newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פינות הליטוף לא מטפחות אמפתיה לחיות, אלא את החיפצון שלהן

המסר שלומדים ילדים בפינות הליטוף הוא שבעלי החיים הם אובייקט שמותר לגעת בו ללא קשר לרצונו. מי מאיתנו היה רוצה להיכלא בתוך מקום מגודר, רק בכדי להיות אובייקט ל"ליטופים''?

מאת:

טובי, ארנבון עם לב זהב, הגיע למרחב השיקומי "פעמוני רוח, מרכז לטיפול הדדי בבעלי-חיים ובאנשים", כשהוא כולו חבול בגוף ובנפש. הוא הגיע מפינת ליטוף שנחשבת "טובה" עבור ארנבונים, רק שהיתה שם רביה והצפיפות גרמה למריבות קשות ולנשיכות, והאופי הרגוע שלו גרם למפעילי פינת החי לאפשר לכמה שיותר ילדים ללטף אותו.

בישראל קיימות מאות פינות ליטוף, שבכל אחת מהן ישנו יחס מחפיץ לחיות. המטרה של פינות ליטוף היא הליטוף, ולא רווחתם של בעלי החיים. מי מאיתנו היה רוצה להיכלא בתוך מקום מגודר, רק בכדי להיות אובייקט ל"ליטופים"? לעיתים נדירות ניתן למצוא בתוך פינות הליטוף יחס סביר לשמירת זכויות בעלי החיים.

המטרה של פינות ליטוף היא הליטוף, ולא רווחתם של בעלי החיים

המטרה של פינות ליטוף היא הליטוף, ולא רווחתם של בעלי החיים

פינות ליטוף הן דוגמא קלאסית למרחבים מבוססי החפצה, כמו גם גני חיות, חוגי חיות בגני ילדים והפעלות ימי הולדת עם חיות. פינות הליטוף מתקיימות על קשר עם משקים חיים. בכדי לרדת לעומק לבעייתיות של מרחבים מחפיצי בעלי חיים יש להתעמק במונח החפצה.

כאשר לאדם יש צורך לגעת באחר, או להשתמש באחר ללא קשר לרצונותיו של האחר, האחר יהווה עבורו באותו הרגע אובייקט. כאשר משפחה מבקרת בפינת ליטוף, וילד נוגע בארנבון כי הוא צריך/רוצה לגעת בארנבון, ללא קשר לרגשות של הארנבון, ללא זכות הבחירה של הארנבון על גופו, ללא הסכמתו וללא רצונו, זוהי הפיכה של ארנבון לאובייקט לרשותו של ילד. על מנגנון זה מבוססים למעשה כל המגעים עם בעלי חיים בפינות ליטוף ופינות חי בהן אין לבעלי חיים שום זכות בחירה על היותן חשופות למגע, קולות מבהילים, האכלה לא מבוקרת וכו'. מגע לא מווסת פוגע הן בבעלי החיים (פיסית ונפשית), והן באדם.

עולה השאלה איך למעשה מייצרים תפיסה שמאפשרת אובייקטיזציה של בעלי חיים במרחב הביתי. בני אדם נזקקו לחלק מבעלי החיים שבטבע לאורך ההיסטוריה למטרות שונות, תזונתיות, רפואיות, בידוריות ועוד. חלק מהמטרות הללו הפכו ללא חוקיות היום. כך או כך, השימוש בבעלי חיים כמשאב הצריך את הפיכתם למוצר, והפיכתם למשאב זמין הצריך משאב שמבויית/מגודל בסדרי גודל תעשייתיים. מכאן נגזרת הסתכלות על בעל חיים כעל חומר גלם בידי האדם, כזה שאמור להיות שימושי, ואף יעיל. וכאן אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה והיא הגדרת האובייקט. אז אם בעלי החיים הם משאב, או אובייקט, תפיסתם ככאלה נטמעת בתרבות ועל ברכיה גדלים ילדים.

חיות מוחפצות דרך משחקי ילדים, ספרי ילדים, צעצועי ילדים, סרטי ילדים ומערכת תרבותית שלמה שכל מטרתה הלא מודעת היא לספר לנו שהחיות הן כלי בשבילנו. שימו לב למשל איזו מהחיות הן אלו שאנו למדים עליהן כבר בשיר הילדים הדוד משה, הייתה חווה? מהרגע הראשון שילד לומד את השיר, הוא מבין שהחיות הן חלק מהחווה של הדוד משה, אין אפשרות אחרת. החיות נמצאות בשבי, תמיד קשורות לניצול שלהם במשק האדם. בגילאים הקטנטנים האלו, הילד או הילדה עדיין לא נמצאים בשלבים של התפתחות האמפתיה. אבל כשהאמפתיה הזאת תתחיל להתפתח, האם היא תוכל לחדור דרך או תופנה עבור אילו שהוחפצו בעולמו הכל כך ראשוני?

כבר מגיל הרך בעלי חיים נתפסים כאובייקטים לשימושינו

כבר מגיל הרך בעלי חיים נתפסים כאובייקטים לשימושינו

ההסכמה שלנו בגיל מבוגר להחפצה של בעלי חיים בכלל, ולמתרחש בפינות הליטוף בפרט, הוא תוצאה של אינסוף דימויים הניבטים אלינו מתוך התרבות שבנינו. כבר מגיל הרך בעלי חיים נתפסים כאובייקטים לשימושינו.

מהי משמעות ההחפצה לתוכה אנו גדולים? האם אני מוחפץ משמע אני מחפיץ? לא, לא בהכרח. יחד עם זאת, אנחנו חיים בתרבות שמחפיצה מוחלשים. תרבות האונס מחפיצה נשים. קדושת הצבא מחפיצה את החייל להיות אובייקט בשביל החברה הישראלית, תעשיית המשק וצריכת תוצריה מחפיצה חיות משק ועוד. יש כאן שתי נקודות משמעותיות. ילדים שחווים החפצה של בעלי חיים, עלולים להרגיש תחושות דומות. אם בבעל חיים נוגעים מבלי שהוא רוצה, ובעל החיים תלוי במבוגרים, זה בוודאי בסדר לגעת גם בו? או אם את בעל החיים ניתן להרים ככה סתם, אולי זה גם בסדר לגעת בילד בצורה דומה?

השיח של אדם/חיה ברשות אדם אחר הוא שיח שמנכיח יחסים של קורבן-תוקפן. האובייקט הוא קורבן. בפינות הליטוף ובגני חיות, בעלי חיים נלקחים מסביבתם הטבעית ונכלאים כדי שבני אדם יצפו ו/או יגעו בהן בתנאי שבי ומצוקה. תרבות האונס עושה דבר מקביל הן לנשים והן לגברים. כך, בתהליך מקביל, ומגיל מוקדם ביותר, החברה שלנו מייצרת סיטואציות ומרחבים שמאפשרים לילדים ולמבוגרים להפוך בתחילה בעלי חיים לקורבנות, ואח"כ גם נשים וגברים. לרגעים הם יהיו התוקפן, ולרגעים הקורבן.

האם ישנה אפשרות אחרת? אני מאמינה שכן. בעמותת פעמוני רוח אני מציעה לאפשר קשר הדדי בין שני סובייקטים, משמע בין שני יצורים שלמים. במילים אחרות, ילד ומבוגר צריכים ללמוד קשר הדדי כיוזמה משותפת בין המשתתפים. לבני אדם כיום יש אחריות על חיות שכבר בויתו. אין להן יותר יכולת הישרדות בטבע. אך הקשר בינן לבין בני אדם צריך להיות קשר מבחירה. קשר שבו לבעלי חיים ולבן אדם ניתנת הבחירה האם להיות בקירבה ובמגע. קשר שאינו גוזל את חופש התנועה של בעל החיים. ובאשר לחיות בר, צפיה בהן בתנאי מצוקה היא אינה הכרות שלנו איתם, אלא צפיה בחיה בתנאי שביה, אשר רחוקה מהתנהגות טבעית. רבים שואלים כיצד ילדים יכולים להכיר ככה בעלי חיים. ובכן, ילדים יכולים לדעת שחלק מבעלי חיים לא מתקרבים לבני אדם, וכך גם הפוך. מתוך כבוד, מתוך שותפות אמיתית.

אם עולמו של ילד בשלבים ראשוניים יכללו התבוננות בשפת גוף של האחר שמולו, בעל חיים או אחר, הכרות איתו, הכרה ברצונותיו ובתחושותיו וחוסר לגיטימציה לכל קשר שאינו מבוסס על כל אילו, נאפשר קשר שהוא רווחה נפשית ופיסית לשני הצדדים. בצורה זו כל המשתתפים בקשר יחוו עצמם ראויים לראות ולהראות, להרגיש ולהיות מורגשים.

וטובי? טובי השתקם יחד עם עוד שני ארנבונים ניצולים מפינות ליטוף. למרחב שבו טובי חי הגיעה פעם בשבוע נפגעת טראומה מינית שנפגעה לאורך כל ילדותה. היא מעולם לא ביקשה לגעת בו בניגוד לרצונו. כל שבוע היא היתה מספרת כמה החיים שלו טובים, לא נוגעים בו אם הוא לא רוצה. כמה החיים שלו טובים, הוא יכול להתחמם בחציר, הוא מקבל אוכל טעים, יש לו כל מה שהוא צריך. יום אחד הוא ניגש אליה, ביקש ליטוף.

נועם רודיך הינה ד"ר למדעי הרפואה, מטפלת רגשית הנעזרת בבעלי חיים, ומקימת עמותת פעמוני רוח, מרכז לשיקום וטיפול הדדי באנשים ובבעלי חיים. העמותה הינה בית מחסה לבעלי חיים ומרכז לטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים המשתתפים בטיפולים מבחירה ומרצון תוך כדי תהליך שיקומים והחלמתם.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רועים פלסטינים בבקעת הירדן. השימוש בשטחי אש הפך שיטה להרחקתם מהמרעה (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

רועים פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

ללוות רועים פלסטינים בתענית אסתר: על החטאים האלה אני צם

בעוד הרחפן שהפעילו המתנחלים כדי להניס את עדרי הפלסטינים חג מעל, חשבתי על החטא הכפול שעליו אני מבקש לכפר על ידי הצום: רווחי הכיבוש מהם אני נהנה כחלק מהעם הכובש, והעובדה שכמו רבים אחרים, איני עושה מספיק כדי לשים לזה סוף

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf