איך ללמד ילדים שנותקו מקהילתם בגלל המלחמה

חומרי הלימוד נשארו בבתי הספר שננטשו. ספריה מאולתרת לתושבי ניר עם בבית מלון בתל אביב, ינואר 2024 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מרחב חינוכי כנרת היה בית ספר תיכון שש שנתי, שבו למדו כ-800 תלמידות ותלמידים, שפונו מיישובי אצבע הגליל לטבריה ולסביבתה עם תחילת המלחמה. בית הספר פעל במשך שנת לימודים אחת, מאוקטובר 2023 ועד קיץ 2024, תחילה במבני המכללה האקדמית כנרת, ואחר כך במתחם של מבנים יבילים, שנבנה במיוחד בטבריה עילית.

ספר חדש, "לרקוד בגשם" (לקריאה ברשת), מתעד את סיפורו של בית הספר המיוחד. הלקח העולה מהספר הוא כפול: ראשית, מי שעשה את המלאכה, ועמד במאמץ הרגשי האדיר המתואר, הם אנשים. נשים וגברים; מבוגרים וצעירים; צוות חינוכי ומנהלתי, תלמידות ותלמידים והורים. הישועה לא באה מתוכניות מגירה וגם לא מאסופות נהלים. אנשים הם המשאב הגדול והמשמעותי שיש לכל בית ספר.

>> במשרד החינוך מבינים: מנהיגות חינוכית במלחמה צריכה לדאוג לחלשים

שנית, ככל שמשקיעים ביחס לאנשים (בכל התפקידים), ומתגמשים מול הצרכים שלהם, כך הם נרתמים יותר ומעורבים יותר בעשיה. עוצמתו של בית הספר מצויה בכך שהיה פנוי להתייחס לקושי מרגע שהתגלה, על מנת לתת מענה מכאן והלאה. הגמישות והאוטונומיה לא רק רותמות, אלא מאפשרות לכל אחת ואחד לממש את כישרונותיהם ומקצועיותם.

סביר שכך היה גם בבתי ספר נוספים ברחבי הארץ שהוקמו במיוחד לעת המלחמה או קלטו לשורותיהם מספר רב של מפונים. אלא שעקרונות אלה נכונים לכל בית ספר, בכל מקום ומועד. על כן הסיפור אינו רק סיפור של התמודדות עם משבר זמני, אלא כזה שראוי לאמץ את לקחיו לשגרת מערכת החינוך לתמיד.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

להתגמש לפי הצרכים

לדוגמה, בעת קליטת תלמידי כיתות י"א-י"ב, מערך ההוראה בבית הספר המתהווה עוד לא היה מוכן. על כן תוכננו יומיים של פעילות חברתית עשירה ומגוונות, כגון פעילות אתגרית (ODT), הרצאות, מעגלי שיח וכדומה. אלא שביום הראשון הגיעו לפעילות מעל 200 תלמידים, וביום השני פחות מחמישים.

במקרים כאלה אנו נוטים להסתגר בתסכול, לנוכח ההשקעה העצומה שלא צלחה, ולהגיב בכעס והאשמה כלפי בנות ובני הנוער שאינם משתפים פעולה. גדולתו של צוות מרחב חינוכי כנרת באה לידי ביטוי בהתכנסות על מנת לחשוב על המסר שבני הנוער העבירו להם בהתנהגותם ובתכנון מהלכים אחרים שהטיבו לתת מענה לצורכי המציאות.

המורים היו צריכים לחשוב קודם כול את מי הם מלמדים, לא מה הם מלמדים. תלמידי י"א בכיתה מאולתרת במוזיאון חצר כנרת (מתוך הספר "לרקוד בגשם")

בחינוך הבלתי פורמלי זה יחסית קל. כל אסופה של ילדים מוגדרת מיד כקבוצה, וכל מקום מתאים כדי לכנס אותם לשיחה או משחק. בחינוך הפורמלי זה הרבה יותר קשה, ולכן התגובה הראשונה של המערכת לנוכח משבר גדול היא לסגור את בתי הספר והגנים. כך קרה גם בשבועות הראשונים למלחמה. מקיצוניות זאת, עוברת מערכת החינוך, בדרך כלל, לקיצוניות השנייה, ומקדשת את החובה "לחזור לשגרת הלימודים". שתי התגובות שגויות.

כך למשל, כאשר החלו לחזור ללמידה, התברר שיש מורות ומורים שמעולם לא לימדו ללא הסתייעות בספרי לימוד ובחוברות עבודה. אבל ספרי הלימוד נותרו נעולים בלוקרים במסדרונות בתי הספר המפונים, שנמצאו באותה עת תחת אש.

כפי ששגוי להאשים את התלמידים בדוגמה הקודמת, כך גם כלפי המורים. השאלה היא לא מי אשם, אלא איך נותנים מענה. מה אני (בכל תפקיד) יכול לעשות על מנת לסייע לאחרים להצליח בתפקידם? לפי העולה מהספר, במרחב חינוכי כנרת הבינו נכון, כי צוות הניהול חייב להעניק למורות ולמורים את אותו יחס שהוא מצפה מהמורים להעניק לתלמידים.

הרים של מצוקות אישיות

צריך להגיע עד הפרק השישי, על מערך הליווי של הייעוץ החינוכי והפסיכולוגי, כדי להבין את עוצמת הקשיים שאיתם התמודד הצוות החינוכי. למשל, עדות אחת היועצות: "הניסיון המקצועי ארוך השנים שלי, לא יכול היה להכין אותי לתפקידי כיועצת במרחב חינוכי כנרת. […] לדוגמה, ילדים שלמדו בכיתות קטנות במסגרות תומכות כאלה ואחרות, חוששים להגיע, [כי] בשלב הראשוני אין לנו פתרונות אישיים ומותאמים לתלמידים שזקוקים לכך. הורים חוששים לשלוח את ילדיהם למרחב לא מוכר, נערים ונערות חוששים להגיע. ילדים שנותקו לחלוטין מקהילתם, שאין איתם במלון ולו תלמיד אחד שהם מכירים, כי חבריהם כולם פונו למקום אחר".

ועדות יועצת נוספת: "הורים רבים מאוד אומרים בפגישה ראשונה עם צוות לא מוכר, כשדמעות בעיניהם, ואפילו בבכי, שתפקידם ההורי לא ברור להם עוד. הם מביעים ספק, האם במצב הכה מורכב של המשפחה – אימא כאן, אבא שם, האח או האחות בצבא – נכון לעמוד על כך שילדם יגיע לבית הספר. איך הם יכולים לבקש מילדם לתפקד כתלמיד, כשהוא נמצא במרחב מצומצם של חדר במלון עם הוריו ואחיו? אחרים אומרים, שאיבדו את היכולת לדרוש מילדיהם להגיע לבית הספר. הם עצמם מותשים, עייפים, מוטרדים, מיואשים, אין להם פניות להנחות את ילדיהם, לדאוג לסדר יום".

לאתגר האנושי יש להוסיף אין ספור אתגרים ארגוניים. ביניהם למשל, חסרונו של בסיס נתונים עם שמות התלמידים ומקום מגוריהם לאחר הפינוי, חוסר יציבות במצבת התלמידות והתלמידים ובמצבת המורות והמורים, חדרים שלא מותאמים ללמידה, שיבוץ מערכת שצריך להמציא כל יום מחדש, מחסור במורים בחלק מתחומי הדעת ובמורים שנכונים לתפקיד מחנך כיתה, ועוד. רק על מערך הסעות מ-50 בתי מלון ומוקדי פינוי, יכול הרצון הטוב של כולם ליפול.

להסיע תלמידים מ-50 מקומות שונים. מחנה של מפונים מהגליל בצומת עמיעד, מאי 2024 (צילום: איל מרגולין / פלאש90)

פדגוגיה מבוססת קשר

אחד הפתרונות היה באימוץ הגישה המכונה: "פדגוגיה מבוססת קשר" (ראו מקורות הרחבה למטה). הכוונה לשילוב בין מקצועות ההוראה והטיפול, בדגש על המילה שילוב. כלומר היחסים הבין אישיים אינם מטופחים לחוד, כגון בשיחות אישיות או בשיעור חינוך, אלא מהווים רכיב חשוב בתכנון ההוראה ומוגדרים כתשתית ללמידה. שיעור תנ"ך או שיעור עברית גם הם מבוססי קשר, ולא רק שיעור חברה.

למשל, הגישה מדריכה את המורה לעבור משאלת "מה" לשאלת "מי". כלומר להקדים את השאלות האישיות – את מי אני פוגש היום? מה מצבו וצרכיו? כיצד נושא השיעור רלוונטי לעולמו? – לשאלות התוכן – מה אני מלמד היום? או מה כתוב בספר הלימוד או בתוכנית הלימודים?

הגישה מחייבת פתיחות וזמינות של צוות הניהול למורות ולמורים, ושל המורות והמורים לתלמידות ולתלמידים. עליהם לא לפחד מהכאב של הזולת, גם אם אין ברשותם פתרונות במטה קסם, להיות נוכחים ולהתנהל בהווה. במקום לחפש חדשנות פדגוגית וחזיונות עתיד, הצוות נדרש לתת מענה לצרכים שעולים כאן ועכשיו.

ודוגמה אחרונה: להשתחרר מנהלים. כפי שנכתב: נהלים פורמליים ותפקידים רשמיים "אינם מכילים את הרוח האנושית האחראית לחוויית ההתקרבות, לנוכחות של מבוגר שאינו נכנע לוויתור של תלמיד על עצמו, אלא מעורר בו תקווה".

הרגע שבו האנושי מנצח

הספר נקרא "לרקוד בגשם", בעקבות אירוע מכונן בחיי בית הספר בחג פורים. בשיתוף הנהגת התלמידים תוכננה מסיבה גדולה, עם מוקדי פעילות ודוכני מזון בחצר הפתוחה. אלא שאז החל לרדת גשם, ובכל בית הספר לא היה אולם או מרחב מקורה למאות החוגגים. כפי שכתבה אחת המורות: "פורים היה גשום במיוחד. הכול היה נראה שחור, גם השמיים, בחדשות התבשרנו לצערנו על הרוגים מדי יום".

ואז קרה הנס, ובמגרש הפתוח התפתחה – מתוך רוח האנשים, הצוות והתלמידים – מסיבת ריקודים שמחה. "רקדנו בגשם, שמחנו בגשם. למול כל העצב – שמחנו. ועם השמחה הגיעה שלמות, שזה המקום בו אני צריכה ורוצה להיות בו. ברגע הזה, המדויק בזמן".

– – –
נגה גיל בשיא הייתה מנהלת ההקמה של בית הספר, ובמחצית השנה החליף אותה יצחק גולן. בבית הספר, ולמענו, פעלו רבים וטובים ששמותיהם מוזכרים בספר. תודה לרות גריבה, מכותבות הספר, שהפנתה אותי לסיפור.

עקרונות "פדגוגיה של קשר" המוזכרים בספר לקוחים מתוך המאמר "פדגוגיה חברתית" מאת אודי יעקב, והספר "לגדול בתוך קשר" בעריכת פלורה מור ואיתמר לוריא. ניתן לקרוא עוד בסדרת עלונים בהוצאת פסג"ה חולון, וכן בכתבות שלי על המורה כחונך בחינוך הדמוקרטי, או המורה כמדריך ברשת דרור בתי חינוך.