החלטת המדינה להפסיק לזמן יוצאי דרפור לחולות לא משמחת. להיפך

כותבת אורחת: שני בר-טוביה

בכתבה מאת אילן ליאור, אשר פורסמה ב"הארץ" ביום חמישי, נחשף כי המדינה תפסיק לזמן את יוצאי דרפור אל מתקן חולות בו מוחזקים למשך שנה מי שמכונים בחוק הישראלי "מסתננים". בעוד שחלק מהפעילים למען פליטים שמח מסיבות מובנות, חלק אחר טען, כפי שמציין ליאור, שההחלטה נראית כמעט צינית לאור העובדה שרוב יוצאי דרפור כבר הוחזקו בעבר במתקן – ולכן ההחלטה בפועל תשפיע רק על מעטים.

יחד עם זאת, ישנן סיבות נוספות, ואולי מרכזיות יותר, לכך שהחלטה זו אינה משמחת, ואף להיפך. ראשית – מתקן חולות ישאר מלא, פשוט בפליטים אחרים. שנית – ההחלטה מצטרפת ל"מדיניות האין מדיניות", שרבות כבר דובר בה בהקשרם של הפליטים בישראל, אל הערפול ואל השינויים התכופים.

כבר עשור שבישראל שוהים עשרות אלפי פליטים שהמדינה מכירה בכך שלא ניתן להחזירם למדינותיהם, מבלי שיוסדרו ויובהרו זכויותיהם ומעמדם בתחומי הבריאות, התעסוקה והרווחה. רובם המכריע נאלצים לחדש את אישור השהייה שלהם, המכונה 2א'5, מדי חודש או חודשיים. המשמעות היא שחיים בינינו אנשים, אשר במשך עשור מבקשים כל חודש ממדינת ישראל את הרשות להישאר בה. זה מצב שאין לו אח ורע בעולם המערבי. רק שלשום, לדוגמא, נודע לי על מבקש מקלט אחד שקיבל ויזה לחמישה חודשים, ועל אחר שקיבל ויזה לשבועיים בלבד. לאף אחד מהם לא הוסבר מדוע קיבל ויזה למשך הזמן החריג שקיבל.

> קור, צפיפות ורעב: תיעוד נדיר של החיים במתקן חולות 

ומה עם כל שאר הפליטים שלא יכולים לשוב לארצם? קהילת מבקשי המקלט הדרפורית מציינת את היום העולמי לציון רצח העם בדרפור (צילום : אורן זיו /אקטיבסטילס)

עלה תאנה נוח

ההחלטה בעניין יוצאי דרפור מצטרפת לתמונה המעורפלת והמבלבלת הזו. ליאור מציין בכתבה שרשות האוכלוסין וההגירה נימקה את החלטתה בכך שרוב הדרפורים כבר הגישו בקשות מקלט לפני שנים רבות (וטרם נענו). לכאורה זהו נימוק הגיוני, אבל מיד מתבקשת השאלה: מדוע רק דרפורים? מדוע לא החליטו להפסיק לזמן לחולות את כל מי שהגיש בקשת מקלט לפני שנים רבות, ללא קשר למוצאו, וטרם נענה? החלטה הגיונית (או הגיונית לכאורה, ומיד אסייג), חד משמעית ובהירה שכזו הייתה כמובן משאירה מחוץ לחולות גם אלפי אריתראים, ומאוד ייתכן שכאן מסתתרת התשובה: הדרפורים בישראל מונים כיום אלפים בודדים ולכן יכולים לשמש עלה תאנה נוח. אפשר להקל איתם כדי לאזן או להצדיק יד קשה כלפי אחרים.

ומדוע גם החלטה שלא לזמן לחולות את מי שהגישו מזמן בקשת מקלט וטרם נענו לא הייתה מניחה את הדעת? פשוט מאוד, מכיוון שהערפול והשינויים התכופים לא פסחו על תחום בקשות המקלט. עד 2013 יחידת המקלט של רשות האוכלוסין וההגירה הייתה סגורה בפני אריתראים וסודנים, כיוון שגם כך אסור להחזיר אותם לארצותיהם. החל מ-2013 הם יכולים להגיש בקשות, אבל רק כמה אלפים עשו זאת, בין היתר בשל היעדר מידע, חשש וחוסר אמון ברשויות, אחוזי דחייה גבוהים ואחוזי קבלה מזעריים. מבין אלפי הבקשות שבכל זאת הוגשו, פחות מעשרה אריתראים וסודני אחד בלבד הצליחו לקבל מעמד פליט בישראל. רק כדי לסבר את האוזן: לפי נתונים של נציבות האו"ם לפליטים, בשנת 2015 מעל ל-80% מהאריתראים ו-60% מהסודנים שהגישו בקשות מקלט ברחבי העולם הוכרו כפליטים.

שינוי המדיניות האחרון (בינתיים) בתחום הגיע בדצמבר האחרון, אז החלה המדינה לאכוף את הכלל לפיו יש להגיש בקשת מקלט תוך שנה, לכל היותר, מרגע הכניסה לישראל. כלל זה, שגם במערכת מקלט מסודרת, שקופה ומתפקדת לא תמיד קל להצדיקו (כך בארה"ב), הוא בעייתי אף יותר אם לוקחים בחשבון את התפקוד הלקוי של יחידת המקלט הישראלית, ובפרט את סגירתה בפני אריתראים וסודנים עד 2013. מאז תחילת האכיפה מאות בקשות מקלט נדחו, מבלי שנבדקו, רק משום שהן הוגשו מאוחר מדי. כמובן שפחות ופחות אנשים מנסים להגיש: הרי מה הטעם להגיש אם הדחייה מובטחת מראש? התוצאה של שינוי אחרון זה, ושל תפקוד יחידת המקלט באופן כללי, היא שחיים בישראל אלפי אנשים שככל הנראה היו זוכים למעמד פליט בכל מדינה מערבית אחרת, אולם כאן נתיב זה חסום בפניהם לנצח.

> ערים ברחבי אירופה מתארגנות נגד מדיניות הפליטים של האיחוד

מדיניות של אין-מדיניות. מחאת מבקשי מקלט בכלא חולות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שיקולים ציניים של כדאיות

שני צעדי המדיניות הללו, הדחיות על הסף והפסקת הזימון של דרפורים לחולות, צריכים להיקרא יחד עם צעד מדיניות שלישי שאומץ לאחרונה. בימים אלו נידונה בבג"ץ המדיניות שזכתה לכינוי "אוגנדה או סהרונים", לפיה מי שיסרבו "לעזוב מרצון" אל "מדינה שלישית באפריקה" יכלאו ללא מגבלת זמן. אם תאושר בבג"ץ מדיניות זו, שהוחלט עליה במרץ 2015, היא תיושם, ככל הנראה, רק על מי שבקשת המקלט שלו נדחתה (או שלא הגיש מעולם בקשה).

יתכן מאוד שלאחר הדיון הראשון שהתקיים בבג"ץ בתחילת אוקטובר, המדינה סבורה שההחלטה עתידה להיות לטובתה ושמדיניות "אוגנדה או סהרונים" עתידה לקבל הכשר. במקרה כזה, לא "משתלם" להחזיק בחולות את מי שלא ניתן יהיה ליישמה לגביו. לכן, לא כדאי להחזיק בחולות דרפורים: קשה לדחות את בקשות המקלט שלהם לאחר בדיקתן, ולא ניתן לדחותן על הסף, שכן הן הוגשו לפני שהוחל באכיפת הדד-ליין.

כך או כך, יהיו אשר יהיו הסיבות להחלטה שלא לזמן דרפורים לחולות, המדינה בהחלטתה למעשה הסגירה דבר שעד היום היא סירבה לומר: מתקן חולות, אשר ההבדלים בינו לבין כלא אינם רבים, אינו מקום ראוי לפליטים ומבקשי מקלט. אם אין זה ראוי להחזיק שם דרפורים, אין דרך לטעון שראוי להחזיק שם אריתראים. לא רק כאלה שהגישו בקשת מקלט, אלא גם כאלה שהיו מגישים אם היו יודעים על האפשרות ולו אפשרות זו הייתה כנה וממשית.

שני בר-טוביה היא דוקטורנטית באוניברסיטה העברית ומתנדבת במרכז לקהילה האפריקאית בירושלים.

> ללמד עברית כדי שהתלמידים יוכלו לקרוא את הזימון ל"חולות"