, אני חושב שהוא קצת מאבד את זה".

> איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל

שרה ובנימין נתניהו מקבלים מצה שמורה מנציגי חב"ד (קובי גדעון, לע"מ)

תלוי בדתיים, וקצת מאבד את זה. בנימין נתניהו מקבל מצה שמורה מנציגי חב"ד (קובי גדעון, לע"מ)

הליכוד בלי נתניהו זה משהו שאתה יכול לסמוך עליו?

"לא, הוא גמור. אחרי נתניהו הליכוד יתפרק. הנורמליים האחרונים שם לא יוכלו לשבת עם המטורפים. רק נתניהו עוד מצליח להחזיק אותם יחד. המפלגה הזו ויתרה על הצבת סדר יום או כוחות אינטלקטואליים. המטרה שלה היא רק התנחלויות, בית יהודי לייט, ולהיאחז בכוח. זה לא יכול לעבוד. מה גם שהליכוד תלוי כיום בדתיים, ולאורך זמן גם אנשים לאומיים מאוד, רק חילוניים, לא יוכלו להסביר לעצמם את העובדה שסוגרים להם את המדינה בשבת או משפילים את נשותיהם בחתונה רק בשביל השליטה הצבאית ביהודה ושומרון. אבל צריך להיות מחנה שיכול להכיל את השאלות האלה ולבנות עליהן, וחוץ ממני אני לא רואה מי בכלל יכול לעשות את זה".

בתור מי שהתרחק מהימין, שמבין עכשיו את המציאות הפוליטית אחרת מאיך שראית אותה רוב חייך, איפה השמאל טועה בניסיון להגיע לעוד אנשים?

"בשמאל, במפלגת העבודה לפחות, מתקשים לחשוב שלא כמו אנשים שפעם השלטון היה בידיהם, ושנאבקים רק לחזור לשלטון. השאלה היא לא מי יביא יותר מנדטים, אלא מה תהיה דמותה של ישראל. ככה צריך לחשוב. אל תגיד לי איזה מילת קסם צריך בשביל עוד כמה מנדטים, אלא איך אתה רוצה שתראה הנשמה של המדינה. יש פה לצערי אנשים אטומים לגמרי, שרוצים רק שיהרגו את הערבים וזה, אתה שומע דברים במיינסטרים עכשיו שפעם היית שומע רק מכהניסטים מובהקים, אבל יש גם לא מעט אנשים שאפשר וצריך לדבר איתם על דרך אחרת.

"בעיניי יש מקרה מבחן שעוזר להבין מי נשארו בני אדם ומי איבדו צלם אנוש. קח את שתי הילדות בירושלים, שהשוטר צולם כשהוא יורה בהן אחרי שכבר נפלו. מי שאומר שטוב שהרגו אותן – אבוד. אבל מי שקשה להם להישיר מבט, שמבינים כמה זה מכתים את המדינה – איתם אפשר לדבר. אני אומר את זה וחושב על אבא שלי, שרואה את זה והלב שלו נחמץ. התקווה שלי היא שיש מספר משמעותי של ישראלים שזה מפריע להם, והם לא מוצאים אף דמות ציבורית שתתן מקום לדבר על האספקט האנושי הזה, ובזה השמאל לא מצליח בעקביות – להציג סיפור אנושי".

> מזרחיות אוניברסלית ומחויבות חברתית אדירה: פרידה מרונית אלקבץ

הנערה שוכבת, הגבר עומד לירות בה. רחוב יפו, ירושלים (צילום מסך)

מי שלא כואב לו מהתמונה הזאת – אבוד. הנערה שוכבת, הגבר עומד לירות בה. רחוב יפו, ירושלים (צילום מסך)

בעד חופש, נגד מצלמות מהירות

וכך אנחנו מגיעים ל"בעד – תנועה פוליטית לשלום וחופש", הבייבי של אלון מזרחי בחודשים האחרונים. במקביל לעבודה, ולכתיבת ספר שיפרוס את משנתו הפוליטית, הוא מתרוצץ בין חוגי בית ופגישות, מנסה לגייס מספיק כסף כדי שיוכל לעבוד בתנועה במשרה מלאה, אוסף פעילים ("יש 15-20 איש שמעורבים ממש") ותומכים ("הרבה מאוד אנשים מתעניינים"), וחושב איך להעמיד הן תנועה ציבורית עם נוכחות חזקה ברחוב והן רשימה שתוכל להתמודד לכנסת בבחירות הבאות. כשהוא מסתכל על הכנסת הוא מסמן לעצמו שניים-שלושה מנדטים שהוא יכול לקחת מהימין הרך, סטייל כחלון, ועוד כמה מהשמאל – בשלב ראשון.

במצע ההתחלתי של התנועה מופיעים שבעה סעיפים: סיום הכיבוש, שחרור הכלכלה מאינטרסים צרים ומבירוקרטיה, ביטול מוסדות מיותרים שלא משרתים את האזרח (רבנים ראשיים, נשיא המדינה), הפרדת הדת מהמדינה, דו-קיום עם הערבים בישראל, התנגדות להקמת יישובים חדשים, ואחרון: התנגדות לתודעת קיפוח, ומתן מקום מכבד לסיפורים של כל הקבוצות בארץ מתוך שוויון.

המשותף לכל האג'נדה של "בעד", וכאמור מה שנשאר העקרון המנחה העיקרי של מזרחי, הוא הליברליזם. "הכי חשוב לי שלאדם הפרטי בכל מערכת שלא תהיה יהיה המקסימום חופש. זה מה שמניע אותי. לא חלוקת משאבים או שוויון, שאני לא שולל את זה, אבל שאדם יהיה חופשי. יש כל כך הרבה כוח לשלטון, צבאות וכוחות שיטור, וזה דבר מסוכן. אם יש לך את הכוח להרוג אנשים בלחיצת כפתור, והכפתור ליד המיטה שלך, הפיתוי יהיה מאוד גדול, ואתה תחליט שלזה מגיע למות, ואז להוא, והרף שלך ירד. הבעיה היא שאין לנו בארץ אפילו התחלה של תודעה אזרחית, של מודעות לכוח הזה ולסכנות שלו".

גם לתאגידים יש כוח אדיר.

"נכון, אבל אין להם את הכוח של המדינה. ארה"ב יכולה לסגור את פייסבוק וגוגל ברבע שעה, ולא להיפך. ובסופו של דבר תאגידים מתחלפים זה בזה, ומה שנשאר זה היוזמה הטכנולוגית החופשית. לכן אני לא רואה בהם איום, בטוח לא כמו הפיקוח של המדינה – הצבא שמרגל אחרי כולם, ה-NSA וכל אלה. אפילו מצלמות מהירות לא באמת צריך".

מה יש לך נגד מצלמות מהירות? אתה רוצה למנוע תאונות, אז אתה שם מגבלת מהירות ואוכף אותה.

"מה שבאמת מציל חיים של אנשים זה כריות אוויר ומערכות התרעה אלקטרוניות, והדברים האלה באים לא ממשלות אלא מיוזמה ותעשייה. העיקר הוא שממשלה צריכה לעבוד בשביל האנשים, ולא להיפך, שאנחנו עובדים בשביל השלטון. צריך שתהיה עמדה שמגבילה את השלטון, שאומרת פה אל תקח מס, ולא, אני לא רוצה שיהיה לך, השלטון, יותר כסף, כי כשלבן אדם יש שליטה על תקציב של 300 מיליארד שקל זה מסוכן, זה יוצר עריצות".

אבל צריך מוסדות חברתיים. לסלול כביש, לבנות בית חולים.

"אני לא אנרכו-קפיטליסט. אבל צריך להיות קול מובהק שאומר שהפתרון לבעיות האדם הוא לא השלטון, שהרבה פעמים הוא הגורם לבעיות, וצריך לפקח עליו. חברי כנסת מתגאים בכמה שיותר הצעות חוק, כמה שיותר איסורים. זו כאילו תחרות מי יותר יפריע לחיות, וזה נחשב להישג".

אלון מזרחי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"אני מציב את עצמי עכשיו על אותו מישור כבן גוריון וכצנלסון וז'בוטינסקי". אלון מזרחי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צריך חתיכת חוצפה

"אני חושב שאין עוד הרבה הזדמנויות לעשות את ישראל נורמלית, זו הישורת האחרונה, ואת זה חושב כל מי שאני מדבר איתו בערך", מסכם מזרחי, ואין לו בעיה להתלות באילנות גבוהים כשהוא מסמן את יעדיו: "אני מביא עכשיו אתוס שאמור להיות האתוס השלם של כלל ישראל. אני מציב את עצמי עכשיו על אותו מישור כבן גוריון וכצנלסון וז'בוטינסקי. זה מגלומני ברמות משוגעות, אני יודע, אבל זו הדרך היחידה.

"גם מבחינת שיח מזרחי. רוצה להיות מזרחי שעושה תיקון? זה התיקון. לא שהאשכנזים למעלה צריכים לפצות אותי על משהו ולא כסף לפריפריה. הטעות הגדולה שמזרחים עשו בישראל היא שהם תמיד חשבו על עצמם כמגזר. בכל תולדות הציונות לא הייתה תנועה פוליטית, אידיאולוגית, עקרונית, לא מגזרית, שהקימו מזרחים במטרה להיות מחנה פוליטי ששואף לשלטון. העבודה והליכוד, שהם מזרח אירופאים לגמרי, אומרים 'אנחנו מנהיגים את המדינה'. אבל ש"ס היא סקטוריאלית, למזרחים, כמו שיש מפלגה רוסית לרוסים. כחלון – אף אחד לא יודע מה האידיאולוגיה שלו, ואף אחד לא מאמין שהוא הכלי לשינוי.

"אני לא מזהה כרגע לכל רוחב המפה האידיאולוגית בישראל איזשהו כוח שמסוגל לבוא עם תפיסת עולם שלמה, קונסטרוקטיבית. המחנה הציוני מנסים להיות ליכוד-לייט. יאיר לפיד היה יכול להכתיב סדר יום ישראלי אחר לחלוטין, להגיד שהוא תומך בשלום ובחופש ביטוי, אבל הוא לא עושה את זה כי לא מניעה אותו אמונה בשינוי אלא רק רצון לנצח. מרצ הם מפלגה חיובית בסך הכל, נקודת אור קטנה של מוסריות, אבל גם הם חושבים על עצמם כסקטור, של אשכנזים ליברלים עירוניים עם כמה שלוחות כפריות, לא כמי שמכתיבים את סדר היום של המדינה. בעיניי צריך לנהל מאבק כולל על דמותה של המדינה, להגיד את האמת גם אם אף אחד לא יבוא אחרי. צריך חתיכת חוצפה בשביל זה, אבל לשמחתי התברכתי בלא מעט חוצפה".

> מה היה קורה לערבי שהיה כותב בפייסבוק "להרוג את כולם" כמו אלאור אזריה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf