newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסטיבל הקולנוע הפלסטיני: חגיגה של תרבות, עד שהגיעו החיילים

הפסטיבל "ימי קולנוע בפלסטין", שנערך זאת השנה השמינית ברציפות, כלל מספר שיא של 65 סרטים מפלסטין ומדינות נוספות. ביומו האחרון, הצבא פשט על היכל התרבות ברמאללה והזכיר לפלסטינים את הסרט הרע שבו הם לכודים

מאת:

פסטיבל "ימי קולנוע בפלסטין" הסתיים ביום שני האחרון בטקס חגיגי של הענקת פרס ״ציפור השמש״ בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. בפרס זכה סרטו של הבמאי עבדאללה ח’טיב, ״פלסטין הקטנה״.

הבמאי, עובד סוציאלי צעיר, פליט פלסטיני שנולד בסוריה, עבד במנהלת תיאום פעילויות ההתנדבות של האו״ם לפני מלחמת האזרחים הסורית. כך הוא מצא את עצמו מתעד את חיי הפלסטינים בזמן הסגר האכזרי על מחנה אל-ירמוכ, הגדול מבין מחנות הפליטים הפלסטיניים בסוריה, בזמן המלחמה.

הצילומים והתמונות ששרדו את המלחמה הגיעו לחוף מבטחים אי שם באירופה, עם הצעיר הזה שהאמין שהתיעוד יהיה השריד האחרון ממחנה שהושמד כליל.

פסטיבל הסרטים הפלסטיני נערך זו השנה השמינית ברציפות, ביוזמת הארגון "פילם לאב פלסטין". הפסטיבל מוקדש להחייאת חיי הקולנוע והתרבות בפלסטין, לחיזוק הסומוד – ההיאחזות בקרקע, להתנגדות של הפלסטינים באמצעות קולנוע, לעידוד היצירה וחיבור האמנים הפלסטינים לעולם הגדול. הפסטיבל כלל השנה מספר שיא של 65 סרטים מפלסטין ומדינות נוספות מהמערב והמזרח כמו מצרים, מרוקו, אלג׳יר, אנגליה, ארצות הברית, דנמרק, איראן, מלטה, בוסניה, סרביה, לבנון וסוריה, מתוכם 11 סרטים שמוקרנים בפעם הראשונה בעולם הערבי. ההקרנות התקיימו השנה ב-15 נקודות ברמאללה, ירושלים, בית לחם, נצרת, חיפה ועזה.

הרווחים מההקרנות בירושלים מוקדשים לתמיכה בתיאטרון הפלסטיני הלאומי בירושלים, אל-חכאוואתי, שממשלת ישראל סוגרת שוב ושוב.

השנה התקיימו בפעם הראשונה הקרנות גם בנצרת, ואילו בחיפה הוקרנו זאת השנה הרביעית שלושה סרטים חדשים שלא הוקרנו בתוך הקו הירוק קודם לכן. לשנה הבאה סימנתי לי יעד לדחוף את העיר יאפא למועדון הערים המשתתפות, עיר שבה פעלו לפני הנכבה לא פחות משבע תיאטראות וראויה בהחלט לכבוד הזה.

donate

תרמילים ריקים אחרי פלישת הצבא להיכל התרבות ברמאללה

הכיבוש בהיכל התרבות

הדרמה האמיתית התחוללה ביומו האחרון של הפסטיבל. מיטב היוצרים והבמאים לא יכלו לכתוב תסריט מוצלח יותר מזה שזימן הכיבוש לפתחו של היכל התרבות בראמללה ביום שני האחרון: בשעה שבאולם אחד הוקרן סרט על מחנה פליטים פלסטיני, ובאולם אחר התנהל דיון מרתק על תפקיד תעשיית הקולנוע בתהליך השחרור של עמים מדוכאים, תקפו חיילי הצבא המוסרי בעולם את המתחם. הם ביצעו חיפושים, זרקו רימוני גז, ואחרי שעצרו את החגיגה התרבותית בלב העיר רמאללה, עלו על הג’יפים שלהם ונעלמו מהפריים בדרכם לעוד משימת כיבוש אי שם.

הצבא הישראלי היה צריך להזכיר לפלסטינים שהם חיים בסרט, תרתי משמע, להזכיר לאלה שחגגו את עצמם באותו ערב מי הוא בעל הבית, ועד כמה פלסטיני שמחכה לשמחת חיים עלול למצוא את עצמו בן רגע עצור, מפר סדר, טרוריסט ואולי גם ״מנוטרל״, אם אחד החיילים יחליט שכרטיס הכניסה לאולם הוא כלי המסכן חיי חיילים.

מתקפת החיילים על היכל התרבות כמה שעות לפני טקס סיום הפסטיבל לא עצרה את התכנית והמארגנים הודיעו שההצגה ממשיכה. התמונות מזירת הפלישה של החיילים עוררו את הרשת, והביאו לנהירת קהל למקום. אט אט האולם הגדול התמלא עד אפס מקום, ומיטב האומנים, השחקנים, אנשי הציבור, היוצרים והעיתונאים צעדו על השטיח האדום והצטלמו להם מחויכים ומחובקים במלוא הדרם.

אחרי טקס הסיום, התודות, הנאומים והענקת הפרס, מנהלת הפסטיבל  לילא עבאס הציגה את סרט השנה של הפסטיבל, علي صوتك, "הרימי את קולֶךְ", שביים נביל עיוש ממרוקו.

הסרט מביא את סיפורו של זמר ראפ לשעבר, שמוביל קבוצות צעירים לשחרור עצמי דרך אומנות ההיפ-הופ; צעירים וצעירות מדור מושתק במרוקו לומדים להרים את הקול. הנשים הצעירות מתמודדות, כצפוי, עם חרב הפטריארכיה והשמרנות שלא אוהבות, בלשון המעטה, את מה שקורה מעל הבמה, עד לעימות הטרגי והבלתי נמנע.

אל תוך הטאג'ין הזה נכנסים הקולוניאליזם הצרפתי, הדיכוי המגדרי, השמרנות והדת, כמו גם הכמיהה לחירות, חופש הדיבור והדמוקרטיה שתובלו במעט אוריינטליזם להשלמת הטעם המורכב והעסיסי של הסרט.

סרט הפתיחה של הפסטיבל היה בעיני הסרט המשמעותי והחשוב ביותר של השנה בתעשיית הקולנוע הפלסטיני והסורי יחדיו. הסרט "הזר" (الغريب) הוא סרטו של הבמאי הצעיר אמיר פח׳ר אל-דין, בן למשפחה דרוזית סורית מהגולן. זהו סרטו הראשון של הבמאי המבטיח.

הסרט מכניס את הצופה אל רמת הגולן דרך סיפור חייו של עדנאן, חקלאי ששומר על מטע עצי התפוחים שלו, ומנודה על ידי אביו ששלח אותו לרוסיה בתקווה שיחזור כרופא. בסופו של דבר, עדנאן מאכזב את המשפחה ואת עצמו.

"אובססיה למיניות האישה"

״במהלך הפסטיבל צפיתי בכמה סרטים טובים ופחות טובים, אפילו מטרידים, כמו בוקס בבטן״, אומרת סמאח בסול, מבקרת קולנוע עיתונאית פלסטינית. לטעמה, התוכנית השנה היתה גדושה ומלאה מטעמים קולנועיים שלא רק כל פלסטיני חייב לצפות בהם, אלא כל ערבי וכל בנאדם שאכפת לו מהעולם הזה.

אני מציינת בפניה את התרשמותי שהנוכחות של מיניות האישה ומוטיבים כמו הכבוד, הטהרה והבתולין קיבלו נוכחות בולטת יותר בפסטיבל השנה.

"בהחלט", היא משיבה. "לפעמים המערבולת הזו של תדמית הנשים ותפקידן בסרטים הכי פוליטיים היתה בוטה. קיימת אובססיה של במאים, חלקם ממש מוכשרים, עם מיניות האישה הערבייה והעיסוק במישטור הגוף. הדיון זה עוד לא בשל דיו כדי לשים את הגוף שלנו, את הפטריארכיה ואת דיכוי הנשים בפרונט.

"כך למשל בסרט של הבמאית סמאהר אלקאדי, 'איך שאני רוצה' (كما اريد). אלקאדי היא במאית פלסטינית צעירה שגדלה במחנה פליטים וזכתה לאסוף חומרים מדהימים בעוצמתם על המפגינות במצרים בזמן ההפיכה, על ההטרדות המיניות במצרים, על בדיקות קרום הבתולים שאיימו על המפגינות בכיכרות. אבל המסר שבחרה בו הוא 'אנחנו נפגין ונשמור על הבתולין', ודאגה להאשים את האיסלאמיסטים בשימוש בנשק המיניות של האשה כנגדה. אני ואת יודעות שהרשע והפשע הזה היה גם בזמן של עבד אלנאצר, סאדאת, מובארק, מוחמד מורסי, ונמשך עד היום״.

לניתוח הזה מצטרפת גם העיתונאית הפמיניסטית נידאל ראפע. היא עוקבת אחרי פסטיבל הקולנוע הפלסטיני מתחילת דרכו, מעריצה גדולה של "פילם לאב פלסטין", ומקווה שהמארגנים יוכלו לפרוס לאורך השנה את ההקרנות הרבות שהיו עבור רבים גדושות ולחוצות מדי בזמן, כך שיגיעו לכל הערים בפלסטין. לנידאל צרם במיוחד הניחוח האוריינטליסטי שנדף מהסרט האיראני, שבו התפעלו מתמונות של נשים לבושות בחצאית מיני בימי השאה באיראן, או יצירות המביאות את הקולוניאליזם הצרפתי כמודל לחיקוי מופתי וגן עדן לערבי המדוכא.

״עצם קיום האירוע כל שנה מחדש מזכיר לנו כמה אנחנו, כעָם, חייבים להמשיך לדבר, לספר, ליצור ולהתחבר דרך היצירה שלנו לעולם", היא אומרת. "אנחנו כמהים לתרבות, למפגש, להנאה. ההתעקשות הזו שלנו להמשיך את העשייה – להתלבש, להתהדר וללכת לראות סרט בעיר, לפגוש במאים, אמנים, שחקנים ולכתוב על מה שהיה – היא סוג של התנגדות למוות, התנגדות לכיבוש, והתנגדות בכלי הכי אנושי של בני האדם: היצירה. לראות אולם מלא אנשים שהגיעו מכל רחבי פלסטין בידיעה המלאה שבכל רגע טנק צבאי עלול לדרוס ולהרוס את הבמה ולהרוס לנו את האירוע זו גדולתו של קולנוע טוב, ולנו מגיע כזה".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

מצעד הדגלים והניסיון של המתנחלים להפוך את לוד לירושלים

מאות בודדות של פעילי ימין השתתפו במצעד הדגלים אתמול בלוד, אבל התושבים הערבים בעיר לא חושבים שהסכנה חלפה. הגרעין התורני מנסה לייבא את השיטות של המתנחלים מירושלים ללוד, הם אומרים. "הם נלחמים נגד הנוכחות הערבית בעיר"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf