קולוניאליזם, וייטנאם ורצח עם בעזה. למה אני מחרים את ישראל

הפר את ההתחייבות ברגע מכריע. הסופר הווייטנאמי-אמריקאי וייט תאן נוּוֶן (צילום: באדיבות Hugo Clair Torregrosa)

הסופר הווייטנאמי-אמריקאי וייט תאן נוּוֶן מרגיש שהוא צריך להבהיר דבר או שניים. בנובמבר, התפרסם בעברית אוסף הסיפורים הקצרים של מ-2017, "הפליטים", בהוצאת הספרים בבל. זה קרה כמה שבועות אחרי שהצטרף ליותר מ-1,000 סופרים מובילים – בהם ארונדהטי רוי, סאלי רוני ואושן וונג – בחתימה על קריאה להחרים את מוסדות התרבות הישראליים, כולל הוצאות ספרים.

החותמים התחייבו לסרב לשתף פעולה עם מוסדות "ששותפים להפרת זכויות הפלסטינים, כולל באמצעות מדיניות והתנהלות מפלות או באמצעות הלבנת והצדקת הכיבוש, האפרטהייד או הג'נוסייד שמבצעת ישראל", או ש"מעולם לא הכירו פומבית בזכויות הבסיסיות של העם הפלסטיני, כפי שנקבעו בחוק הבינלאומי". פתאום, נוון מצא עצמו מפר את ההתחייבות שלו ברגע מכריע במיוחד, כשהמתקפה הישראלית על עזה ממשיכה להחריב את רצועת עזה, עם יותר מ-45 אלף הרוגים ויותר מ-100 אלף פצועים.

למעשה, נוון הביע תמיכה בתנועת ה-BDS כבר ביוני 2016, אז טען שהכיבוש הוא אחת מ"העוולות המודרניות שאנחנו נאבקים לזכור". גם אז, הדברים שאמר הקדימו את פרסום רומן הביכורים שלו, שזכה בפוליצר, "האוהד", בהוצאת בבל, שנה לאחר מכן.

באוקטובר 2023, נוון עלה לכותרות אחרי שחתם על מכתב פתוח שקרא להפסקת אש מיידית. כמה ימים לאחר מכן, המרכז התרבותי היהודי הניו יורקי הידוע, The 92nd Street Y, ביטל אירוע שבו היה אמור להשתתף, מה שהוביל כמה סופרים נוספים לבטל הופעות במרכז ולחלק מהצוות שלו להתפטר במחאה. בעיני נוון, זו היתה ההתחלה של מה שהוא מתאר כתקופה של "בחינה עצמית" עמוקה, שחייבה אותו לבחון את הקשר שלו ל-BDS.

אסיר תודה על הביטול. 92NY במנהטן (צילום: Jim Henderson / Wikimedia Commons)

נוון מסרב להתראיין במה שהוא מגדיר כ"תקשורת מיינסטרים הישראלית". הוא יודע שהחלטתו לתמוך בחרם במקביל לפרסום יצירותיו בישראל, לא רק כרוכה בהשלכות מיידיות, אלא גם דורשת התמודדות עם שאלות של לקיחת אחריות, שיתוף פעולה, ותפקידם של סופרים ותנועות תרבותיות בתנועות פוליטיות, במיוחד בתקופות של אלימות רחבת היקף. העמדה שלו בנוגע לישראל כיום, כפי שהוא מציג אותה בראיון למגזין 972+, היא חד משמעית: שלילת שיתוף פעולה, אם לא כלול בו גינוי ברור של הקולוניאליזם והאפרטהייד.

מדוע החלטת לחתום על ההתחייבות להחרים מוסדות ישראליים?

הצטרפתי להחלטת ה-BDS ב-2016. רבים מחבריי ועמיתיי אז בתחומים שונים כבר חתמו, כך שהייתי מודע לעניין כבר זמן רב. והכרתי את הדיון סביב פלסטין מאז שהסתייעתי בספרו של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם", בכתיבת התזה שלי על גרהם גרין.

אני חושב שהמלחמה הנוכחית גרמה לי למקד את תשומת הלב שלי בישראל ופלסטין, כמו גם בתפקידה של ארה"ב ובמיקום שלי עצמי בתוך המצב הזה – כאזרח אמריקאי, כפליט מלחמת וייטנאם, כמישהו שהתודעה הפוליטית שלו התעצבה כאסיאתי-אמריקאי.

התגובה המיידית שלי [ל-7 באוקטובר] היתה מאוד מעורבת רגשית, מכיוון שהרגשתי היטב בחושיי מה צפוי להתרחש מיד לאחר מכן. לכן חתמתי על קריאה להפסקת אש כעבור ימים בודדים, יחד עם עוד כ-700 סופרים ואינטלקטואלים מרחבי העולם. זו היתה ההקדמה לחתימה על ההצהרה העדכנית יותר, שקוראת להחרים מוסדות ספרותיים והוצאות לאור [שמשתפים פעולה].

חתמת על חוזה עם הוצאת בבל לתרגום ופרסום "האוהד" בעברית ב-2016, באותה שנה שבה הכרזת על תמיכה ב-BDS. כיצד ראית את התפקיד שלך בשיח עם ישראלים אז, ואיך אתה תופס אותו היום?

אני לא זוכר את השתלשלות האירועים כשחתמתי על הצהרת ה-BDS וכשחתמתי על החוזה עם הוצאת בבל. אני כן זוכר שאחרי ש"האוהד" היה אמור להתפרסם בעברית, המו"ל שלי התייחס לעובדה שחתמתי על הצהרת ה-BDS. בשלב הזה הנחתי שלא יתפרסמו ספרים נוספים שלי בישראל, ולכן לא הקדשתי לעניין מחשבה.

ואז, בערך באותו זמן שחתמתי על ההתחייבות הנוכחית, המו"ל שלי הודיע לי שעומד לצאת תרגום לעברית של "הפליטים" – ולא היה לי מושג [שזה היה מתוכנן]. ידעתי שחתמתי על חוזה ב-2016 או 2017, אבל לא שמעתי מהמו"ל שלי שום דבר על זה לאחר מכן. פשוט הנחתי שמכיוון שחתמתי על הצהרת ה-BDS, לא יהיה ספר שני. הופתעתי לגלות שהספר כבר ירד לדפוס והיה בדרכו להוצאה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בכנות, ההסבר האמיתי הוא שלא הייתי ממוקד מאוד ב-BDS, אפילו אחרי שחתמתי על ההצהרה ב-2016. אני חושב שהייתי באותו צד מבחינה פוליטית, אבל האנרגיה ותשומת הלב שלי לא היו שם. זו ההכאה על חטא שלי בהקשר הזה.

מאז, ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר, התחלתי באמת להתמקד בסוגיית פלסטין. אני אסיר תודה על כך שאחרי שחתמתי על מכתב הפסקת האש, בוטל אחד האירועים שלי ב-92nd Street Y בניו יורק. הביטול הוביל לרצף אירועים שדרשו ממני להרהר לעומק ולהתייחס ברצינות לטבעו של ה-BDS, ולאופן שבו הוא משתלב עם אותן סוגיות בחיים שלי.

ההיסטוריה של הקולוניאליזם האמריקאי – שגרמה לארה"ב להיכנס לווייטנאם והפכה אותי לפליט – היא היסטוריה שאני מבין היטב. אבל לא קישרתי בין זה לבין המעורבות האמריקאית בישראל והנרטיב סביבה – שלמעשה עיצבו את חיי בדרכים שלא הייתי מודע להן, מכיוון שכמו אמריקאים רבים הייתי נתון לעשורים של תעמולה.

הבנתי פתאום ש"הפליטים" עומד להתפרסם בהוצאת ספרים ישראלית כשבוע אחרי שחתמתי על ההתחייבות. הייתי בקשר עם בבל, וסירבתי להתראיין בתקשורת המיינסטרים הישראלית. הייתי גם בקשר עם פעילים שקשורים ל-BDS ועם עולם הספרות הפלסטיני כדי להביע עמדה פומבית ולהבהיר את העמדה שלי. השתדלתי, למשל, שכל פרס כספי שמקושר להשקעות ישראליות – כולל פרס ביילי גיפורד (פרס ספרותי בריטי נחשב) – יועבר לקידום מטרות פלסטיניות.

מה הערך של נקיטת עמדה פומבית, לעומת סירוב שקט, שרוב העולם התרבותי בוודאי נוקט בו כיום?

חתימה על מכתבים ועצומות היא חשובה, אבל בעיניי יש הבחנה בין חתימה על משהו לבין הבעה של עמדה פומבית. כפי שציינתי, חתמתי על מכתב כזה ב-2016 או 2017, אבל לא נקטתי עמדה פומבית. זו לא היתה שתיקה מכוונת ולא ניסיתי להתחמק משום דבר; פשוט תשומת ליבי לא היתה ממוקדת בסוגיות שעליהן אנחנו מדברים היום.

ניסוח פומבי של עמדה הוא חיוני מכמה סיבות. ראשית, זה מסייע לי לחשוב לעומק על סוגיות פוליטיות, היסטוריות ואסתטיות. זו הסיבה שמיד אחרי שחתמתי על מכתב הפסקת האש באוקטובר (2023), גם כתבתי באינסטגרם מדוע חתמתי על המכתב, והניסוח שלי שם היה מעט שונה מהאמור במכתב עצמו. ציטטתי את המכתב, אבל גם איששתי את התמיכה שלי ב-BDS, ואמרתי משהו כמו "מנו אותי בין החיות האנושיות". נראה שזה עורר יותר סערה מאשר החתימה על המכתב.

"ניסוח פומבי של עמדה הוא חיוני". הפגנה בקרויצברג, ברלין, ב-1 במאי 2017 (צילום: Montecruz Foto, CC BY-SA 2.0)

ההשראה שלי תמיד הגיעה מסופרים מחויבים, כמו ויליאם אדוארד בורגהרד דְיוּ בּוֹיְס, פרנץ פאנון, ז'אן פול סארטר, אדוארד סעיד ואחרים. הם תמיד הותירו עליי רושם, ולא רק באמצעות היצירה האינטלקטואלית והאמנותית שלהם, אלא גם מכיוון שהעשייה הפוליטית שלהם היתה פומבית מאוד.

בבל נחשבת הוצאה שמאלית. היא פרסמה ספרים של נעמי קליין, הווארד זִין ומחמוד דרוויש בעברית. איך אתה רואה את היחסים שלך עם הציבור הישראלי כיום? איך אתה מדמיין את השיח איתם, אם בכלל? איך אתה מפשר בין הצורך בחרם לבין החשיבות של המשך הדיאלוג עם סופרים, מו"לים ואינטלקטואלים ישראלים שתומכים בזכויות אדם אבל לא עונים על הדרישות של ההתחייבות המסוימת הזאת, בגלל ההשלכות הכספיות הצפויות או לחצים אחרים שמופעלים על השמאל הישראלי?

יש לי הרבה סימפתיה לשמאל הישראלי. אני חושב על כך באמצעות השוואה: הייתי תומך באופן מלא בתנועה לחרם על ארה"ב. מגיע לנו שיחרימו אותנו. אני חושב שכל דבר שתנועת ה-BDS מאשימה בו את ישראל, ארה"ב עשתה ומוסיפה לעשות במקרים רבים. זה נורמלי בארה"ב לתמוך במשטרים רצחניים; ישראל אינה הראשונה בהקשר הזה. אנחנו עדיין חברה התיישבותית-קולוניאליסטית, שהיסטוריה של ג'נוסייד מוטמעת במבנים ובמדיניות היומיומיים שלה

בתסריט ההיפותטי הזה, מה תהיה התגובה שלי אם יהיה חרם על ארה"ב? ולְמה הייתי מצפה מאנשים שמותחים ביקורת על ארה"ב? אם העמדה היתה שיש תנאים שאמריקאים חייבים לעמוד בהם כדי לתקשר עם שאר העולם, הייתי רוצה לדעת מהם התנאים האלה. ואם התנאים האלה היו, "אתם צריכים להכיר בכך שהקולוניאליזם ההתיישבותי קיים, אתם צריכים להבין שג'נוסייד הוא פרקטיקה שמבצעת החברה שלכם, אתם צריכים לתמוך בדה-קולוניזציה, אתם צריכים לתמוך בזכויות ילידיות, אתם צריכים לתמוך בתנועת השבת האדמה [לתושבים הילידיים]", הייתי אומר, "כן, לגמרי".

אלה דברים שאנחנו צריכים לעשות, ואם לא נעשה אותם, אז אולי אנחנו צריכים להיות פרסונה נון גרטה בנסיבות שונות. זה הקנס שאנחנו צריכים לשלם כאמריקאים. האם הייתי מרגיש רע עם זה? ברור שהייתי מרגיש רע, אם המשמעות היא סגירת הזדמנויות לשיח, לדיאלוג ולנסיעות.

זו הגישה שלי למצב הישראלי. כמובן שהשמאל הישראלי הוא עדיין חלק מהדיכוי המבני של הפלסטינים ומכיבוש פלסטין. בשל כך, למרות כל הסימפתיה האמיתית שאני מניח שרבים בשמאל הישראלי חשים כלפי הפלסטינים, יש צורך להכיר בשותפות של כל חלקי החברה הישראלית במה שמתרחש, ולהביע עמדה בנושא.

אז הוצאה לאור שרוצה להמשיך לעבוד איתך צריכה לפרסם סוג כלשהו של הצהרה פומבית שמכירה בשותפות שלהם במצב, ולהרחיק את עצמה מהג'נוסייד, פשעי המלחמה או הפשעים נגד האנושות?

כן.

אתה חושב שההיסטוריה האישית שלך היתה גורם מרכזי בהחלטתך להביע עמדה פומבית בסוגיה הפלסטינית? לדעתך, אנשים מרקע או סיפור חיים שונה ייטו פחות להביע עמדות כאלה?

אני חושב שההיסטוריה האישית שלנו תמיד תהיה שלובה בשיקול הדעת ובהחלטות שאנחנו מקבלים. אבל אם אנחנו מדברים על אנשים שנמצאים במצב דומה לשלי, פליטים וייטנאמים או אסיאתים-אמריקאים, רובם הם כמו כל האמריקאים: הם מושקעים בקולוניאליזם התיישבותי, בהגמוניה הגלובלית של ארה"ב ובמיתולוגיה האמריקאית. אני לא חושב שרבים מהם חשים בהכרח סימפתיה לפלסטינים או למאבק הפלסטיני. אני חושב שיש כאן יותר מאשר שאלה של זהות.

לכל הפחות, צריכה להיות כאן מודעות פוליטית כלשהי, שמכירה גם בהיסטוריה של ארה"ב ובאופן שהיא הובילה לעמדת התמיכה בישראל, וגם בנרטיב העדכני שישראל משדרת ושהמיינסטרים האמריקאי מהדהד ומגביר. אני חושב שמודעות פוליטית כזו מתמזגת עם מודעות מוסרית לכך שלכל הפחות מתבצעים כאן פשעי מלחמה – רצח המוני, הרעבה שיטתית ומצור.

אני חושב שיש לא מעט אמריקאים, ובהם וייטנאמים או אסיאתים-אמריקאים, שלא נלהבים לראות את התמונות או לשמוע את הקולות שמגיעים מעזה. זה קשור לא רק לסוגיית עזה, אלא לכל מה שזה מייצג במונחים של מדיניות חוץ ופנים אמריקאית. אם אתה אמריקאי שלא רוצה לראות כיצד ארה"ב פועלת בשאר העולם, בוודאי שלא תרצה לראות איך היא פועלת בישראל.

נזרקת מחדש לאור הזרקורים בשנה האחרונה בגלל התמיכה שלך בפלסטינים. איך אתה מעריך את השינוי שמתרחש סביבך בעולם הספרותי? האם אתה חושב שהתנועה משיגה הישגים?

אני חושב שהיו הישגים ברמת המודעות לשחרור הפלסטיני. זה היה די מדהים כמה מהר התפוגגה השליטה של התעמולה הישראלית והאמריקאית בשנה האחרונה. היא לא הובסה, אבל היא נשחקה מהר מאוד, ואני אומר את זה כמי שהיה בעצמו נתון לסוג התעמולה הזה.

המאבק של הפלסטינים לערער את השליטה של הנרטיב הזה מתנהל מאז 1948 לפחות. ההיכרות החדה ביותר שלי עם פלסטין הגיעה מהסרט "אקסודוס", שבו צפיתי כשהייתי בן 11 או 12; זה, והחשיפה שלי לספרות ותרבות יהודית-אמריקאית, עד שקראתי את אדוארד סעיד. אבל אני חושב ש-7 באוקטובר וכל מה שקרה אחר כך האיצו את הביקורת על התעמולה הזאת בקצב שלא ראיתי בעבר.

מצד שני – והפלסטינים כבר עמדו על האירוניה האיומה הזאת – הנרטיב הזה עומד בניגוד לחורבן המוחלט של עזה. איך זה ייפתר? אני לא בטוח. אבל הסימן החיובי בעיניי הוא שהמאבק על הנרטיב העצים את התמיכה בפלסטינים ועורר מודעות מוגברת לאופן שבו ההגמוניה המערבית פועלת לדיכוי אוכלוסיות.

"עצם הרעיון של החוק הבינלאומי מבוסס על כוח ואלימות". בתים הרוסים מהפצצות ישראליות בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-15 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

הצפייה במחזות המבעיתים מעזה מאפשרת לאנשים יכולים לקשר בינם לבין מחזות מבעיתים אחרים, שהיו חלק מהשליטה המערבית בדרום הגלובלי במשך עשורים. וזה אפשר למבקרים של ישראל וארה"ב לטעון טיעון חשוב: שעצם הרעיון של החוק הבינלאומי מבוסס על כוח ואלימות.

ברמה האישית יותר, כיצד החיים שלך השתנו אחרי 7 באוקטובר?

[השנה האחרונה] היתה טרנספורמטיבית, היא החזירה אותי לאוניברסיטת ברקלי, שם עברתי תהליך רדיקליזציה מהיר. בברקלי עברתי טרנספורמציה אינטלקטואלית ופוליטית כסטודנט אקטיביסט וכסופר מתחיל. נחלצתי מהסבך של גיל הנעורים ומהתהיות לגבי עצמי – כאדם, כאמריקאי, כווייטנאמי – ולגבי המקום שלי בסיפורים האלה; לפתע צנח מעטה האשליות שעמד לנגד עיניי.

7 באוקטובר ומה שבא בעקבותיו – גם פנימית, בתוך ארה"ב – חולל אצלי טרנספורמציה דומה ועודד אותי להבהיר את מה שכבר הבנתי: שחוסר השוויון והגזענות הפנימית באמריקה מעולם לא היו מנותקים ממדיניות החוץ האמריקאית ומעוצמתה הצבאית.

הזכרת את האחריות של סופרים להיות גם סוכנים פוליטיים. מה לדעתך האחריות של סופרים ואמנים להתייחס באמנות שלהם לעוולות כמו אלה שמתרחשות בפלסטין, וכיצד הם יכולים להשתמש בה ביעילות כדי לאתגר נרטיביים דומיננטיים?

אני חושב שהאחריות הראשונה של כותב היא לאמנות: לוודא שהמשפטים שלך יפים ובהירים. יש בשפה כוח במובן הפוליטי, אבל גם ברמה הרגשית, ברמה האינטלקטואלית, וברמה האמנותית. המחויבות שלנו היא להיות כמה שיותר ישרים ונאמנים לשפה, אבל גם לרגשות שלנו, ולסיפורים שאנחנו רוצים לספר. כך נולדים אמנות גדולה, יופי גדול ותובנות משמעותיות לגבי זהותנו כבני אדם, ככותבים וכשותפים בחברה שלנו.

אני מדגיש זאת כי אני חושב שזהו האופן שבו, ככותב, יש לך לא רק תודעה אסתטית אלא גם תודעה מוסרית. ההשחתה של השפה ושל אופני הסיפור היא מה שסופרים מוכשרים לראות. אף מהלך במלחמה, אף שימוש לרעה בכוח, לא יכול להתרחש בלי השחתת השפה. לכן אי אפשר להפריד בין אלימות פיזית לאלימות סימבולית: אלימות פיזית זוכה להצדקה על ידי אלימות סימבולית ולהפך.

כאשר אני אומר שלכותבים יש אחריות ומחויבויות, לא מדובר בכפיית הפוליטיקה על תחום הכתיבה. להפך, דווקא בגלל מה שאנחנו עושים ומי שאנחנו – אנחנו צריכים להיות רגישים לשימוש לרעה בכוח באמצעות שפה, רעיונות וסמלים ולהיות מוכנים לדבר עליהם דרך חתימה על מכתבים, לצעוד בהפגנות, או לכתוב הצהרות ומאמרים. לא מספיק כותבים עושים זאת, אבל זה המינימום הנדרש.

"אף מהלך במלחמה, אף שימוש לרעה בכוח, לא יכול להתרחש בלי השחתת השפה". הפגנת סולידריות עם עזה בלונדון, 8 ביוני 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

האתגר הנוסף הוא שכותבים רבים הם מופנמים, והם לא בהכרח אמיצים יותר במה שנוגע לחתימה על מכתב או להעמדת עצמם בקו החזית. אני לא מצפה למדרגה גבוהה יותר של אומץ אצל כותבים, אני רק מצפה למדרגה גבוהה יותר של התבוננות.

זה מאתגר באותה מידה להבין איך לתרגם לאמנות עצמה את המודעות הפוליטית הזו ואת הרגישות הזו לשפה. אני מאמין שכל אמנות היא פוליטית, הן משום שהיא נותנת תוקף לסטטוס קוו בדרכים שונות, הן מפני שהיא מתעמתת איתו ועם האופנים הנורמטיביים שבה פועלת התרבות. אבל אני נרתע מאוד מניסיון להגדיר מה המשמעות של זה ואיך זה צריך להיראות.

על כולנו להפנים ולקבוע, בתוך האני מאמין שלנו, עד איזו דרגה הכתיבה שלנו היא פוליטית והאם היא נותנת תוקף לסטטוס קוו או מאתגרת אותו. מה שיפה הוא שיש דרכים רבות כל כך לערער את הסטטוס קוו באמצעות חשיבה פוליטית על ספרות. בניגוד למפלגות פוליטיות ולממשלות, על כותבים לא מוטלת חובה להציג פלטפורמות מסוימות. עליהם ללכת בעקבות הקול האותנטי הפנימי שלהם שאומר להם איך להיות נאמנים לעצמם.

הזכרת קודם לכן את "אקסודוס" וכיצד החוויה שלך מול הסרט – שהיתה לו השפעה עצומה – משקפת את החוויה של אמריקאים רבים. דוגמה כה ישירה של תעמולה, שנעטפה כאמנות, גם מעלה שאלה: מה הערך של יצירת אמנות – במיוחד בזמנים של ג'נוסייד – שאינה מתמודדת ישירות עם הזוועה? האם אמנות יכולה לסייע לערער את התעמולה או לחשוף אותה, וכיצד אנחנו משלימים עם העובדה שאנחנו לא רואים בהכרח את ההשפעה המיידית של היצירה שלנו?

אני חושב על זה מאז שהייתי בן 19. סרט כמו "אקסודוס" הוא לחלוטין תעמולה. נראה שבישראל יש מאמץ תעמולה מתוזמר, ברמת המדינה; בארה"ב זה שונה. הוליווד היא משרד התעמולה הבלתי רשמי של אמריקה. כמובן, נעשות פעולות ברמת המדינה, אבל הכוח של האידיאולוגיה האמריקאית הוא בכך שאין צורך במשרד רשמי. התעמולה הזו מופצת בכל מקום, גם בקרב ליברלים.

[בהקשר הזה] כל אותן תמונות שיוצאות מעזה – אנשים שפשוט מצלמים את החיים שלהם בטלפונים הניידים שלהם – הן סוג של התנגדות שאי אפשר להתעלם ממנו. אני לא סתם עושה רומנטיזציה מהעובדה שלפלסטינים יש רק טלפונים ניידים כאשר לארה"ב וישראל יש מטוסי F-35 ונושאות מטוסים וטילים. אני רק אומר שאותה טכנולוגיה שמייצרת את אותם דברים ענקיים מייצרת גם את הטלפונים הניידים שמאפשרים לסיפורים האלה לצוץ. אני לא יודע מה תהיה ההשפעה לטווח ארוך של הסיפורים האלה, אבל הם כבר מחוללים טרנספורמציה משמעותית לנרטיב השליט.

"אותה טכנולוגיה שמייצרת את אותם דברים ענקיים מייצרת גם את הטלפונים הניידים שמאפשרים לסיפורים האלה לצוץ". מטוס F35 מתוצרת אמריקאית בשירות חיל האוויר הישראלי, נובמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ממש כפי שאני שואב תקווה ממה שהכותב או האמן יכול או אמור לעשות, אני מתנגד לרעיון שאנחנו נדרשים כולנו צריכים לעשות את אותו דבר, אפילו במצבי חירום משבריים. יש אנשים שמוצלחים מאוד בתפקידים מסוימים – להיות חברים בארגונים פוליטיים, להוביל מחאות ברחובות – ויש כאלה שלא.

אותם מופנמים שעובדים ביחידות על מה שיפה בעיניהם, לא משנה אם זה שיר או זוג נעליים, גם הם נחוצים. אני לא מרומם את השיר מעל לזוג נעליים. יש משהו יפה בהכנת נעליים שאנשים ינעלו, כפי שיש דבר יפה בכתיבת שיר לאנשים שיזדקקו לו ברגע מסוים, כמו שיש משהו יפה ביזם פוליטי שגורם לנו להשתלב בתהלוכה או בשביתת שבת.

כולנו יכולים לתרום לתנועה של העולם בכיוון שאנחנו רוצים לראות, ואסור להפחית בערכם של אף אחד מהדברים האלה כי אנחנו לא יודעים מה מהם ישרוד. זוג נעליים יכול לשאת אדם ממקום אחד לאחר, יכול לעזור לו לחיות. ואיש לא יודע מה יעלה בגורל האדם הזה. שיר מסוים יכול לשרוד: הוא ביטוי של האנושיות והיופי של אדם כלשהו. וגם אחרי שהמשוררים מתים, מישהו אחר יכול למצוא את השיר. לא כל השירים יימצאו ולא כל הנעליים יובילו למקום יפה, אבל אנחנו זקוקים לאלף זוגות נעליים ולאלף שירים כדי שכמה מהם ישרדו.

אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה יתרה. 45 אלף פלסטינים נהרגו, אבל נותרו עדיין מאות אלפים שכותבים את השירים שלהם, מספרים את הסיפורים שלהם, מקליטים את הסרטונים שלהם. כמה מהם ישרדו, וזה מה שיישאר לנו 50 שנה מעכשיו, יהיה אשר יהיה המצב הפוליטי. אנחנו עדיין נזדקק לארכיון שיתעד את מה אנשים חוו, ובמוזיאון או בארכיון כלשהו יימצאו השירים האלה, הסרטונים האלה, הסיפורים האלה. יהיה מקום גם לזוגות הנעליים האלה.

אני שואב תקווה מכך, חרף כל האלימות והזוועות שאנחנו רואים עכשיו. אני יכול להתבונן אחורנית לרגעים קודמים בהיסטוריה שבהם אנשים כה רבים מתו, ועדיין נותר זכר מהסיפורים האלה. זה לא מספיק, אבל משהו רב עוצמה נותר.

אנחנו עדים למתקפה של זוועות. הבחירה של דונלנד טראמפ, המינויים שלו, הג'נוסייד המתמשך בעזה, אסון האקלים, אפקט הבומרנג של האימפריאליזם האמריקאי ששב לרדוף את ארה"ב. כיצד אתה, כסופר, נשאר ממוקד ושומר על ניצוץ כלשהו של תקווה ברגע הזה?

יש אנשים שמרגישים נמחצים או המומים לחלוטין בנסיבות הנוכחיות. אבל ההורים שלי נולדו בשנות ה-20 של המאה העשרים באזור הכפרי של וייטנאם תחת הקולוניאליזם הצרפתי. כשהיו ילדים, הם שרדו רעב בצפון שהרג לפחות מיליון איש. כשהייתי קטן, אמא שלי היתה מספרת לי כיצד ראתה ילד מת על סף ביתה בכפר. הם הפכו פעמיים לפליטים, ב-1954 וב-1975. הם עזבו מאחוריהם את אחותי.

שלושה מיליון בני אדם מתו במלחמת וייטנאם. גדלתי בקהילת הפליטים הווייטנאמית כשאני רווי בסיפורים מהסוג הזה מתוך תחושה של אבדון נורא ושל מרירות; אלה היו אנשים שחשו שהם איבדו הכול ושבגדו בהם. כל העולם שלהם טולטל.

גדלתי בקהילה קתולית של פליטים וייטנאמים, שם מדי שבוע קיימנו טקסים של חשיבה על הקרבה ומרטיריוּת. אנשים מסרו את חייהם עבור האמונות שלהם במובן הדתי, אבל גם במובן הפוליטי, אם נהרהר בהיסטוריה של וייטנאם במאה ה-20. מכל זה, במיוחד מההורים שלי, למדתי על החשיבות של להחזיק מעמד, להקריב ולהיאבק. הם לא היו אנשים פוליטיים במובן שאנחנו דנים בו. אבל לי זה העניק תקווה. אנשים רבים כל כך אבדו, אבל גם כה רבים שרדו. וכיצד הם שרדו? הם פשוט החזיקו מעמד. הם עשו את כל מה שהיו חייבים לעשות כדי לחיות דרך ההיסטוריה הזו בווייטאנם, משנות ה-30 לשנות ה-70, ואז כפליטים בארה"ב.

אז במצב הנוכחי יש לנו את דונלד טרמאפ וכל מה שהוא מייצג, וכל המשברים העולמיים, מישראל דרך אוקראינה ורוסיה ועד סודאן. לא מתוך כוונה להמעיט, אני אומר שדברים כאלה כבר התרחשו בעבר. אני אומר שאנשים החזיקו מעמד באמצעות האמנות שלהם, הפוליטיקה שלהם, ובאמצעות המאבקים שלהם כדי להבטיח שהמשפחות והקהילות שלהם ישרדו בכל דרך אפשרית. אני מוצא בכך תקווה.

"אנחנו כבני אדם חיינו תמיד, בכל תקופה, עם תחושה של אפוקליפסה". הנשיא דונלד טראמפ מדבר בוועידת איפא"ק בוושינגטון הבירה, ב-21 במרץ 2016 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

כמובן, אנחנו תוהים אם זה יהיה המשבר האחרון, עם שינוי האקלים ומלחמה גרעינית. ושוב, בלי להמעיט, אנחנו כבני אדם חיינו תמיד, בכל תקופה, עם תחושה של אפוקליפסה. ככה שעלינו למצוא דרכים להחזיק מעמד. עבור כל אחד מאיתנו, זה יהיה שונה. אבל אנחנו מחזיקים מעמד כי אנחנו מוצאים דברים אצל אנשים שאנחנו אוהבים. ההורים שלי הקריבו כי הם אוהבים את ישו, כי הם אוהבים את המשפחה שלהם, הם אוהבים את הילדים שלהם. הם מוכנים להעמיד את עצמם בפני כל סכנה כדי להבטיח שהמשפחה שלהם תשרוד. ככה שאנחנו מתחילים מהדברים הקטנים.

וככה גם עם האמנות שלנו או הנעליים שלנו או התשוקה שלנו, מה שהיא לא תהיה, זה מה שמשאיר אותנו בחיים. אנחנו צריכים להרוויח כסף. אנחנו חייבים לדאוג למשפחות שלנו. נגזר עלינו לעבור עוד טרגדיה ועוד זוועות, אבל אנחנו גם צריכים לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו.

מה שלא יהיה, להחזיק מעמד ולעשות את הדברים האלה זה מה שמזכיר לנו שאנחנו בני אדם, שאנחנו יכולים, בתקווה, לשרוד, ושאנחנו יכולים להעביר משהו לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לקהילות שלנו. אין בכך ערובה להישרדות. זו רק מציאת משמעות בפרקטיקה של עמידות, להתרכז בדברים הקטנים עם התקווה שאם נציל את מי שאנחנו אוהבים, נוכל להציל גם את כולנו.

עדו קונרד היה העורך הראשי של מגזין 972+. עלאא סלאמה הוא מנהל רשתות חברתיות במגזין 972+. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס ומירון רפופורט