שבועות אחרי נסיגת ישראל, בעזה עדיין מחפשים נעדרים בנצרים

"האזור השתנה לגמרי. היה כאן בעבר כביש סלול וקל לניווט, שהפך לדרך קשה ומלאת הריסות". עקורים חוזרים לביתם בצפון רצועת עזה דרך מסדרון נצרים, ב-28 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

בשעות הצהריים באחד מימי ראשון בדצמבר 2023, בנה בן ה-21 של אינתיסאר אל-עודא, סאלם, אמר לאימו שהוא עוזב את המקלט של האו"ם בדיר אל-בלח כדי להביא שמיכות לשאר המשפחה, שרעדו בקור החורף בעזה. סאלם לא חזר. עד היום, לאימו אין מושג לאן הלך או כיצד איבדה אותו.

אל-עודא, בת 55, כבר איבדה את בנה בן ה-25 ח'אלד בשבוע הראשון של המתקפה הישראלית על עזה באוקטובר 2023. מותו גרם לה לברוח מביתם בעיר עזה, מחשש לחייהם של ארבעת ילדיה. הם פנו דרומה לדיר אל-בלח, וב-15 החודשים הבאים נשארו שם, כשנוכחות הצבא במסדרון נצרים לא מאפשרת להם לחזור לביתם.

בחודש הראשון למלחמה, הכוחות הישראליים כבשו את נצרים – שטח של כ-56 קמ"ר שנמצא 5 ק"מ דרומית לעיר עזה וחוצה את הרצועה – ורוקנו את האזור מכל תושביו הפלסטינים. ישראל הקימה במקום יותר מתריסר מוצבים ובסיסים לאורך המסדרון, כדי לקבע את הנוכחות הצבאית במקום ולמנוע מהפלסטינים העקורים לחזור צפונה.

לכל אורך המתקפה הישראלית על עזה, נפוצים בקרב העזתים סיפורים על הרג חסר הבחנה של אזרחים, העלמת אזרחים והיעדר חוק כללי במסדרון נצרים. כבר מההתחלה, פלסטינים כינו את נצרים "ציר המוות". דיווח ב"הארץ" מדצמבר 2024, שהתבסס על עדויות של חיילים, קצינים ומילואימניקים בשירות פעיל, תיאר את המסדרון כאזור הריגה, שבו מפקדים אישרו ואפילו הנחו את החיילים לירות בכל פלסטיני שנכנס אליו, כולל ילדים וקשישים. חיילים חשפו שיחידות שונות התחרו זו בזו בהרג המספר הרב ביותר של פלסטינים, ושאזרחים שנהרגו סווגו בדיעבד כחמושים שחוסלו.

אל-עודא חיפשה את סאלם נואשות בכל מקום, גם באזור נצרים. "הלכתי לשם כל יום כדי לחפש את בני", היא אמרה למגזין 972+. "שאלתי את הצעירים שיושבים בא-נוירי (שממוקם בכניסה לנצרים, ליד הים) על החוף. אף אחד לא ראה אותו". אל-עודא יצרה קשר עם כל מי שהיא מכירה – כולל חבריו של בנה בבית הספר של האו"ם שבו הסתתרו, וכל קרובי משפחתה שנותרו בצפון הרצועה – כדי לבדוק אם שמעו ממנו, ללא הועיל.

כשהתקבלו החדשות על הפסקת האש, אל-עודא נמלאה תקווה שהגדלת חופש התנועה תאפשר לה לחפש את סאלם בכל עזה. היא יצאה מיד בחזרה לנצרים, ושאלה את צוותי ההגנה האזרחית אם ראו אדם צעיר לבוש פיג'מה אפורה.

אחרי שישראל הסיגה את כוחותיה מהמסדרון ב-9 בפברואר, כחלק מהסכם הפסקת האש, הצטרפו אל אל-עודא הורים רבים אחרים שחיפשו את ילדיהם הנעדרים. היא מקווה שהחשש הגדול ביותר שלה, שסאלם נהרג על ידי הצבא, אינו נכון. עם זאת, אי הוודאות מטרידה אותה יותר מכול. "האימהות שהצליחו למצוא את גופות ילדיהם ולחבק אותן הן בנות מזל", היא אומרת. "לפחות הן יודעות מה עלה בגורלם ויכלו לקבור אותם".

"האזור השתנה לגמרי"

מסדרון נצרים נקרא על שם ההתנחלות הישראלית שפורקה ב"התנתקות" לכאורה של ישראל מהרצועה בשנת 2005, תחת ראש הממשלה דאז אריאל שרון. בשני העשורים האחרונים, האזור נותר חקלאי ברובו, פרט לכמה בנייני מגורים ובתי ספר – כולל שלוחה של אוניברסיטת אל-אזהר באזור מוע'ראקה, ששוכן בפאתי המסדרון.

שלוחת האוניברסיטה, לצד רוב המבנים באזור, נהרסה לגמרי בהפצצות אוויריות בחודשיה הראשונים של המלחמה. העיתונאי אוסאמה אל-כחלות תיאר בפני מגזין 972+ את המחזות בנצרים אחרי נסיגת הצבא הישראלי כ"כואבים וטרגיים". שלט גדול שעליו נכתב "עזה מברכת אותך" קידם בעבר את פני הפלסטינים שנסעו דרך האזור. כעת הוא בולט בהיעדרו. "הבניינים הרוסים לגמרי והשטחים החקלאיים נסחפו", אומר אל-כחלות. "לא נותרו יותר נקודות ציון במקום".

אחת מנקודות הציון האלה היתה ארמון סוואפירי, מבנה מגורים מודרני שישב בדיוק על צומת נצרים, ושבו התגוררו 20 בני משפחת אל-סוואפירי, משפחה עזתית מוכרת שעוסקת בסחר במזון לבעלי חיים. המבנה, שנבנה לפני שלוש שנים בלבד, עלה למשפחה כ-2 מיליון דולר.

"אין שום רמז לכך שהיה שם בכלל מבנה". ארמון סוואפירי לפני ההתקפה הישראלית על עזה (צילום: באדיבות משפחת אל-סוואפירי)

"היו לנו תקוות למצוא שריד כלשהו לארמון", אמר עדי אל-סוואפירי, בן 25, למגזין 972+. "למרבה הצער הוא הפך לערימת הריסות. אין שום רמז לכך שהיה שם בכלל מבנה. הזדעזענו מההרס – אין לי מילים לתאר את תחושותיי". מפעלי המזון לעופות שהיו צמודים לבניין נהרסו גם הם.

תחושות הזעזוע והייאוש נפוצות מאוד בקרב אלפי העזתים שעברו דרך נצרים בדרכם חזרה צפונה, אחרי נסיגת הצבא. כמה מהם ישבו בכלי הרכב שלהם בין חמש לשמונה שעות בזמן שחיכו למאבטחים המצרים, האמריקאים והקטרים, שבדקו כל רכב שעבר דרך המסדרון.

תאלא עִמאד, בת 23 מהעיר עזה שנעקרה לאל-מוואסי בדרום, היתה בין ההמונים שחצו את נצרים אחרי הנסיגה. ב-10 בפברואר, היא ומשפחתה פירקו את האוהל שלהם, ארזו את חפציהם ועזבו את אל-מוואסי. משפחתה של עמאד החליטה ללכת ישירות לבית קרובי משפחתם במחנה הפליטים א-שאטי בצפון עזה, אחרי ששמעו מקרובי משפחה שביתם – חלק מבניין בן שש קומות בשכונת תל אל-הווא בדרום העיר עזה – נהרס לחלוטין בינואר 2024.

מאל-מוואסי הם נכנסו לרחוב סאלח א-דין, הדרך הראשית שחוצה את עזה מצפון לדרום. אחרי כמה שעות של נסיעה, שבמהלכן עמאד נרדמה לסירוגין, הם הגיעו לבסוף לוואדי עזה – רצועת ביצות שמסמנת את הצד הדרומי ביותר של מסדרון נצרים. "התחלנו לראות את ההרס", מספרת עמאד. "משני צידי רחוב סאלח א-דין היו שטחים חקלאיים נרחבים. לא נשאר מהם שום דבר".

כשהגיעו לקצה המסדרון, "לקח כרבע שעה לבצע חיפוש בכל מכונית. כולם היו עייפים מההמתנה". עמאד מודה כי בעוד משפחות אחרות במכוניות שלפניה שוחחו עם הקצינים המצרים, היא, לעומתם, הרגישה שאין לה הכוחות לזה. "הייתי בהלם, במיוחד אחרי שראיתי שהשלט 'עזה מברכת אותך' נעלם", היא אמרה. הלילה ירד כשהמשיכו לעבור דרך אזור נצרים. "הרגשתי שאני בעיר רפאים. לא היתה תאורה. ההריסות והריקנות הגדולה היו כואבות".

בדיקה של רבע שעה לכל כלי רכב. מאבטח קטרי בודק כלי רכב של פלסטינים שחוזרים לצפון רצועת עזה, במחסום במסדרון נצרים, ב-28 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

אביה של עמאד נזכר במוסך שהיה באזור הזה, ושוטַח כמו כל שאר המבנים שם. הבעלים ובניו, שייצרו גם דלתות ברזל למוסכים, הצילו אותו פעמים רבות כשהתמודד עם תקלות ברכבו בנסיעות דרומה. נוסף לכך שאיבדו את ביתם, שהיה מעל העסק, המשפחה איבדה גם את מקור פרנסתה היחיד.

חברים של עמאד שחזרו לפניה לצפון הסבירו לה שסדרה של דרכים חדשות שישראל סללה בזמן כיבוש נצרים יובילו את המשפחה צפונה, אבל ההרס היה מבלבל מאוד והיא לא הצליחה למצוא אותן. "האזור השתנה לגמרי. היה כאן בעבר כביש סלול וקל לניווט, שהפך לדרך קשה ומלאת הריסות", היא אומרת.

אחרי כשמונה שעות נסיעה, עמאד ומשפחתה הגיעו סוף סוף לקרובי משפחתם במחנה א-שאטי. למרות ההרס בכל רחבי צפון עזה, הם מתכננים להישאר שם. חציית נצרים היא חוויה שהם לא מעוניינים לחזור עליה, ודרום הרצועה מלאה בזיכרונות קשים של עקירתם.

גופות לא מזוהות

כמו משפחת עמאד, סאלם עוואד עזב את האוהל שלו באל-מוואסי ברגע שהצבא נסוג מנצרים, וחזר לבדו לשכונת זייתון בעיר עזה. ברגע שווידא שהבית שלו עדיין עומד, עוואד, בן 37 ואב לארבעה, חזר לאוהל שלו, ארז ועשה שוב את המסע עם אשתו וילדיו.

המעבר דרך נצרים היה חוויה טראומטית לילדים של עוואד. "כשהתקרבנו למצרים שביצעו חיפושים ובדיקות במכוניות, בני בן ה-5 ע'ית' פחד. הוא עצם את עיניו וסירב להסתכל עליהם", מספר עוואד. עוואד הסביר למאבטח המצרי המבולבל שהבן שלו מפחד מחיילים ישראלים, והניח שהוא אחד מהם. "המצרי ניסה לשחק איתו ולצחוק, אבל ע'ית' עדיין פחד ולא דיבר איתו".

בעבר נצרים היה אזור חסר ייחוד של כבישים סלולים. כיום, שבועות אחרי הנסיגה הישראלית, הוא נשאר טבעת חנק שמגבילה את התנועה הפלסטינית בין שני חלקי הרצועה. עוואד, שנשאר בעיר עזה עם משפחתו, אמר למגזין 972+ שהפלסטינים נאלצים להסתמך על עצות מפה לאוזן כדי לנווט במחסומים ובדרכי העפר בנצרים. "כולם שואלים: יש הרבה תנועה? האם עוברים מהר במחסום או שזה לוקח זמן? למרבה הצער, זו בעיה גדולה, ואי אפשר לנוע בקלות כמו לפני המלחמה".

כשעוואד חצה את נצרים בפעם השנייה עם משפחתו, הוא נזכר באישה שבכתה במחסום. "היא שאלה (את האחראים) אם היא יכולה להגיע לנצרים, כי היא מחפשת את בנה כבר שלושה חודשים", הוא סיפר. "בשלב הזה אשתי בכתה על האישה הזאת. כשהסתכלתי על ההרס והאובדן שסביבי, הרגשתי כאילו שהמלחמה רק התחילה".

"האימהות שהצליחו למצוא את גופות ילדיהם ולחבק אותן הן בנות מזל". צוותי הגנה אזרחית פלסטינים פועלים לאיתור שרידי אדם באזור מסדרון נצרים, ב-10 בפברואר 2025 (צילום: באדיבות ההגנה האזרחית הפלסטינית)

בנה של אל-עודא עדיין לא נמצא. העיתונאי אל-כחלות ואנשי כוחות ההצלה מצאו שלדים של עזתים שנהרגו באזור. "אנחנו לא יודעים מה היתה סיבת מותם", הוא אומר. "האם הם נהרגו אחרי שנעקרו מהצפון לדרום? או כשניסו לחזור צפונה? או שאולי הם היו שבויים שהצבא הישראלי הרג שם?"

מאז 9 בפברואר, ד"ר מוחמד אל-מוע'ייר, עובד בהגנה האזרחית הפלסטינית, מצא שרידים של לפחות עשרה אנשים באזור נצרים. הוא ועמיתיו מנסים ללא הצלחה לזהות אותם על סמך חפצים אישיים. "מצאנו חפצים שונים ליד כל גופה – אחת מהן כבר הרקיבה לגמרי – כולל בגדים ומפתחות לבתים", הוא מספר. "פרסמנו אותם ברשתות החברתיות, בתקווה שאולי מישהו יזהה אותם".

אל-מוע'ייר אמר למגזין 972+ כי עזתים רבים פונים אליהם לסיוע בחיפוש אחר קרובי משפחה, אבל אנשי ההגנה האזרחית רק התחילו לחפש נעדרים בנצרים. "לא הצלחנו להגיע לחלקים המזרחיים של נצרים בגלל נוכחות מתמשכת של הצבא שם (באזור חיץ רחב), ואנחנו עדיין מחכים לסיוע דחוף (מקבוצות סיוע בינלאומיות) שיעזור לנו. זה מצב קשה ועצוב מאוד".

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס