תערוכת אקטיבסטילס נתלשה מהקירות ועוררה סערה פוליטית בשנקר
קולקטיב הצלמים בחר לתלות מחדש את התמונות שהושחתו: "אם מישהו עצר והתעצבן ועשה פעולה, והגיב לנושא, אז אנחנו מרגישים שהתערוכה עוררה עניין"
סטודנטים בבית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב תלשו תערוכת צילומים של הקולקטיב אשר נתלתה במסגרת כנס אקדמי שכותרתו ״בין ציות להתנגדות בתרבות חזותית״, שעות ספורות לפני הפאנל הפותח ביום ראשון.
התערוכה הכילה כ 70 צילומים שהוצגו על גבי הויטרינה המרכזית בחלל המרכזי בכניסה למבנה, אשר משמשת באופן קבוע לתצוגה של עבודות סטודנטים וסמוכה לאולם הכנס שערך כיומיים. התמונות שנבחרו הכילו מבחר מייצג של צילומים מארכיון הקולקטיב: מאבקים והפגנות נגד גדר ההפרדה והכיבוש בגדה המערבית, בעזה ובגבולות ישראל 1948, וכן מאבקים חברתיים למען צדק חברתי, דיור ציבורי, זכויות בעלי חיים, הפגנות נגד הפרטה של גז, ועוד.
שעות ספורות לאחר השלמת תליית התערוכה, וזמן קצר לפני פתיחת הכנס גילו המארגנות – דר׳ מיכל גל, ראש הפקולטה לתרבות חזותית, ודר׳ מיכל חכם, מרצה בשנקר – כי התערוכה הורדה בשלמותה מהויטרינה. כפי שהתברר מתחקיר קצר היו אלו סטודנטים ואילו השומר בכניסה, שעמד במרחק קטן מהם, לא עצר בעדם.
בהתייעצות עם צלמי אקטיבסטילס, הוחלט לתלות מחדש את התמונות שהורדו. התערוכה נתלתה באופן אשר שימר את חוסר הסדר וההשחתה של ההדפסות. בכך הפכה התערוכה לאינטראקטיבית, בדומה לתערוכות הקולקטיב אשר נתלות ברחוב לאורך השנים ומותעדות בשלבים שונים של השחתה ותגובה ציבורית אליהם.
עם התכנסות המוזמנים לאירוע המהומה בחלל הכניסה לשנקר כבר געשה. עשרות סטודנטים עמדו וזעמו על המרצים המעורבים בכנס, כאשר רק מעטים יצאו להגנתם. הסטודנטים נחלקו לשלוש קבוצות: האחת גינתה את ״הפוליטיזציה של המרחב האקדמי הציבורי״, וטענה שהתמונות ״פוגעות ברגשותיהם״. קבוצה זו טענה שהתערוכה ״לא מאוזנת״, ושהטקסטים המלווים את הצילומים משקפים תפיסת עולם ״שמאל רדיקלית״. מילים כמו ״כיבוש״, ו-״פלסטין״, עוררו את זעמם, אשר כוון בעיקר אל ראש המחלקה לתרבות חזותית אשר איפשרה את הצגתה של התערוכה.
הקבוצה השנייה של סטודנטים ניסתה להגן על תוכני התערוכה ועל החופש להציגה, אולם הם טענו שאין צורך להציגה במרחב הציבורי ועליה להתארח בגלריה של בית הספר היכן שסטודנטים יכולים לבחור אם להיכנס או לא. טיעון ״טכני״ זה נשמע בפי מי שהביעו דעות שמאלניות יותר, אולם בשקט ובניסיון לא להתעמת עם המבקרים החריפים שהפכו יותר אגרסיביים והיו נחושים ״לא לתת לזה לעבור בשקט״. הם ביקשו לייצר לחץ ציבורי להורדת התערוכה. אחרי שעה של ויכוחים סוערים הכנס החל, ואילו השומר נתבקש לפקח על המרחב.
הקבוצה השלישית של סטודנטים, שהביעו תמיכה בתערוכה, התבוננה בתערוכה בשקט. אחת מהם, פלסטינית אזרחית ישראל, אומר: ״אני לא מבינה על מה כל הרעש, אין פה אפילו תמונה אחת של פלסטיני הרוג״.
הוויכוח נע בין דיונים פוליטיים בדבר המציאות שהצילומים משקפים ובין טיעונים בעד ונגד עצם הצגת התערוכה. סטודנט אחד טען למשל כי "זהו המרחב הציבורי שלי, ואני לא רוצה לראות את הדימויים האלה ארבע פעמים ביום כשאני עובר במסדרון", ואילו אחר גרס, "אלו צילומים שקריים, פרופגנדה פלסטינית". אחר אף הפליא לטעון ש"הפלסטינים רק רואים מצלמות ונהיים מסכנים".
ראש המחלקה לתרבות חזותית, מיכל גל, הגיבה באותו הערב לדפנה ארד ב'הארץ':
אני מזועזעת ומופתעת. חשבתי שאנחנו נמצאים במקום מוגן יחסית, שאפשר להתבטא. רצינו להעלות שאלות של תרבות חזותית בין ציות להתנגדות. היו לי פה שיחות מעניינות עם סטודנטים על סתימת פיות, על אי הבנה עמוקה של מושג הדמוקרטיה וכמה מסוכן לסכן אותו. הסטודנטים מביעים עניין ומגינים על זכותם של האמנים להציג.
ביום השני לכנס, קבוצת המתנגדים לכנס החליטה לתלות ״תערוכת נגד״, אשר נתלתה ישירות על התערוכה המקורית. הסטודנטים הורידו תמונות מהאינטרנט של חיילים ישראליים בוכים, של חובשים מטפלים בפצועים בזירות של פיגועי התאבדות, ותלו אותם יחד עם שלט אשר קרא ״חופש הביטוי לא אומר חופש מקונצנזוס״. בנוסף, הם הציבו ארבעה דגלי ישראל משני צידי התערוכה. קבוצה נחושה במיוחד, נשארה לכל אורך היום השני ליד התערוכה וניסתה לגרום לסטודנטים נוספים להצטרף אליהם במחאה. הם אף שלחו הודעות לעיתונות כדי לגרום לחשיפת המקרה. הדיונים המשיכו עד הרגע האחרון של הכנס, שלאחריו השתתפו הסטודנטים בהורדה אחרונה של התמונות מהויטרינה.
תגובת אקטיבסטילס, כפי שנמסרה באותו ערב ל׳הארץ׳:
הנושאים שאנחנו עוסקים בהם, בשטחים ובישראל, מעוררים מחלוקת. אחת המטרות של הקולקטיב היא להביא לידיעת הציבור את המציאות שמתרחשת 20 דקות מתל אביב, מעבר לגדר ההפרדה או בשכונות, ולהראות לאנשים מה שהם לא רוצים לראות. אם מישהו עצר והתעצבן ועשה פעולה, והגיב לנושא, אז אנחנו מרגישים שהתערוכה עוררה עניין.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן