newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רק 0.1 אחוז מהתקציב לסיוע לנזקקים בחגים מגיע לחברה הערבית

למרות פסיקת בג"ץ ושיעורי העוני הגבוהים, פחות מאחוז מתקציב פרויקט "קמחא דפסחא" מגיע לציבור הערבי. בארגון עדאלה טוענים כי תנאי הסף לא מתאימים למודל הפעילות בחברה הערבית. משרד הרווחה: "מקפידים על עקרונות של סבירות ושוויון"

מאת:

מתוך 18 מיליון השקלים אותם מקדיש משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים לתמיכה בחלוקת מזון לנזקקים בחגים, רק 18 אלף ש"ח הגיעו ב-2020 לעמותות של החברה הערבית.

18 המיליון הללו הם תקציב פרויקט שנקרא "קמחא דפסחא", במסגרתו המשרד מזמין כל שנה עמותות להגיש בקשות ולקבל תמיכה כספית עבור סלי המזון שהן מחלקות.

קריטריונים לא שוויוניים. פעילים בעמותת אמאנינא מכינים חבילות מזון (באדיבות העמותה)

קריטריונים לא שוויוניים. פעילים בעמותת אמאנינא מכינים חבילות מזון (באדיבות העמותה)

עד 1998 התקציב אכן היה מוקדש רק ליהודים – לכבוד חג הפסח. אך בעקבות עתירה של ארגון עדאלה באותה שנה, בג"ץ קבע כי תקציבי הפרויקט צריכים להתחלק באופן שוויוני בין אזרחי המדינה מכל הדתות – תוך שימת דגש על כך ש-20% מהתקציב יגיע לנזקקים מוסלמים, נוצרים ודרוזים, בהתאם לגודלם באוכלוסיה.

עד כמה הוראה זו מיושמת בפועל? הפער ב-2020 מדבר בעד עצמו: דרישה ל-20% מתקציבי התמיכה לעומת 0.1% מהתקציב שמגיע לעמותות הפועלות בחברה הערבית בפועל.

ברקע, כמובן, ממשיכות להדהד ההשלכות הכלכליות ההרסניות של משבר הקורונה. רק לאחרונה פרסם שירות התעסוקה שגם מבחינת תעסוקה, החברה הערבית היא זו שנפגעה יותר מכולן – עם 11.7% ירידה בשיעור התעסוקה לאחר מעט יותר משנה של מגיפה, לעומת 8.4% בקרב חרדים ו-7.2% בקרב יהודים. גם זאת בהינתן שלפני המגיפה שיעורי האבטלה בחברה הערבית היו גדולים בהרבה מאשר בשתי החברות האחרות – עם 41.4% מועסקים ערבים בלבד, לעומת 52.9% ו66.5% בקרב יהודים חרדים ולא-חרדים, בהתאמה.

אפליה סמויה בקריטריונים לתמיכה

נתוני התמיכה הללו אינם מפתיעים. עוד ב-2014 הגיש מבקר המדינה דו"ח מקיף בנושא ביטחון תזונתי בישראל, בו הוא הבחין כי "בבדיקת פרטי העמותות הנתמכות לא נמצאו עמותות בחברה הערבית", והצביע על הקריטריונים שנקבעו מלכתחילה עבור הענקת התמיכה כקריטריונים מפלים.

עוד הוא כתב כי למעשה, התמיכה אינה ניתנת "לפי קריטריון של רמת האב"ת (אי הבטחון התזונתי; תב"ד) באותו מקום, אלא לפי יכולת ההתארגנות של האוכלוסייה המתגוררת במקום להקים עמותה שתעמוד במבחני התמיכה או לפי רצון עמותות המזון לסייע לאותה אוכלוסייה."

באוקטובר האחרון פנה ארגון עדאלה למשרד האחראי, בהסתמך על עתירתם מלפני יותר משני עשורים, כמו גם על דו"ח המבקר. בפנייתם הם חזרו על טענת המבקר והדגישו כי תנאי הסף אינם מתאימים למודל הפעילות בחברה הערבית.

על קריטריון אחד, "שעיקר הפעילות שהוא מבצע היא לטובתה ולרווחתה של אוכלוסיית רווחה", טוענים בעדאלה כי רוב הגופים שאחראיים על חלוקת מזון בנויים על עשיה מגוונת ורחבה יותר, שנושא הביטחון התזונתי הוא רק חלק ממנה. על הקריטריון השני, שדורש ארגון ש"פעל במשך שנתיים לפחות בפעילות נושא מבחן זה במימון ממקורות עצמיים", אומרים בעדאלה, כמו בדו"ח המבקר, כי אין לחברה הערבית המוחלשת והענייה את יכולות ההתארגנות הללו.

אחמד מוהנא, מייסד עמותת אמאנינא ומנהל רשת התורמים הערבים, מאשש את הדברים. הוא מספר כי העמותה נוסדה כדי לקדם התנדבות בחברה הערבית, אך בעקבות משבר הקורונה הבינה שהמשימה שנדרשת ממנה גדולה בהרבה. מפעילות מצומצמת בכפרי המשולש, חלוקת המזון שלהם עתה נפרשת בכל הארץ. "בקורונה ראינו שזה צורך אקוטי לחברה הערבית ואין גוף שנותן לה מענה כלל ארצי. לשכות הרווחה לא מצליחות לספק מענה", הוא אומר ומדגיש את אותם נתונים עגומים שכבר הזכרנו – מעל 50% אבטלה בחברה הערבית.

מוהנא מספר כי הביקוש לסלי המזון בחגים עולה בממדים עצומים. "אם היינו מחלקים בשנה 30 אלף סלי מזון, רק בחודש אחד של הרמדאן הצלחנו לחלק מעל 30 אלף. מה שעשינו בשנה שלמה עשינו בחודש. זה העלה כל הזמן את הביקוש. גם עכשיו לקראת החג (חג הקורבן, תב"ד) חילקנו כבר מעל 2500 סלים". עם זאת, ועל אף פניות רבות מלשכות הרווחה לעמותה, מספר מוהנא כי אמאנינא היא היחידה שהוא מכיר שנתמכת – וגם זה באופן מזערי.

"אנחנו נתמכים על ידם כבר שנתיים-שלוש, אבל סכומים ממש קטנים", הוא אומר. "השנה שקלתי לא להגיש בקשה, כי ההתעסקות עם הבקשות האלה מצריכה מאתנו משאבים יותר מהתמיכה עצמה." ואכן, מתוך אותם 18 אלף ש"ח קיבלה עמותת אמאנינא 8,662 ש"ח בלבד. לדבריו, לעתים העמותה מצליחה לגייס מהמגזר העסקי סלי מזון ששווים לא פחות מ-80 אלף ש"ח ביום אחד. "הממשלה היא שחקן מאד מינורי ושולי במקרה שלנו."

גם אם לא במתכוון, הדירו את הארגונים הערבים. מחסני עמותת אמאנינא (באדיבות העמותה)

גם אם לא במתכוון, הדירו את הארגונים הערבים. מחסני עמותת אמאנינא (באדיבות העמותה)

ועדיין, כשזה מגיע לקמחא דפסחא, הוא מדגיש: "אנחנו לא יכולים להתחרות ביהודים – גם בכמות החגים וגם בהכנסות שיש לנו. למוסלמים יש שלושה חגים לפי החוק כאשר ליהודים יש פי שניים, אולי יותר. גם בכמויות, אני לא מחלק כמויות שאני יכול להתחרות בהן עם ארגוני קמחא דפסחא."

במקביל להצבעה על הקריטריונים, הצביעו בעדאלה גם על נדבך נוסף: שינוי שמו של הפרויקט, או מציאת שם מקביל – זאת בטענה שהשם המיושן משמר את הדימוי של הפרויקט ככזה שמיועד ליהודים בלבד. עורכת הדין נארימאן שחאדה-זועבי, מהמחלקה לזכויות כלכליות-חברתיות בארגון, הסבירה כי ניכר גם מיעוט בהגשות מצד עמותות ערביות: "כשפנינו ושאלנו למה אתם לא ניגשים, חלק אמרו שזה לא רלוונטי אליהם כי זה מתקשר לחג הפסח של היהודים."

חזרה למבחן התוצאה

בחודש שעבר הגיב המשרד לפניית עדאלה ודחה את טענותיו, באמרו כי הוועדה הקובעת את התמיכות לעמותות "מקפידה כי התמיכה תינתן על פי עקרונות של סבירות ושוויון, כאשר אישור התמיכה מתבצע בהתאם לתקציב המחולק בין כלל מוסדות הציבור אשר עמדו בתנאים האמורים במבחן התמיכה וזאת באופן שוויוני וללא הבדלי דת, גזע ומין."

עוד הדגישו כי בהתאם לנדרש (עוד מאותו בג"ץ), הקול הקורא לתמיכות פורסם באתר המשרד גם בשפה הערבית וכי הם אף מתעדפים סיוע למגזר הלא-יהודי: אחד הסעיפים של מבחני התמיכה קובע תוספת של 10% לתקציב עבור "ארגון שהצהיר והוכיח כי הוא מחלק סלי מזון בחגים לאוכלוסיה ש- 10% לפחות ממנה הם בני עדות אחרות, שאינם יהודים".

שחאדה-זועבי לא התרגשה מדברי המשרד. "אני שוב מדגישה – גם אם לא במתכוון, הדירו את הארגונים הערבים. בוחן התוצאה הוא חד משמעי: סכום אפסי מהתמיכה מגיע לאוכלוסיה הערבית, שכמעט מחצית ממנה מתחת לקו העוני. אז כל הנתונים האלה צריכים להעלות אלף נורות אדומות אצל מקבלי ההחלטות."

יש לציין כי בסוף התגובה הוסיף המשרד כי "על אף האמור לעיל, נבקש לעדכנכם כי בימים אלה נבחן במשרד הצורך בעריכת עדכונים נוספים למבחני התמיכה האמורים, ובמסגרת זו יועלו לדיון אף עיקרי הדברים העולים מפנייתכם, לרבות בקשתכם לבחירת שם מקביל בשפה הערבית". אנו נעקוב אם הבחינה הזו אכן תוליד שינוי.

עוד סוגיה של הפרטה?

לצד הביקורת של עדאלה על המדיניות הגזענית והמפלה, קשה להתעסק בנושא זה מבלי להטיל ספק בעצם הפניה של המדינה לעמותות בכל הנוגע לסלי המזון – מהלך של הפרטה חלקית שאך לאחרונה נמתחה עליו ביקורת חריפה, כאן ב'שיחה מקומית', מצד ארגוני חברה אזרחית.

ספק זה מקבל גם הוא חיזוק בדברי המבקר באותו דו"ח מ-2014: "פעולות הממשלה לטיפול בנושא הביטחון התזונתי עד מועד סיום הביקורת – הקצאת משאבים ממשלתיים בסכומים נמוכים והמשך הישענות על משאבי המגזר השלישי כגורם המממן את הפתרונות למשפחות המצויות באי-ביטחון תזונתי – מצביעות על מחויבות ממשלתית קטנה עד מאוד לטיפול ראוי בנושא קידום הביטחון התזונתי".

מוהנא מוסיף כי "החברה האזרחית באה למלא את הוואקום הזה ולא להיות הגופים המופרטים של הממשלה. אם המדינה היתה עוסקת בביטחון תזונתי העמותות לא היו עוסקות בכך, אלא בנושאים אחרים, בשינוי מדיניות".

אך גם במצב שנכפה עליה, הוא מסביר, החברה הערבית התקשתה להתאים את עצמה. הוא מסביר את אותו חוסר התארגנות בכך שהיא "מעולם לא היתה חלק ממנגנוני הכח, מקבלת ההחלטות במדינת ישראל. אם אנחנו לא מקבלים כסף אנחנו לא נוכל גם להוציא אותו." לטענתו, לציבורים אחרים במדינה התאפשר לבנות מנגנונים כאלה בגלל הכוח שמלכתחילה ניתן להם בשולחן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf