בישראל של פירון צפיפות בכיתות אינה בעיה והעניים ישארו סרדינים
"מחאת הסרדינים" על צפיפות בכיתות הביאה את שי פירון להיכנע להורים העשירים יותר ולהתיר להם לפצל כיתות בניגוד לחוק. תוכנית משרד החינוך לצמצום הכיתות מ-2008 תשאר על המדף וילדי העניים ימשיכו להצטופף
ביום שני התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון בצפיפות התלמידים בבתי הספר בישראל. בסופה הודיע שי פירון כי הוא יקים צוות שיבחן את הסוגיה, והתחייב להגיש תוכנית לקראת ספטמבר 2015.
נחמד. אלא שלא באמת צריך לחכות יותר משנה, שהרי למשרד החינוך כבר יש תוכנית סדורה וערוכה, שהוכנה בתקופת כהונתה של יולי תמיר כשרת חינוך. במהלך שנת 2008 הכינו אהוד אולמרט (ראש הממשלה דאז), יולי תמיר (חינוך) ורוני בראון (אוצר) תוכנית לצמצום מספר התלמידים מ- 40 ל-32 תלמידים בכיתה מקסימום. התוכנית התקבלה כהחלטת ממשלה (מחייבת), והיא כללה מתווה תקציבי רב שנתי. הכל היה ערוך ומוכן לביצוע. אלא שבראשית 2009 התחלפה הממשלה ואיתה גם סדר העדיפויות.
> עשרות שנות הזנחה של בני שלוש בגנים גובות מחיר מכולנו
אז למה לא ליישם את התוכנית הקיימת? משרד החינוך מסביר שזה לא כדאי, כי לא הוכח שצמצום הכיתות מניב שיפור בהישגי התלמידים, כי זה עולה המון כסף וכי אפשר בכסף הזה לבצע פעולות אחרות, מועילות יותר, לשיפור ההוראה והלמידה בכיתות.
הנימוקים האלה אינם מספקים. ההשוואה לעולם לא רלוונטית משום שצפיפות התלמידים בכיתות בישראל גבוה לאין שיעור מאשר בשאר העולם. דוח ה-OECD משנת 2013 מצא שבישראל 27.3 תלמידים בממוצע בכיתה (זה כולל את כל סוגי החינוך), לעומת 21.2 תלמידים בממוצע בכלל המדינות. אז בבקשה – כשנזכה להתקרב לצפיפות הנהוגה בעולם, נוכל להרשות לעצמנו לומר שזה לא כל כך משפיע על הישגי התלמידים.
גם הסיפור על השקעה חלופית בשיפור ההוראה אינה ברורה. אדרבה, במה בדיוק עומד פירון להשקיע את הכסף: בתוספת סייעת מקצועית לגיל הרך? בהעסקה ישירה של המורות והמורים? בביטול מוחלט של תשלומי הורים? ובכלל – אם במשרד החינוך חושבים שזה מיותר, מדוע הם עצמם מתכוונים להכין תוכנית ביצוע לספטמבר 2015. מיותר או לא מיותר?
ההורים ישלמו
כל זה הוא רק חצי הסיפור. שכן הייתה עוד הודעה של פירון בסיום הדיון בוועדת החינוך של הכנסת, שממנה ניתן ללמוד על טיבה של מחאת הסרדינים. פירון ומנכ"לית המשרד הודיעו שהם מבטלים את מכתבם מלפני כחודש, שהורה לבתי הספר לסגור כיתות על-תקניות. מה זה "על-תקניות"? ולמה הודעה זו התפרשה בתקשורת כ:"הישג למחאת הסרדינים"?
הנה התשובה: מספר התלמידים המקסימאלי בכיתה בישראל הוא 40. כלומר, אם עוברים את המספר הזה, רשאי בית הספר לפצל את הכיתה לשתיים. זה עולה הרבה כסף כי נדרש עוד חדר בבית הספר ועוד תקנים למחנכת ולמורות מקצועיות.
אבל מה יקרה אם הכסף הנדרש יגיע ממקור אחר שאינו משרד החינוך? ואמנם, ביישובים רבים ברחבי הארץ נפוץ המנהג לדרוש מהורים תוספת תשלום מיוחדת לצורך פיצול הכיתות. כך למשל, בשכבת גיל שבה יש 76 תלמידים, שאמורים על פי התקן ללמוד בשתי כיתות, חילקו את התלמידים לשלוש כיתות.
הבעיה היא שזה אסור, כי יש חוק חינוך חינם שאוסר לגבות כסף מההורים. אבל אל דאגה – נמצאו הדרכים לעקיפת החוק. למשל לחייב את ההורים בתשלום לעמותת הורים שהם "ידידי בית הספר", או לשלם לחברת-בת של הרשות המקומית, או דרכים אחרות.
לכיתות האלה, שאסור לקיימן, יש אפילו שם במשרד החינוך: כיתות על-תקניות. כלומר, שמעל התקן. ומשרד החינוך הכיר בהן, וידע שעוברים על החוק, אבל העדיף לשתוק. כל התרגיל "העל-תקני" הזה ייתכן רק ביישובים ושכונות שבהם יש ועד הורים חזק שיזם את המהלך (או לפחות הסכים לו), וסגר עסקה עם הנהלת בית הספר והרשות המקומית. ואת זה יכולים לעשות הורים משכילים ועמידים, שמכירים בחשיבות הדבר, שיודעים כיצד לרקום את התוכנית, ושיש להם כסף לממן את המהלך.
הילדים של הורים עניים יותר, או מודעים פחות, המשיכו ללמוד בכיתות צפופות. כל זה קרה מתחת לפני השטח, עד אשר הגיעו הדברים אל בית המשפט העליון. הייתה זו עיריית הוד השרון, שביקשה את בג"ץ לחייב את משרד החינוך לממן את פיצול הכיתות, בהתאם להחלטת הממשלה משנת 2008. כי כך, הם חשבו, יוכלו בהוד השרון לחסוך את מימון פיצול הכיתות מתשלומי ההורים.
עוברים על החוק, עובדים על בג"ץ
אלא שבג"ץ חשב אחרת ופסק בחודש מרץ 2014 שמשרד החינוך לא חייב לשלם, ועיריית הוד השרון לא רשאית "לממן מתקציבה פתיחה של כיתות א' נוספות ובדרך זו להקטין את מספר התלמידים שבכיתות בבתי הספר בתחומה". היה זה על יסוד פסיקת בג"ץ שמשרד החינוך הודיע לבתי הספר שאסור להם לפתוח כיתות על תקניות.
בעקבות הודעה זאת פרצה "מחאת הסרדינים" כי, כך טענו הורים עמידים ורשויות חזקות, אין סיבה ששר החינוך יאסור עליהם לעבור על החוק. ומדוע, שאלו, אם לעניים בישראל אין כסף לפצל כיתות, צריך לחייב גם את ילדי העשירים ללמוד בכיתות צפופות? וכדי שהטענה הזאת תשמע יפה, הם עטפו אותה בכותרת הגדולה: מחאה חברתית. שיהיה.
כאמור, השבוע חזר בו משרד החינוך מהאיסור, ומעתה שוב יכולים העשירים לגבות כסף שאסור לגבות, גם על פי החוק וגם על פי פסיקת בג"ץ, לצורך הקטנת מספר התלמידים בכיתות ילדיהם.
וילדי העניים? הם יאלצו להמתין לספטמבר 2015, או אז יגיש פירון איזה מתווה לצמצום מספר התלמידים בכיתות, מתווה שבעצם נמצא במגרת השולחן שלו כבר משנת 2008, וכנראה שאין לו שום עניין ליישם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן