ראשי הקואליציה ילמדו בבלפסט שאי אפשר לנהל סכסוך
לפי פרסומים, בנט ולפיד מארגנים השתלמות ב"ניהול סכסוכים" בצפון אירלנד. אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד מהסכסוך ההוא זה שבלי נכונות לרפורמות ולדרך ארוכה, כל מה שיקרה הוא הנצחת האפליה וחזרת מעגלי האלימות
לפי פרסום ב"וואלה!" מהימים האחרונים, לשכות ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי פנו לראשי סיעות הקואליציה בהצעה להצטרף למשלחת לימודית לבלפסט. לפי הדיווח, נפתלי בנט ויאיר לפיד מארגנים השתלמות ב"ניהול סכסוכים" בצפון אירלנד, בשותפות המכון לאסטרטגיה במשא ומתן מטעם אוניברסיטת הרווארד.
יש טעם בלימוד השוואתי של סכסוכים שונים ברחבי העולם. לפי האינטלקטואל הפלסטיני-ירושלמי מהדי עבד אל-האדי, בספרו מ-2004 "אירלנד ופלסטין": "ישנם הבדלים רבים בין הסכסוכים באירלנד ובפלסטין, אך ישנם גם קווי דמיון חזקים. למשל, שני הסכסוכים מתאפיינים בהיסטוריה ארוכה של מאבק לעצמאות, ולשניהם פן דתי עמוק. שני העמים חזו בהתקוממויות, מרידות, מלחמות וניסיונות חלוקה של אדמתם, ושניהם פיתחו ושימרו זהות חזקה".
אך למרות הכותרת של הסדנה לפי הדיווח, אחד השיעורים המרכזיים מבלפסט הוא שבעצם אי אפשר "לנהל סכסוך" לאורך זמן.
החל ממלחמת העצמאות של הקתולים האירים לאחר מלחמת העולם הראשונה, הממשל הבריטי חילק את אירלנד לשני חלקים, ונקבע כי בחלק הדרומי, שברובו קתולי, תוקם רפובליקה עצמאית, ואילו בצפון, עם הרוב הפרוטסטנטי, תוקם יישות מדינית נפרדת, שתישאר נאמנה לכתר.
במשך עשורים, הממשל הבריטי שאף לשלוט במרחב שבו הקהילות הפרוטסטנטיות והקתוליות שלובות זו בזו, מתוך שאיפה לצמצם את נקודות המחלוקת ביניהן, תוך שימור מדיניות המתעדפת נאמנות פרוטסטנטית לכתר על פני הזהות הקתולית ששואפת לאיחוד אירלנד.
הממשל הבריטי האמין שחלוקת הארץ תספק את הקתולים, ששאפו לשחרור מהכיבוש הבריטי. ובמשך עשורים אכן השקט נשמר באופן יחסי. אבל הנצחת האפליה כלפי הקהילה הקתולית – בתקציבים, בייצוג ובדיור – לאורך זמן הביאה בסופו של דבר להתלקחות בסוף שנות ה-60, עם ההפגנות של התנועה לזכויות האזרח, ששאפה לשיוויון מלא בין פרוטסטנטים לקתולים, ונענתה באלימות מסיבית מצד המשטרה בריטית.
עם הזמן האלימות רק התעצמה. ירי ישיר במפגינים, שזכה לכינוי "יום ראשון המדמם" (וזכה לאזכורים תרבותיים, כמו למשל השיר המפורסם של U2) ונענה בפעולות גמול, עד אשר חבל הארץ הצפוני הפך לאזור מלחמה מסוכן עם מיליציות מקומיות, מחסומים, מעצרים נרחבים ועוצר בשעות הלילה. כדי להתמודד עם האלימות, הבריטים אף אימצו מדיניות של "צמצום" נקודות המגע בין הקהילות, על ידי הקמה של חומות מסיביות בין השכונות השונות ברחבי בלפסט.
חוסר ההתמודדות עם הדרישות העולות מצד הקהילה הקתולית, הביא בסופו של דבר להידרדרות, עם אלימות נרחבת בחבל הארץ ומאות עצורים בבתי הכלא. בתחילת שנות ה-80 ההסלמה הגיעה לשלב חדש, שבו האסירים הפוליטיים של הצבא הרפובליקאי האירי (IRA) החלו לקחת חלק מהותי יותר במאבק, דרך שביתות רעב מסיביות הדרישה להקלה בתנאים וחופש ללבוש בגדים אזרחיים ולא מדי אסיר.
בסופו של דבר, לשביתות נלוותה הצגת מועמדות האסירים לנציגות המחוזית, שנועדה לערער מבפנים את כל המערכת השלטונית.
לאחר בחירתו של שובת הרעב בובי סאנדס במחוז הבחירה שלו, הממשל הבריטי המשיך בהתעקשותו כנגד המאבק הקתולי. כתוצאה מכך, סאנדס נפטר מרעב בכלא, ובהלווייתו השתתפו רבים שהציגו את נשקם כנגד הממשל הבריטי.
ההידרדרות הזו הביאה לכך שהממשל הבריטי הסכים סוף סוף למשא ומתן ישיר ולפשרה. הפשרה החלה עם ההסכם האנגלו-אירי, שנחתם ב-1985, תוך הסכמה של הממשל הבריטי לנציגות אירית בכל החלטה הנוגעת לצפון אירלנד.
לאחר הסכם זה נחתם הסכם עקרונות ב-1993, והסכם פיוס מלא ב-1998 – במסגרת הסכם יום השישי הטוב, שעל פיו הממשל הבריטי התחייב לשחרר את האסירים הפוליטים ולהקים ממשל משותף של הקתולים והאירים ברחבי האי.
מאז ההסכם, הקיום המשותף והשברירי של פרוטסטנטים וקתולים אלו לצד אלו מתאפשר בזכות מחויבות הצדדים לתהליך הפיוס. סטטוס קוו זה מתאפשר בגלל הלגיטימציה הרחבה שההסכם זוכה לה, כמעט מכל הפלגים בשני הצדדים. הלגיטימציה נוצרה כאשר מראשית המשא ומתן, הנציגים נבחרו בבחירות ישירות, וכללו גם אסירים פוליטיים לשעבר שהבטיחו את קיומה של הפסקת האש. כך הפכו מחוללי האלימות עצמם לסוכני השינוי העיקריים בקרב שתי החברות.
לפי המכון לאסטרטגיה במשא ומתן, "אין פתרונות מהירים לבעיות השורשיות העמוקות במזרח התיכון, אבל יש הכרה חזקה בצורך לשפר את יכולות המשא ומתן, לייצר מרחב לבחינת דפוסי חשיבה והתנהגות ולשמור על תקשורת בלתי פורמלית בין קבוצות".
ואכן, בראייה היסטורית, מטרת ההסכם היתה צנועה והיוותה בעצם את הצעד הראשון בתהליך ארוך השואף לפיוס. הפיוס לא הותנה בפתרון של כל סוגיות הליבה כבר במעמד החתימה, אלא נתפס כתהליך ארוך, שאותו יש לבנות ולתחזק תוך שיפור הקשר בין הצדדים ומתן מענה לדרישותיהם. ראשית שביתת נשק ושחרור אסירים, שנית – הבטחת ייצוגיות במנגנוני קבלת ההחלטות ובמשטרה, ורק לאחרונה שיתוף הפעולה עלה מדרגה נוספת עם הרפורמה בחינוך המשותף.
למרות התהליך הארוך, ברור שאחד השיעורים המרכזיים ביישוב סכסוך הוא ההבנה שאי אפשר "לנהל" אותו, כמו שרבים בקואליציה שואפים. בין אם דרך צמצום סכסוך הדרגתי או בכניסה למשא ומתן מלא, יש צורך במתן מענה לדרישות העולות על ידי כל הצדדים, ואימוץ רפורמות מרחיקות לכת כדי לענות על דרישות אלה.
כל שאיפה "לנהל את הסכסוך" בתנאים הנוכחיים, ללא נכונות לרפורמות, רק תביא להנצחת האפליה – ובסופו של דבר לחזרתם של מעגלי האלימות.
ליאל מגן פעיל לחברה משותפת, הוביל בעבר משלחות משותפות של ישראלים ופלסטינים לבלפסט מטעם ארגון IPCRI
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן