רקוויאם לפצצה שגילתה את גבולו של הכוח ואת מגבלות הניצחון
על הקשר שבין הפצצה שהוכיחה שהאנושות יכולה להשמיד עצמה בלחיצת כפתור, לבין צילום אחד מהחלל שהצליח להבהיר שכולנו מחוברים לעולם בחבל טבור. המין האנושי שבוי על קרח דק וכל תזוזה לא אחראית יכולה להטביע את כולנו – אויבים וידידים כאחד. במשחק הזה כבר אין מנצחים ומפסידים
כותב אורח: ג'וליאן פדר
ב-6 לאוגוסט 1945 יצא מטוס הקרב "אנולה גיי" למשימת תקיפה, שלא רק שעמדה להוביל לסוף הרשמי של "אם כל המלחמות", אלא שעתידה לשנות את נפש האדם ואת מהלכה של ההיסטוריה האנושית לנצח. עולם שלם התבונן בהשתאות, ובמידה מסוימת של יראת אלוהים, בילד הקטן ובאיש השמן, שמחו בשני הרפי עין קצרים קרוב לרבע מיליון בני אדם מעל פני הגלובוס.
איתן טבע חדש ומסתורי, בעל עוצמות תנ"כיות לכל דבר ועניין, שמשתחרר כשהאדם מפצח את הבלתי ניתן לפיצוח – את האטום עצמו – היה האות לסיומה של מלחמה שנוהלה במשך שמונה שנים על פני ארבע יבשות במקביל, ושנגעה בחייהם של כמעט כל איש ואישה על הפלנטה.
ויהי ערב ויהיה בוקר, וביום השישי שאחרי הזוועה הבלתי ניתנת לתיאור בהירושימה נכנעה האימפריה הקיסרית של יפן סופית, ולראשונה מזה כמעט עשור פסקו חילופי האש בין אדם לרעהו על גבי האדמה. זה היה ניצחון מר מאוד. חגיגות היו גם היו, אבל לא רק הפציפיסטים והמפסידים הרגישו את גלי ההדף מהגראונד זירו ההוא, המקורי. היה מן רעד באוויר ששרר בדממה הפוסט-מלחמתית. רעד שהצליח לפלס את דרכו גם לקבינטים, למטכ"לים ולדירקטוריונים של הסדר העולמי החדש שעמד לחצוב את עצמו מהריסותיה של אמצע המאה העשרים.
> הסיפור שחייבים לספר: 'חיפה כימיקלים' מההפרטה עד להודעת הסגירה
באותה שנה גילתה התודעה האנושית גבולות חדשים – את גבולו של הכוח ואת מגבלותיו של הניצחון. אוגוסט 1945 היה החודש בו האנושות הוכיחה לעצמה בשטח, הלכה למעשה, שיש ביכולתה להשמיד את עצמה ולסתום את הגולל על עתיד יוצאי חלציה מבלי להשאיר מקום לחרטה או התחלות חדשות. אך מעל לכל התברר שהחל מאותו קיץ מלחמות לעולם לא יהיו עוד עניינם הפרטי של הצדדים הניצים.
הסדר העולמי החדש והמורכב הזה התברר סופית כשהבלתי נמנע התרחש וברית המועצות – שעד לפני רגע הייתה בת ברית לאמריקאים – גילתה גם היא את נפלאות היחסות הפרטית, והחלה ממלאת את מחסניה בראשי חץ עוצמתיים פי כמה וכמה מאלה שהרעידו את אדמת יפן והביאו לסופה של מלחמת העולם השנייה. מעתה ועד סוף המאה ה-20 לא תהיה מלחמה בעולם, לא יהיה ריב, סכסוך או אי הבנה דיפלומטית שלא יפרטו על המיתר המתוח בין שני מחסני הנשק הגדולים בהיסטוריה. אופציית הבדלנות הוסרה מהתפריט והדיכוטומיה הלא כל כך נקיה של מנצחים ומפסידים, שקבעה משחק סכום אפס שבו ההפסד של האחד הוא ניצחון של השני – הזדהמה סופית.
יחלפו עוד כמה עשורים עד שההבנה הזו תחלחל לאן שהיא צריכה לחלחל, אבל הרעיון שניתן להביס את האויב על ידי כך שאתה מכה בו בעוצמה הגדולה ביותר שלך החל להיתקל ביותר ויותר סקפטיות, גם בקרב פוליטיקאים וגנרלים – ואולי בעיקר בקרבם. לראשונה, כל מי שהיה אמיץ מספיק בשביל להביט נכוחה, ראה מולו אנושות השבויה כולה יחדיו על אותו קרח דק ומשותף, שבו כל תזוזה לא אחראית וחדה מדי יכולה להטביע את כולנו באותו קרעכצן קוסמי גדול – אויבים וידידים כאחד.
החוויה החוץ גופית הראשונה של הגזע האנושי
אם רמיזות ההיסטוריה עד לאותה נקודה לא היו בוטות מספיק, רצה המקרה ושנה אחרי ההרג בהירושימה סיפקו אותם טילים בדיוק, שהכניסו את וושינגטון ואת מוסקבה לבנק המטרות של שואה גרעינית פוטנציאלית, את התמונה הראשונה של כדור הארץ מהחלל. עם זאת, מתי מעט שמו לב בזמן אמת כשצולם הסלפי הקולקטיבי הראשון של המין האנושי. דבר שהשתנה ב-7 לדצמבר 1972, כשאפולו 17 שיגרה הביתה את ה"הגולה הכחולה".
"הגולה הכחולה" הייתה התמונה הראשונה שצולמה בצבע וברזולוציה מחמיאה שבה נראה העולם כולו מואר באור מלא מרחף בחלל השחור. שנים לאחר מכן זכתה התמונה המפורסמת הזו לשם הקולע "החוויה החוץ גופית הראשונה של הגזע האנושי". התמונה הזאת של העולם האחד, היחיד והשלם הזה, האדיש לחלוטין לגבולות של לאום, שפה ואידאולוגיה, הפילה מאחורי הקלעים כמה אסימונים לא פחות עוצמתיים מאלה שנפלו בהתרסקות מחרישת אוזניים ב-6 לאוגוסט 1945. את עוצמת הרושם שהתמונה הזו הותירה בתודעה האנושית ניתן לראות במספרים: "הגולה הכחולה" היא אחת התמונות עם התפוצה הרחבה ביותר בהיסטוריה של התמונות. עוד לפני האינטרנט ועידן שיתוף המדיה היו לתמונה הייחודית הזו יותר עותקים מאשר לתנ"ך.
> עשר סיבות לשמוח שנתניהו סוף סוף הולך הביתה
"הגולה הכחולה". צילום אחד שהצליח להמחיש שכולנו עולם אחד שאדיש לחלוטין לגבולות של לאום, שפה ואידאולוגיהלא מעט הוגים זיהו בתצלום הזה את אחד הניצוצות שהבעירו את התנועה הגלובלית לשימור הסביבה ואת האקטיביזם הירוק. התודעה האקולוגית – הבנת עומק החיבור בין מערכות שונות בטבע ותחושת הבטן הברורה הזו שאנו, כמין אנושי, מחוברים בחבל טבור לעולם המורכב והיפה הזה אותו אנחנו עלולים להשמיד – התודעה הזו היא ככל הנראה לא רק תוצאה של חשיבה אנליטית והבנת תהליכים ביולוגיים. התודעה הזו היא גם תוצאה של חוויה ישירה של חיבור ושייכות, שאותה "חוויה חוץ גופית ראשונה" של המין האנושי הצליחה לתפוס, למתג ולהפיץ.
ואכן, שנות השבעים היו העשור הראשון בו שאלות אקולוגיות התחילו להישאל באופן רציני. אומנם יעברו עוד עשרים שנה עד שהם יהפכו למיינסטרים ולבון-טון של הבטחות בחירות ריקות מתוכן, אך זהו העשור שבו ארגונים כמו גרינפיס החלו לעשות את צעדיהם הראשונים, ודווקא סביב סוגיות של ניסויים גרעיניים מסוכנים.
בעיות שאין להן צד שני
ככל שהזמן עבר התחוור יותר ויותר שהגבול לכוח הזרוע שאותו גילתה האנושות ב1945 היה רק קצה הקרחון והסנונית הראשונה של מגמה שתזמין את האנושות להתבונן בעצמה באור אחר. הגבול שאותו זיהתה התנועה הירוקה החל משנות השבעים, ושמסתמן בעיקר לנוכח משברי האקלים והמשברים הכלכליים שפוקדים את הגלובוס בעצימות הולכת וגוברת, הוא הגבול הטבעי של התחביב היקר ביותר שלנו: להתייחס לזולת ולסביבה כאל חפץ חיצוני לך שעליך להביס על מנת לדלות ממנו משאבים.
הפחד מפני יום דין גרעיני כולל, כמו גם הדאגה לגבי שינויי אקלים וקטסטרופות כלכליות, הם מבוססים ורציונליים מאוד. מחד, אנחנו אכן נמצאים במרחק לחיצת כפתור פזיזה מסוף ההיסטוריה, כשמאידך אזלת יד וצרות עין מאיימים להטביע אותנו בעננה של זיהום, מחסור ועוני. תמונה מדכאת למדי.
אך למעשה, לא הינו יכולים לקוות לגורל שונה בהרבה. תודעה חדשה, תרבות חדשה, לא יכולה להיוולד מבלי שתפיסת העולם הישנה נתקלת בגבולה הטבעי ונחשפת במלוא הדרה האבסורדי, ההרסני והמגוחך. לידות בכלל, הן עניין מסוכן. לא יכולה להיות לידה מבלי שיתקיים סוג מסוים של טראומה וספק אמיתי לגבי העתיד, דברים חדשים באמת לא יכולים להיווצר מבלי שהאדמה תרעד, גם אם רק במובן המטפורי.
כמו האיום הגרעיני, ההתחממות הגלובלית והמשבריות של המערכת הכלכלית שלנו הן בעיות שלא ניתן לפתור לבד, אלא רק במאמץ משותף. אלה גם לא בעיות שאת פתרונן אפשר לאכוף בכוח על "הצד השני", מכיוון שאין צד שני. יש רק צד אחד גדול שמה שמאחד אותו זה הרצון לשרוד ולשגשג. משברי אקלים וכאוס כלכלי – כמו משברי גרעין – מאלצים אותנו להפנים את האופי הגלובלי של המין האנושי, את התלות ההדדית של מערכות שונות ואת הצורך לפתח תרבות חדשה של שיתוף פעולה. אם לא מתוך רצון ורוחב לב, אז מתוך הכרח ופרגמטיזם.
ג'וליאן פדר הוא עיתונאי עצמאי בטובים שבימים, שכיר חרב של תקשורת מגויסת בפחות מוצלחים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן