newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פעימת הלב הראשונה של אוסלו

מיה סביר, בתו של אורי סביר, מאדריכלי אוסלו, חוזרת אל נקודת ההתחלה של ההסכם, לפני האילוצים הפוליטיים, הפשרות, המגבלות והפחד, ושבה עם כמה תובנות

מאת:

לנגד עיניהם עמדו הילדים. מימין: אורי סביר, אבו עלא, מיה סביר (באדיבות משפחת סביר)

ההזמנה לכתוב רשימה על אוסלו לקראת שנת השלושים לחתימת ההסכם נתקעה לי בגרון. אבי, אורי סביר, היה מבכירי "פושעי אוסלו לדין", ועד יומו האחרון קיבל הודעות ושיחות נאצה מיהודים שלא שבעו מההסתה של אז. שנאתם היתה ועודה בור ללא תחתית, והם ממשיכים גם היום להסית, לעוות ולשקר, להימנע מלקחת אחריות ולחמוק מלהציע תפיסת עולם קוהרנטית ומציאותית בנוגע לעתיד של המקום הזה ושל יושביו.

אבי קרא את ההודעות כולן. הוא הקשיב לכל הנאצות שהומטרו עליו מעברו השני של קו הטלפון. היתה לו יכולת נדירה להקשיב ולתת מרחב לאחר. והוא היה מזוהה עם אוסלו גם בתוך תוכו, ונדמה לי שכמו הורה שרוצה לשמוע כל מה שיש למישהו לומר על הילד שלו, הוא רצה לשמוע כל מה שהיה לאדם כלשהו להגיד על ההסכם. כמו דמות בספר שעלילתו מהודקת, חייו של אבי עד אוסלו הובילו אותו לשם. אוסלו היה האופוס מגנום שלו. וכמו בטרגדיה כתובה היטב, חייו מאז לא היו כשהיו.

>> "אוסלו ביסס את הכיבוש והחליש את הנכבש" – ראיון עם חנאן עשראווי

ואולם קצת יותר משנה מאז שהלך לעולמו, האובדן שלו מרגיש עדיין טרי. אם הייתי צריכה להגיד מתי נפטר רק בהסתמך על שעון לבי, הייתי אומרת: חודשיים. גג, שלושה. זה מוקדם מדי, אמרתי לעצמי, מוקדם לי לכתוב. אבל עלה בתוכי קול נוסף, קולו של אבי, שכל חייו שאל את עצמו (ואת כל מי שהיה בסביבתו, אבל זה כבר סיפור אחר): מה עשיתי היום למען השלום? וכשהיתה מגיעה אליו פנייה לדבר על אוסלו (או על שלום, פיוס, צדק, שוויון, עתיד אחר), היה אומר: מישהו מאפשר לי לדבר על השלום, מי אני שאגיד לא.

ואני איתו. חוקרת וכותבת על מודלים של פיוס, מרצה, מאמינה שאלה דיבורים שצריך להרבות בהם במרחב הציבורי וביתר שאת בזה של היום – הגזעני, המשיחי, ה(זה בלתי נתפס בעיניי)מסכין עם עתיד שבו לנצח נחייה כאן כולנו על חרבנו או דווקא חותר לעימות (שוב, לא נתפס) שיחריב את הקיים על מנת לכונן תחתיו סדר חדש, הלכתי.

הסכמי אוסלו נחוו כהתגשמותו של חלום בלהות עבור הימין הקיצוני והמשיחי בהנהגתו של ראש האופוזיציה אז, בנימין נתניהו, שהיה חסר עכבות כבר אז והיום אף יותר, והתוצאות של התנהלותו הפרועה, שלוחת הרסן, ידועות: רצח ראש ממשלה, רצח שהיה, הלכה למעשה, מלחמת אזרחים במעמד צד אחד, וממשיכה מאז; ההסכמים הסבו אכזבה גם לחלקים רבים בשמאל, שנתנו לו את הציון "לא מספיק": לא מספיק מהר, לא מספיק גורף, לא מספיק נוגע בבעיות הליבה. לא מספיק. הביקורת הזאת מוכרת לי היטב. גם לי היו הסתייגויות. אבי ואני ניהלנו על כך שיחות אינספור. הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתו עכשיו, על אוסלו או על כל דבר אחר; וההסכמים היו רחוקים, ואולי מדויק יותר: לא מוחשיים, לחלקים רבים בציבור הישראלי ובזה הפלסטיני, שלא לקחו חלק בתהליך ולא חשו שייכות אליו או בעלות עליו, ולא ראו איך הם טועמים מפירותיו.

מה היה קורה אילו

הפיתוי לשאול מה-היה-קורה-אם גדול, ואולם זו שאלה ששייכת לתחום משאלות הלב והאקרובטיקה האינטלקטואלית. היסטורית, אין ולא יכול להיות לה מענה. הנה כמה מה-היה-קורה-אם שמתחשק לי לשאול:

מה היה קורה אם רבין לא היה נרצח? ואם בכל זאת נרצח, מה היה קורה אם ראשי הימין והציונות הדתית היו עוצרים אז ואומרים, לעצמם ולאחרים: אלוהים אדירים! אם הצמחנו במערכת החינוך ובבתי הכנסת שלנו רוצח של ראש ממשלה בישראל, מן הסתם אנחנו מחויבים בבדק בית?

ואם לא ברמה הלאומית, מה היה קורה אם היו דורשים מעצמם דין וחשבון בזו האנושית, הבסיסית ביותר, ואומרים, לעצמם ולאחרים: ריבונו של עולם! בוגר מערכת החינוך ובתי הכנסת שלנו, גבר צעיר בן 25, ירה בגבו של אדם מבוגר בן 74. אולי הרחקנו מהתורה עד כי ספק אם אנחנו יכולים לטעון שאנחנו בניה?

אבל יש בכל זאת דבר מה שאנחנו כן יכולים להגיד: אוסלו היה הסכם ביניים, לא קבע, ואלמלא נקטע, אין לדעת איך היה מסתיים. אם להרחיק אחורה בזמן ולמקום אחר, כשפרדריק דה קלרק התחיל את התהליך שבסופו עבר מן העולם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, הוא לא חשב על מדינה דמוקרטית במובנה הפשוט והבסיסי ביותר. הוא לא היה מוכן לכך נפשית ולא היה מסוגל להעלות על דעתו מדינה שבה יש ייצוג שווה לכלל אזרחי המדינה, ללא קשר לצבע שלהם. התודעה שלו נחסמה שם, וכדרכה של תודעה כשהיא ניצבת בפני אי הגיון, ניסה בכל מאודו להימנע מדמוקרטיה במובנה הפשוט והתפתל עם הצעות שונות, למשל, מבנה משטרי שבו אמנם תהיה נציגות לכל הקבוצות האתניות במדינה, אבל כשמספר הנציגים שווה, כלומר אינו משקף את גודלם באוכלוסייה. אבל זה לא שינה, כי התהליך יצא לדרך וקיבל חיים משלו, וב-1994 קרה מה עד אז אפשר היה רק לדמיין: אזרחי ואזרחיות דרום אפריקה מכל הצבעים עמדו יחד באותם תורים בבחירות שענו על הקירטיון הבסיסי ביותר לדמוקרטיה: One man, one vote.

כאמור אין לדעת, אבל לולא נקטע, אוסלו יכול היה להיות תחילתו של תהליך שסופו פתרון שמבוסס על צדק ושיוויון, פתרון שבתורו היה יכול להיות תחילתו של תהליך פיוס. כן, פיוס. הדבר הזה שכבר לא מדברים עליו. המקסימום ששומעים במחוזותינו זה "הסדר", וגם זה בקושי, ורק כשאין ברירה וחייבים לחלץ איזו אמירה אודות המצב. ההערכה שלי אודות הפוטנציאל של אוסלו מבוססת-משאלת לב, כמובן, אבל לא רק. כי הייתי שם, כי הכרתי את האנשים, וכי אני יכולה להעיד שמה שהניע את התהליך הלא מושלם ולא שלם שהוא אוסלו היה רצון כן לקחת את הגורל של כולנו בידיים ולחפש פתרון לסכסוך. מה שנקרא, הם באו בטוב. גם אלה מביניהם שחרקו שיניים; ואלה ששאלו אחרים ואת עצמם את השאלה הנוראה, המתחסדת: איך הרגשת ללחוץ את ידו מגואלת הדם של ערפאת; וגם אלה שניסו להגביל את תחומי השיח (ירושלים, פליטים) מתוך מחשבת שווא שאפשר ששיח ייענה למגבלות. הם רצו לשנות את מסלול ההיסטוריה של המקום הזה, רצו לכתוב סיפור חדש.

מלחמת אזרחים במעמד צד אחד. מפגיני ימין מנסים להתנפל על מכוניתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, במחאה נגד הסכם אוסלו, 5 באוקטובר 1995 (צילום: פלאש 90)

לא הסכם של ילדי פרחים

הבחירות של 1992 היו הראשונות שבהן הצבעתי. הייתי חיילת, הצבעתי בבסיס, וכשעלתה ממשלת עבודה-מר"צ-ש"ס נצרבה בתודעתי האפשרות לקשר חיובי בין הצבעה בבחירות לבין תוצאתן. למרות שמאז לא חוויתי צימוד כזה, החוויה הראשונה היתה כל כך חזקה, שאני ממשיכה לא רק לנסות, אלא להאמין שזה עוד יקרה. ימים יגידו. אבא שלי מונה אז למנכ"ל משרד החוץ. כשהזמין אותי לקפה וסיפר לי שקורים דברים מתחת לפני השטח, הרגשתי כל מיני דברים, אבל הפתעה לא היתה אחד מהם. כי אבי היה אדם ששאל את עצמו שאלות גדולות ונוקבות כעניין שבשגרה, שהביט למרחקים, חש שאת המציאות אפשר לשנות ושהיתה לו תפיסת אחריות לפיה כל אחד חייב לעשות את מה שהוא יכול לטובת בני האדם כולם, ללא הבדל דת, גזע, מגדר ונטייה מינית.

מרגע שקמה ממשלה שחבריה לא חשבו שהאפשרות לחיות לנצח בתוך סכסוך נתונה ואולי אפילו רומנטית במידה (כמאמר יצחק שמיר: השלום מעולם לא היה משאת נפש), ברור היה לי שדברים יתחילו לזוז. ואולי זאת התובנה הראשונה שאני יכולה להציע. לא היתה שם אלכימיה: אוסלו לא נולד משום מקום, אלא נוצר על ידי אנשים שחשו שהסכסוך אינו גזירת גורל. לא כולם היו ילדי פרחים, ולחלקם היה קשה מאוד לעשות את הצעדים האלה עם מי שהיו בעיניהם אויבים. אבל הם עשו זאת כי הבינו שהאחריות נעצרת אצלם, ובמילים אחרות: אם יש החלטות שצריך לקבל, עליהם לקבל אותן, לא לדחות אותן לדורות הבאים.

>> ה"הורים" של אוסלו לא היו ירושלמים

אבי אמר לי כמה דברים טלגרפיים – אש"ף, ערוץ סודי, אוסלו (ולפעמים פריז), רבין, פרס, ערפאת, אבו עלא, ביילין, זינגר, פונדק, הירשפלד, הולסט (בהמשך נוספו אבו מאזן, ליפקין-שחק, דחלאן) – ולמעשה התקין בינינו שפה על מנת שנוכל לתקשר ברגעים המעטים שבהם היינו יחד. והיו גם שמות קוד, כדי שאפשר יהיה לתקשר טלפונית. בימים ההם ניהל אבי את משרד החוץ במהלך השבוע, בשישי בבוקר טס לאוסלו לשיחות ובראשון לפנות בוקר נחת ונסע ישר למשרד. כך נשמרו הדברים בסוד.

לפעמים, בימי חמישי בלילה, הגיע למסעדה שבה מלצרתי בתל אביב. זה היה בדרך כלל בסביבות אחת או שתיים לפנות בוקר. הוא היה בדרכו חזרה ממשרד החוץ בירושלים לשעתיים-שלוש שינה בבית לפני שקם לטיסה של שישי לפנות בוקר. הוא היה מזמין דיאט קולה עם הרבה קרח ומשקה חריף ויושב, עובד על מסמך כלשהו עד שאתפנה. תמיד היה מסמך שצריך לכתוב, ואם לא מסמך, מחשבות שחשב בנוגע לעתיד. הוא היה יצירתי ופורה, וכיוון את המחשבות שלו לעתיד הקרוב והרחוק. כשהתיישבתי מולו דיבר בשקט, כמעט בלי להזיז את השפתיים, והשתמש בשמות הקוד כדי לשתף בדברים שעמדו על הפרק במפגש הקרוב עם מי שיהפוך להיות חברו הקרוב והאינטימי, אבו עלא.

במקרים אחרים קפץ אלי לכמה דקות בדירת הקרקע הקטנה שבה גרתי אז. הוא שלף מתיק הג'יימס בונד, שהיה תמיד מלא עד שבקושי נסגר, רשימות מתוך המשא ומתן, ודיברנו (או התווכחנו) עליהן. לפעמים הראה לי טיוטות מתוך ההסכם, כמו היה לו צורך שאדע שהדברים מתקדמים, והם אכן התקדמו. לפעמים העביר לי פתקים שאבו עלא כתב לי ובמקביל כתב הוא לבתו של אבו עלא. תובנה שנייה: לנגד עיניהם עמדו הילדים. כל הילדים. לימים חקרתי חברוֺת מתפייסות ומצאתי שאחד המכנים המשותפים הוא העברת המיקוד מהעבר אל ההווה והעתיד. מעבר המיקוד הזה מגולם בילדים.

הצד שלי בשיחות שלנו נשמע בערך כך: הסכם ביניים זה מסוכן, המתנחלים יחבלו בו לפני שיגיע להסדר קבע; מה עם ירושלים; הפליטים לא ייעלמו אם לא תדברו עליהם; כל עוד המתנחלים שם הם לא יאפשרו למדינה הפלסטינית להתפתח. הצד שלו נשמע בערך כך: רבין לא מוכן לשמוע מזה; זה מה שפרס רוצה; אחרי שייבנה אמון אפשר יהיה לגעת גם בבעיות הליבה; הצבא אומר שזה מסוכן; חייבים לתת לימין לעכל רגע את מה שקורה; וגם, תמיד, ואיך את מרגישה? הערבוב עבד בשני הכיוונים, וגם כשדיברנו על דברים אחרים, דברים שאבות ובנות מדברים עליהם זה עם זו – אהבות, לימודים, עבודה, תוכניות לעתיד – אוסלו היה שם. כמו בן משפחה שגם אם אינו נוכח באותו הרגע בארוחת שישי חייבים לברר מה שלומו, איך היה השבוע שלו, לאן מועדות פניו בהמשך.

"זה מה שפרס רוצה". אורי סביר ושמעון פרס (צילום: חנניה הרמן / לע"מ)

במלון עם פָּנְטוֹפַלָךְ

פגישתי הראשונה עם אנשי המשא ומתן הגיעה הרבה אחרי שהרגשתי שאני מכירה אותם דרך הסיפורים של אבי. הייתי בחופשה של אחרי צבא בפריז וצלצול הטלפון של אבא שלי העיר אותי מוקדם מאוד בבוקר. אני פה, הוא אמר, במלון זה וזה עם פָּנְטוֹפַלָךְ (אבו עלא), את באה?

בחדר המלון ישבו אבו עלא, חסן עספור, טרייה לרסן, מונה יול, יואל זינגר ואבא שלי. כולם היו ערים מאז הבוקר הקודם והעיניים שלהם היו טרוטות. העניבות שלהם היו משוחררות קצת, כאילו שהיה חסר להם אוויר. ערמות דפים היו מונחות בכל מקום, על השולחן ועל השטיח ועל הכורסאות. ריח של סיגריות עמד באוויר (אבו עלא הדליק סיגריה בסיגריה וגם כשלא עישן, אהב שיש אחת דלוקה שנחה לה במאפרה והעשן מסתלסל ממנה). ברור היה לי שיש בחדר יותר מתח מאשר אנשים, דפים וסיגריות. השפתיים שלהם היו עיצוריות, הפנים קשיחות ושפת הגוף מסויגת. הם היו בעיצומו של דיון סוער.

כשאבו עלא וחסן עספור נרגעו קצת, אבו עלא הסתכל על אבא שלי, הצביע עלי, ואמר: זה? ככה נראית חיילת בצבא הכי חזק במזרח התיכון? אז אולי אנחנו לא צריכים כל כך לחשוש מפניכם?

הנושא שהיה על הפרק, כך נודע לי קצת אחר כך, היה ירושלים. תובנה שלישית: הם דיברו על הכל, ומה שלא אפשר היה לדבר עליו כנציגים רשמיים בשלב ההוא של המשא ומתן, דובר בו ביניהם כאנשים פרטיים. אבא שלי היה ירושלמי, בן להורים שאחד היה פליט הרייך השלישי ואחת שורדת שואה. הוא לא היה מוכן שאיש יערער על הזכות שלו כירושלמי. אבו עלא נולד בירושלים. אביו הזקן, שאותו לא ראה זה שנים, גר באבו דיס. הוא לא היה מוכן לשמוע שאיש יפקפק בירושלמיות שלו. כאמור, הם דיברו גם על הנושאים שלא החליקו להם בקלות בגרון.

"הי מָיי לָאב," אבא שלי אמר לי והרים את עצמו מהכורסה כמו מישהו שנושא עליו משא כבד מאוד. התחבקנו חיבוק ארוך. הרגשתי את העייפות בשרירים שלו, שקצת רעדו. ובריח שלו, שנעשה מרוכז יותר. ובמבט שלו, שהיו בו מלאות ותקווה ועומס של אחריות עצומה. והרגשתי בו – גם ברגעים האלה שהיו טעונים במתח של כמעט פיצוץ, כי כאמור ירושלים היתה באוויר, מה צריך עוד בשביל פיצוץ – את ההתרגשות מהחיבור הזה שעמד להתרחש בין העולמות שלו. הוא פנה מהחיבוק שלנו אל הנוכחים בחדר כדי להכיר בינינו (אבל עדיין חבק את כתפי בכפו), אבל לא המשיך אל ההיכרות המילולית כי משהו השתנה בחדר, משהו התרווח בדחיסות של המתח.

אבו עלא וחסן עספור התפקעו מצחוק. מה התפקעו, לא נשמו. אבא שלי ואני החלפנו מבטים. גם טרייה לרסון, מונה יול ויואל זינגר השתתפו בחילופי המבטים השואלים. אוסיף, כדי להבהיר את התמונה, שאני לא בת אדם גדולה פיזית, ושאז, בגיל עשרים, נראיתי ילדה ממש. יכולתי בקלות לעבור כתלמידת חטיבה. ואזכיר שזה עתה שוחררתי מהצבא, ושכל הנוכחים בחדר ידעו את זה, כי כאמור, הם היו שם בשביל הילדים, אז הם הרבו לדבר על הילדים. כשאבו עלא וחסן עספור נרגעו קצת, אבו עלא הסתכל על אבא שלי, הצביע עלי, ואמר: זה? ככה נראית חיילת בצבא הכי חזק במזרח התיכון? אז אולי אנחנו לא צריכים כל כך לחשוש מפניכם? תובנה רביעית: הם צחקו על הכל, על החולשות שלהם בראש ובראשונה, וכל זה לא גרע מהרצינות התהומית שבה דנו בדברים. בשבעה של רבין אמר לי אבו מאזן בחיוך: אבא שלך ואבו עלא, שניהם אָקְרוּט. ממזרים, בערבית. הוא התכוון להחמיא, אבל לא רק. יחסיו עם אבו עלא היו סוערים כבר אז. והוא לא היחיד (מבין הישראלים והפלסטינים כאחד) שיחסו האמביוולנטי להסכם היה נגוע גם בתחושה שלא היה חלק מהחבורה.

היו משברים רבים בדרך. היו פיגועים איומים ונוראים, של פלסטינים בישראלים ושל ישראלים בפלסטינים. היו חששות של מנהיגים, רגעים של אומץ לב מעורר התפעלות ורגעים אחרים, של חולשה וניסיון ללכת בין הטיפות. היו קיצוניים, וכדרכם של קיצוניים, הם לא ראו בעיניים ונקטו בטקטיקה של להרבות אלימות כדי לכרסם באמון הציבור באפשרות להגיע להסכם. היו אילוצים שהניחו כוחות הביטחון, שבניגוד לטענות המופרכות של הימין, היו חלק מהתהליך רגע לאחר הסכם ההכרה ההדדית. היה חוסר אמון ארוך שנים. ובתוך כל זה, היו אנשים שרצו בכל מאודם לחולל מפנה במהלך הדברים. שהאמינו שאפשר להגיע להסדר שגם אם לא היה ידוע איך בדיוק ייראה, היה ידוע שהוא יהיה ההיפך מסכסוך.

עשרים שנה מאוחר יותר, התחלתי לעבוד באפריקה. יצא ששני המקומות הראשונים שאליהם הגעתי ביבשת היו דרום אפריקה ורואנדה, חברות שנמצאו בתוך תהליך מתמשך של פיוס אחרי סכסוכים שנראו קודם לכן בלתי פתירים לא פחות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, שאנחנו אוהבים לחשוב שהוא הכי קשה והכי סבוך והכי כואב. וכך, במקביל לעבודה שלי עם ילדים שסובלים מתת תזונה, ניסיתי להבין. כתבתי את הספר "על הפיוס" וניסחתי את מה שהוא בעיני תנאי הכרחי לפיוס: ההכרה בכך ששני הצדדים לסכסוך ימשיכו להתקיים בארץ הזאת, שזכויותיהם בה ועליה שוות, ולכן קביעת עתיד המרחב המשותף ואופיו תהיה חייבת להיעשות בשיתוף, מתוך שוויון מלא. אוסלו היה צריך לעשות עוד כברת דרך כדי להגיע לשם, וכפי הנראה זה הציר שסביבו סבבו שיחותיי עם אבי. אבל נקודת ההתחלה היתה שם: ההכרה ההדדית. זו היתה פעימת הלב הראשונה של אוסלו. לפני שנכנסו האילוצים הפוליטיים והפשרות והמגבלות והפחד, היתה ההכרה ההדדית, שהיא צורך עמוק ובסיסי משום שהיא מנכיחה ומתקפת את האנושיות של האחר. הכוח המרפא של ההכרה – בקיומו של האחר, בהיסטוריה שלו, בזכותו לחיות פה בשוויון מלא – גדול מכפי שאפשר להעלות על הדעת מהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, עמוק בתוך הסכסוך. ואם נרצה אי פעם להתחיל איפשהו, נדמה לי שזה יהיה שם.

מיה סביר היא סופרת ואקטיביסטית למען צדק, שוויון ופיוס. ספרה "על הפיוס" (אפיק, 2017) צולל אל הסכסוכים ואל תהליכי הפיוס של דרום אפריקה ושל רואנדה על מנת להבין מהו אותו דבר חמקמק וכל כך זר לנו כאן המכונה פיוס.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf