שואה, ציונות והשימוש באסון ככלי פוליטי
במלחמת העולם השנייה, הזרם המרכזי בתנועה הציונית ויתר על תפקידו כ"אפרוטופוס" של העם היהודי, ויצר תלות הכרחית בין הצלת יהודי אירופה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. התבנית הזו יצרה את דפוסי ההצדקה שהתגלגלו לדיכויו המתמשך של עם אחר
הצגת נאצר כהיטלר הצדיקה את הפעלת האלימות הישראלית נגד הערבים. דוד בן-גוריון סוקר משמר צבאי, ספטמבר 1955 (צילום: לע"מ)
בשנת 1977 פרסם שבתי בית-צבי את חיבורו המונומנטלי הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה: מחקר על גורמי משגיה של התנועה הציונית בשנים 1938–1945. בית-צבי לא היה חלק מהשדרה המרכזית של הכתיבה ההיסטורית על השואה בישראל, ופנה למחקרו כחלק מפעילותו באגודת מעוז, שפעלה לאחר משפט הרופאים ב-1953 וביקשה להוביל להשגת חופש הגירה בלתי מוגבל ליהודים מברית המועצות. האדישות שנתקל בה בפעילותו זו מצד ישראלים, על פי תיאורו, היא שעמדה בבסיס המוטיבציה שלו לדיון שערך בספרו.
חיבורו של בית-צבי היווה כתב האשמה חריף כנגד התנהלותה של ההנהגה הציונית בתקופת השואה, והצביע על כך שהתנהלות זו התבססה על יצירת תלות בין שאלת ההצלה להשגת תכליותיה ושאיפותיה של התנועה הציונית בפלסטין / ארץ ישראל. במילים אחרות, שאלת הצלתם של יהודים, טען בית-צבי, נבחנה לאור שאלה אחרת – האם צורות הצלה מסוג מסוים עשויות להעמיד בסכנה את מקומה של ארץ ישראל כמחוז היעד הבלעדי של יהודים הנמלטים על נפשם מאירופה, או שמא יש להימנע מקידום של דפוסי הצלה שיעמידו בספק את בלעדיות הפרויקט הציוני.
לפי שיטתו של בית-צבי, ההתעלמות מהידיעות שהתקבלו על השמדתם של יהודי אירופה עד 23 בנובמבר 1942, ההימנעות מיצירת תשתית ארגונית המוקדשת כולה לעניין ההצלה, ובשנים שקדמו לכך – היציאה החזיתית כנגד תוכניות ליישובם של פליטים יהודים בטריטוריות שאינן ארץ ישראל – היו תולדה של התגבשות מה שכינה "הציונות הפוסט-אוגנדית".
ההכרעה כנגד תוכנית אוגנדה ב-1905, ועוד קודם לכן הפילוג שהתרחש בתנועה הציונית בעקבות העלאתה ב-1903, היו, לטענת בית-צבי, פרשת דרכים, שהובילה לתמורה משמעותית בתפיסה של התנועה הציונית: מתנועה שמטרתה לשמש כ"אפוטרופוס" של העם היהודי ש"תפקידו לנהל את ענייני העם בכל אשר קורה לו" – תודעה שממנה נגזרה נקיטת כל פעילות אפשרית שתבטיח את שלומם של היהודים הנמצאים בסכנה – לתפיסה כי "הגשמת התוכנית הציונית בארץ ישראל היא המטרה היחידה ואין היא יכולה להיות מופרעת על ידי בעיות אחרות".
הציונות הפכה "לארגון להגשמת 'פרויקט' ציוני, מעין חברה בערבון מוגבל". בכך הדהד בית-צבי את טענתו של אחד ממקורות ההשראה שלו, הסופר והמסאי יהושע רדלר-פלדמן, הידוע יותר בכינוי ר' בנימין, שהיה מהדמויות המובילות באגודת אל-דמי, שיצאה כנגד מדיניות היישוב בתקופת השואה. במאמר לרגל הבאת ארונו של בנימין זאב הרצל לקבורה בישראל ב-1950, טען ר' בנימין כי "אחרי מותו [של הרצל] יורד הקונגרס ממעמד של פרלמנט של עם ישראל ונעשה ועידה גדולה לענייני קולוניזציה".
התנועה הציונית לא רצתה שהוועידה תצליח. הנציג האמריקאי מיירון טיילור נואם בוועידת אוויאן למציאת פתרון לפליטים היהודים באירופה, 1938 (צילום: ויקימדיה)
אחד האירועים הנזכרים בהיסטוריוגרפיה הישראלית כראיה לכך ש"העולם שתק" ביחס לצרת היהודים באירופה היה ועידת אוויאן, שהתכנסה ב-1938 על מנת לדון בשאלת גורלם של הפליטים (בפועל ובכוח) היהודים מגרמניה ומאוסטריה, שמנו כ-500 אלף איש. עוד לא היה מדובר בתקופת ההשמדה עצמה, אלא במדיניות הנאצית שרוקנה את אזרחותם של היהודים מתוכן, והתמקדה ביצירת הפרדה על בסיס גזע.
בתודעה הישראלית הרווחת מדובר בניסיון כושל ליצור מחויבות בקרב מדינות העולם, שלא הסכימו לקלוט פליטים בשטחן. עם זאת, כפי שהראה בית-צבי, הדיונים שהתנהלו בקרב ההנהגה הציונית מלמדים על כך שהחשש בהנהגה הציונית היה מהצלחתה של הוועידה, שכן הצלחה כזו משמעותה ערעור על בלעדיות הפרויקט הציוני. האפשרות שהוועידה תוביל לפתרונות טריטוריאליים אלטרנטיביים לפלסטין / ארץ ישראל עבור הפליטים היהודים השתקפה בחרדה מפני "הנזק, הסכנה והאסון הצפויים לנו מוועידת אוויאן… (ה)עלולה להוריד את ארץ ישראל מעל הפרק הבינלאומי כגורם בפיתרון השאלה היהודית" – כפי שטען דוד בן-גוריון בישיבת הסוכנות שדנה בוועידה.
במכתב ששלח גיאורג לנדאואר, ראש המחלקה להתיישבות יהודי גרמניה בסוכנות היהודית, לסטיבן וייז, מראשי הציונות האמריקאית, הוא טען כי "אנו חוששים במיוחד שמא היא [הוועידה] תניע ארגונים יהודיים לאסוף סכומי כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודים, ומבצעי איסוף אלה עלולים להפריע למגביות שלנו [הציוניות]".
הסכמתן של מדינות שהשתתפו בוועידה לקלוט פליטים יהודים לא נתפסה כנקודה לזכותן, אלא כמכשול בפני השגת התכליות הציוניות. בישיבה נוספת של ההנהגה הציונית שנערכה לאחר ליל הבדולח, קבע משה שרת כי הסוכנות היהודית איננה "יכולה להשתתף בפעולה למען הגירה לארצות אחרות" אלא רק "להגביר את הלחץ על הממשלה להגדלת העלייה לארץ".
על אף זאת, מרבית הממשלות שהתחייבו לכך עמדו בהתחייבויותיהן וקלטו כ-200 אלף פליטים יהודים במהלך 1938 ותחילת 1939. אם בתחילה התנועה הציונית רק נמנעה משיתוף פעולה עם מגמות אלה, ההסכמה הנלהבת של הרפובליקה הדומיניקנית לקליטת כ-100 אלף פליטים יהודים – הסכמה שנותרה בעינה גם עם תחילת המלחמה לאורך השנים 1940–1941 – נתקלה כבר בהתנגדות של ממש מצד התנועה הציונית, כמו גם מצד ארגון הג'וינט. זאת, שוב, בשל אותו חשש, כפי שתיאר זאת אריה טרטקובר שהיה שותף בענייני ההגירה בראיון שקיים איתו בית-צבי – "שכל תוכנית של התיישבות יהודית מופנית נגד התיישבות בארץ ישראל". התנגדות זו באה לידי ביטוי בשימוש ברטוריקה קולוניאלית-גזענית, שראתה בתוכנית גם סכנה להפיכתם של יהודים מלבנים לצבעונים, תהליך שנטען שהוא נחלתן של אוכלוסיות לבנות באיים הקריביים.
בתנועה הציונית העדיפו לא להאמין לידיעות על ההשמדה. אנדרטת השואה בברלין, מאי 2016 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
העליונות של מלחמת הגאולה
במאי 1942, במסגרת הוועידה שהתכנסה במלון בילטמור בניו יורק במעמד ההנהגה הציונית בפלסטין / ארץ ישראל וציוני אמריקה, הועמדה התביעה להקמת קהיליה יהודית (Commonwealth) בשטחי פלסטין / ארץ ישראל המנדטורית כתכלית הבלעדית של התנועה הציונית. תוכנית בילטמור ביטאה את התלות המוחלטת שיצרה התנועה הציונית בין הצלתם של יהודים באירופה לבין הקמתה של ישות פוליטית יהודית ריבונית באופן אקסקלוסיבי בשטחי פלסטין המנדטורית. המדינה היהודית הוצגה כמשענת ההצלה הבלעדית לפליטי הרדיפות הנאציות, אך לא פחות מכך, משבר הפליטים נתפס כהזדמנות להבטחת הלגיטימציה הבינלאומית, כמו גם הבסיס הדמוגרפי, למימוש השאיפות הציוניות בפלסטין / ארץ ישראל. תפיסה זו נוסחה במונחים משיחיים מחוּלָנים מובהקים על ידי בן-גוריון בנאום שנשא בכפר ויתקין ב-25 באוקטובר 1942:
"בעולם שֶיָקום על חורבות היטלר, הישוב היהודי בארץ – אם ירצה בכך – יחווה כוח מוסרי, מדיני והתיישבותי, ששקול כנגד כל כוח אחר בארץ ועולה עליו. והאסון הגדול של עמנו בגולה – בכוח אידיאה גואלת אפשר להפכו למנוע עצום של גאולה. אסון של מיליונים – הוא גם כוח גואל של מיליונים. ודבר הציונות […] הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי גאולה אדירים".
דבריו של בן-גוריון נאמרו פחות מחודש לפני שהנהגת היישוב הכריזה ב-23 בנובמבר על מודעותה לכך שהנאצים מנהלים מדיניות השמדה שיטתית של יהודים בשטחים שבשליטתם. הודעה רשמית זו הגיעה בשלב מאוחר למדי, שכן במהלך החודשים שקדמו לה התפרסמו ידיעות רבות בעיתונות העברית שמהן עלה בבירור כי הרדיפות שעימן מתמודדים היהודים אינן המשך של תופעות כמו פוגרומים, אלא ביטוי לכך, כפי שתיאר זאת ר' בנימין בחודש יולי, ארבעה חודשים לפני ההודעה הרשמית – "כי יש חידוש גדול בבית מדרשו של היטלר" וכי מדובר ב"רצח קולקטיבי". במהלך החודשים הללו ניסתה ההנהגה הציונית, כפי שטען בית-צבי, להרגיע את הציבור ביישוב, הטילה ספק בדיווחים שהתקבלו מאירופה והציגה אותם כמוגזמים.
דינה פורת וטוביה פרילינג, שעסקו במדיניות היישוב בתקופת השואה לאחר פרסום ספרו של בית-צבי בניסיון לבטל את טענותיו (בדרך כלל מבלי להזכירו במפורש), תלו את ההתעלמות המתמשכת מהידיעות ב"מישור נפשי הכרתי", ובחוסר יכולתם של המנהיגים לעכל את משמעויותיהן ואת היקף האלימות הנאצית. אלא שהיקף הידיעות בעיתונות – גם אם בא תוך הטלת ספק – וגם העובדה שמתנגדים בתוך היישוב התריעו במפורש על כך, מלמדת כי, כפי שטען בית-צבי, "הציונות ראתה שואה משלה עם סכנות משלה, עם בעיות משלה וגם עם סיכויים משלה".
לא רצו שהתרומות להצלת יהודי אירופה יתחרו בתרומות להתיישבות בארץ ישראל. ציון לפעולות הקרן הקיימת במסגרת חגיגות יום העצמאות, 2009 (צילום: רוני שיצר / פלאש90)
משה שנפלד, איש צעירי אגודת ישראל, קשר במישרין במאמר שפרסם כשבועיים לאחר ההכרזה ב-1942, באופן דומה לבן-גוריון וכנגדו, בין קידומה של תוכנית בילטמור לבין ההתעלמות מן הידיעות על ההשמדה. "כל שואה שירדה על הגולה", טען שנפלד, "אָמדו את ערכה בתור גורם מקדם את התפתחות הישוב […] לאור מהלך מחשבות זה, המכונה בלשון הציונות 'שלילת הגלות', מתבארות לנו כמה פרשות סתומות בהתנהגות ראשי הציונות".
אותה תבנית התגלתה גם לאחר מכן בעמדה שהציג יצחק גרינבוים, מי שעמד בראש ועד ההצלה – גוף קצוץ כנפיים ממילא, ששיקף את היעדרה של מסגרת ארגונית ממשית מטעם התנועה הציונית שתקדיש את משאביה למימוש אפשרויות ההצלה. גרינבוים שלל כל שימוש במגביות הציוניות לטובת ההצלה, וחזר על העיקרון של "העליונות של מלחמת הגאולה" על פני מעשי ההצלה. אותה רטוריקה משיחית שזיהתה באסון הגדול הזדמנות באה לידי ביטוי גם בדרשה שנשא הרב הרפורמי הציוני האמריקאי אבא הלל סילבר, שטען כי "כאשר כל דלתות העולם ייסגרו בפני עמנו […] אזי יד הגורל תכריח את פתיחת דלתותיה של ארץ-ישראל, ושעה זו מגיעה במהירות".
המהלך הפרשני המשיחי שהציע בן-גוריון תוך כדי התרחשותה של ההשמדה – הפיכת "האסון הגדול של עמנו בגולה" ל"מנוע עצום של גאולה" – יהפוך מאוחר יותר לתבנית ההצדקה המרכזית של מדינת ישראל. האינסטרומנטליזציה של האסון, שיבוצו כגורם המכשיר למעשה את הגאולה בדמות הקמתה של מדינת לאום יהודית אקסקלוסיבית ומטוהרת (שנה קודם לכן דחה בן-גוריון בשאט נפש הצעה שגיבש חיים מרגליות-קלוריסקי, יחד עם מנהיגים מבין התנועות הלאומיות הערביות השונות, לכניסתו של היישוב אל מסגרת מדינתית ערבית רחבה), הפכה למכשיר להענקת לגיטימציה לאלימות.
בעוד הצלתם של יהודים מידי הנאצים הועמדה ביחס לשאלה אם היא תורמת או מסכנת את תהליך הגאולה הציוני, הרי שבדמיון הציוני הופקעו הנאצים מן הספציפיות ההיסטורית שלהם, והפכו לדמויות מטפוריות המסמלות את סכנת ההשמדה שכנגדה עומדת מדינת ישראל תדיר. האסון הגדול של עמנו בגולה היה להזדמנות לא רק במובן זה שהוא העניק את העתודה הדמוגרפית ואת הלגיטימציה הבינלאומית הנחוצות למימוש השאיפות הציוניות כפי שהתנסחו בבילטמור, אלא במובן הזה שהוא יצר עוגן מתמיד של לגיטימציה להפעלת אלימות.
איך נאצר הפך להיטלר
מחמוד ממדני הצביע על כך שמשפטי נירנברג שיקפו את מגמתן של בעלות הברית לבחון את השואה במושגים של פשיעה – האשמתם של אינדיבידואלים גרמנים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, וייצורה של אשמה גרמנית קולקטיבית ביחס לשואה – ולהתעלם ממשמעותה כפרויקט לאומי של טיהור שהגיע לכדי מימוש. לא היה ערעור על המודל הפוליטי של מדינת הלאום המטוהרת, שהיה מכריח דין וחשבון דומה גם לגבי ארצות הברית. הפרויקט הפוליטי הנאצי – טיהורה של גרמניה ושל אירופה מיהודיה – לא הועמד בספק, ומדינת הלאום היהודית האקסקלוסיבית והמטוהרת כשלעצמה הוצגה כמענה לו. בכך, המשיך הפרויקט הציוני את ההיגיון של אותו פרויקט פוליטי שהעניק לו לגיטימציה – היגיון של טיהור.
כפי שהראתה עדית זרטל, כבר ב-1947 סומנה ההתנגדות למהלכיה של התנועה הציונית, מצד הפלסטינים בפרט והערבים בכלל, כמכוונת ל"השמדה טוטלית" של היהודים ושל הציונות. סימון זה הפך לכלי רטורי משמעותי בתביעה לחימוש, וכל סיוע צבאי למדינות הערביות הוגדר כעזרה ל"ערבים הנאצים". הדה-קונטקסטואליזציה של האלימות הערבית כנגד ישראל, ההפקעה שלה מן המסגרת של הדינמיקה של הקולוניזציה הציונית בחסות הרשויות הקולוניאליות הבריטיות וההתנגדות אליה, הפכה לרכיב מכונן בהצדקת האלימות הישראלית. ברטוריקה הציונית, האלימות הזו הוצדקה כהגנה עצמית כנגד כוח התוקף יהודים בשל יהדותם.
נכבה מתמשכת. גרפיטי בחצר הפנימית של בית משפחת ע'ית סוב לבן לפני הגירוש (צילום: פרי ג'רוזלם)
כפי שתיאר זאת ר' בנימין באותו מאמר שבו פתחתי, הרגע שבו הכריעה התנועה הציונית כנגד מגמות ההצלה ושבו הפכה ל"ועידה גדולה לענייני קולוניזציה" גילה שני צדדים של אותו מטבע: אוזלת ידה של ההנהגה הציונית נוכח השואה מחד, והתגשמות שאיפותיה של התנועה הציונית בצורה של חלוקה, מלחמה, גירוש הפלסטינים ומניעת שיבתם. זהו רגע המשרטט את הקשרים שבין שואה לנכבה.
במקום אחר, ביחס לדיון על הסכמי השילומים, טען ר' בנימין כי "'איש לא יכחיש כי תקומת מדינת ישראל… היתה שואה בשביל הערבים". מכאן, המשיך "שגם הערבים הללו הם במידה לא קטנה נזוּקי היטלר, כי בלי היטלר והנאציזם לא היתה קמה מדינת היהודים בצורה כזאת ובתנאים כאלה". השואה והנכבה לא היו תופעות שיש להשוות ביניהן, אלא תופעות הקשורות זו בזו בקשר של סיבתיות והמשכיות היסטורית, תופעות משורגות שלא ניתן להפרידן, ולכן מי שמטילות אחריות משותפת.
כפי שתיארה זאת חנה ארנדט באותן שנים, "הבעיה היהודית… באה אמנם על פתרונה – כלומר באמצעות טריטוריה מנוחלת ואחר כך כבושה – אבל הדבר לא פתר לא את שאלת הפליטים ולא את זו של חדלי-האזרחות. להיפך… הפתרון של השאלה היהודית רק הביא ליצירתה של קטגוריה חדשה של פליטים, דהיינו הערבים". כבמעין חוק שימור אנרגיה, אימוצו של מודל מדינת הלאום הוביל לאימוצו של ההיגיון המכונן שלו – טיהור, עליונות והכפפה.
הסימון של הערבים כנאצים הפך להיות רכיב מרכזי של התעמולה הציונית כהצדקה לפעולותיה, לעיתים תוך רוח גבית מצד מדינות הגוש המערבי בתקופת המלחמה הקרה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסימונו של גמאל עבד אל-נאצר כהיטלר. סימון זה שימש כבסיס ללגיטימציה של פעולות ישראל להכשלת ההסכם שנחתם בין בריטניה ומצרים לפינוי הכוחות הצבאיים הבריטיים מתעלת סואץ, שכללו את הפעלתה של רשת ריגול וחבלה בתוך מצרים – פעולה שזכתה לכינוי מבצע סוזאנה ונודעה בישראל כ"עסק הביש". אותו סימון עמד מאוחר יותר גם כרקע לשותפותה במלחמה ב-1956 לצד הכוחות הקולוניאליים של בריטניה וצרפת, וכיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה, כיבוש שבשיח הישראלי זכה לכינוי "שחרור" וסומן על ידי בן-גוריון ככינונה של "מלכות ישראל השלישית". אם ב-1942 החורבן הממשי שימש מכשיר לגאולה, הרי שכעת ההווה, שנתפס כבר כגאוּל, נדרש לסמן חורבן פוטנציאלי ולמגר אותו כביטוי לכך שההווה הגאול איננו מספיק.
השואה כניתוח הכרחי כדי שעם ישראל יחזור לארצו
התבנית המשיחית המחולנת שהציג בן-גוריון כבר ב-1942 – האסון כמנוע של גאולה – זכתה לעיבוד חריף יותר בכתביו של הרב צבי יהודה קוק, שתלמידיו הובילו את תנועת גוש אמונים ואת ההתנחלויות לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967. בשיחה שמסר בישיבת מרכז הרב ב-1967 ובה דן בשואה, טען קוק כי "כל המיליונים שבישראל הם יחד גוף אחד, אורגניזם אחד, וכשהוא מתעכב מהבראתו בגלל דבקותו בארץ העמים, יש צורך בניתוח אלוהי אכזרי. הגיע הזמן שישראל ישובו לארצם, אבל מכיוון שחלק מהם ממאנים לעשות זאת, אין דרך אחרת אלא 'ויקחני בציצת ראשי', כדי להעלותם לארץ ישראל בעל כרחם. כשמגיע הקץ, ואין כל ישראל מכירים בכך, מופיע ניתוח אלוהי אכזרי של ניתוק מן הגלות".
השואה בהקשר זה הופכת מהזדמנות שיש לנצל ל"ניתוח אלוהי" שנדרש משום שהיהודים מיאנו להכיר בגאולה הציונית, גאולה שבאה לידי ביטוי, לשיטתו של קוק, בקדושתם של מדי הצבא וכלי הנשק. ה"אכזריות" המופיעה בתבנית המשיחית של השואה, כפי שמציג אותה קוק, היא רכיב מרכזי של התפיסה שנוסחה בחוגי הימין הציוני החילוני במהלך שנות העשרים והשלושים – בין השאר בהשפעת הפשיזם האיטלקי – שראתה בהפיכתו של היהודי למי שביכולתו להפעיל אלימות אכזרית רכיב מרכזי בהפיכתו לריבון. הסיקריקון, הבריון והמשיח הרכוב על טנק הועמדו כאידיאל למול הקיום היהודי המצפה למשיח עני ורכוב על חמור.
גם כאן, "הניתוח האכזרי" של השואה הפך בסיס ללגיטימציה לאלימות כלפי ערבים. את דמותו של נאצר כפרסוניפיקציה של היטלר החליפה דמותו של יושב ראש אש"ף יאסר ערפאת, והברוטליות האלימה של ישראל כנגד אזרחים במהלך מלחמת לבנון, שהוגדרה במפורש כמלחמת ברירה, הוצדקה על ידי מנחם בגין כמניעת "טרבלינקה" ו"שואה שנייה". המוטיבציות הקונקרטיות של פלסטינים בפרט וערבים בכלל להפעלת אלימות כנגד ישראל המנשלת, הכובשת והמתפשטת – הושתקו והוכחשו, על מנת להציג את ישראל כמי שמפעילה אלימות לשם השגת "ביטחון" מפני אלה המאיימים עליה בשואה.
מלחמה בלי קונטקסט. הפצצה בעזה, 9 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
ישראל מבקשת להציג את עצמה כמי שסוגרת מעגל ומהווה את הריפוי המלא מהטראומה של השואה, ובה בעת היא משמרת את הטראומה ככוח מניע להפעלת אלימות. השואה היא הניתוח האכזרי ההכרחי, או האסון המשמש כמנוע לגאולה, ובה בעת היא מייצגת את הסכנה הפוטנציאלית לחורבן הגאולה, ולכן מצדיקה את המשך האלימות, האכזריות וההתפשטות המתמדת. כל המוטיבציות האחרות, הנובעות מאותה אכזריות מתמדת שמפעילה ישראל בשמה של השואה, מוכחשות, כחלק מהכחשת המצב הקולוניאלי שישראל מוסיפה לשמר. זהו סיפורה של שלילת תפיסת הציונות כמקלט בטוח, לטובת חיובה כפרויקט של הבראה וקולוניזציה ויצירת ריבונות לאומית אקסקלוסיבית.
חוסר היכולת לזהות את הקטסטרופה המאיימת להתפרץ לפני 7 באוקטובר נבע בדיוק מהעיוורון מול הדינמיקה הזו. עיוורון מול משמעויות התחזוקה של שליטה אכזרית ואלימה בגדה המערבית ושל המצור שכבר הוביל להגדרתה של רצועת עזה כמקום שאיננו ראוי למגורים עוד ב-2020, מול טבח המפגינים בצעדות השיבה ומול סגירת כל אופקי ההתנגדות הפלסטינית הלא-אלימה, והפקרת הפלסטינים לגורלם על ידי המדינות הערביות לטובת נורמליזציה ניאו-ליברלית.
עם התרחשותה של הקטסטרופה, שכללה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות מצד חמאס, חזר שוב המנגנון של הפקעת האלימות מהקשריה והמיסטיפיקציה שלה כאלימות על זמנית וחסרת הקשר, של שלילת אפשרויות ההצלה ושל הלגיטימציה המוחלטת להפעלת אלימות. האלימות הברוטלית שהפעילה ישראל נתפסה כריפוי של שבר, כאיחוי לכאורה של הקרעים שנפערו בתוך החברה מאז ההכרזה על ביצועה של הרפורמה המשפטית. שדה הקרב נתפס כמי שמשיב אחדות שאבדה, כרגיל בישראל, באמצעות השנאה וההתאכזרות המשותפת לפלסטינים. בפעם הזאת ההתאכזרות הזו חלה גם על ישראלים ומהגרי עבודה שהוחזקו כבני ערובה והופגזו אף הם.
מחייבי הרפורמה ומתנגדי ההפיכה המשטרית צהלו ביחד למראה בתים מתפוצצים, תליינים מרצון. שלילת ההצלה – מימושה של עסקה מיידית לשחרורם של בני הערובה הישראלים – נקשרה גם כאן לקתרזיס של המלחמה, ולהצדקתה של האכזריות. כל תפיסה אחרת של קיום בטוח, מצד מי שזיהו את המוטיבציות להפעלת אלימות מצד הפלסטינים ואת הקטסטרופה המאיימת להתפרץ, נדחתה לטובת שלילה מוחלטת של קיומו של העם הפלסטיני בעזה. שר האוצר והממונה על השטחים הכבושים, בצלאל סמוטריץ', הציג זאת כבר בישיבת הממשלה הראשונה לאחר 7 באוקטובר: "צריך להיות אכזריים, לא להתחשב יותר מדי בשבויים". ההצלה נדחתה, והאכזריות ומלחמת הגאולה זכו שוב לעליונות.
כדי לצאת מהדינמיקה המובילה יהודים בישראל מהיותם קורבנותיו של רצח עם אחד לאדריכליו ומבצעיו של רצח עם אחר יש לפרק את התבנית המשיחית החילונית העומדת בבסיסה ורואה באסון מכשיר לגאולה ולהפעלת אלימות אכזרית והצדקה לג'נוסייד. מול המשיחיות האלילית הזו, שעיקרה שלילת ההווה החרב, יש להעמיד את המסורות שיש בהן עבודת אֵבל ונטילת אחריות, מסורות ההשתתפות בצער החורבן והשכינה המתפלשת בעפר, השכינה שכעת נתונה תחת הריסות בית לאהיא, עזה ורפיח, גלומה בגופות עוללים ויונקים העולים בסערה השמימה מעשי יום יום, ובגופם של אלה הנתונים במעונות חרבים, רעבים ללחם וצמאים למים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
