פדגוגיה חברתית – תרומת החינוך הבלתי פורמלי לבתי הספר

הפדגוגיה החברתית מדגישה גם את הרובד הפנימי, שבמרכזו היחיד הפועל במסגרת קבוצה, והקבוצה הפועלת במסגרת קהילת קבוצות. חניכי "דרור בתי חינוך" במהלך פעילות (באדיבות "דרור בתי חינוך")

ביוזמה מהשנים האחרונות, אנו מציינים בתחילת חודש מרץ את יום החינוך הבלתי פורמלי. אם אתם זקוקים לשעה של נחת, צפו בישיבה שנערכה ביום שלישי בוועדת החינוך של הכנסת לכבוד יום זה, במהלכה העידו מתנדבי שנת שירות ותלמידי מכינות, חניכים ובוגרים של ארגוני ותנועות הנוער, על פועלם בפריפריה החברתית בישראל.

לאוסף סיפורי ההתנדבות המרגשים תבנית דומה: בנות ובני נוער, מוּנעים בכוח הקבוצה, ערים למצוקתם של אחרים, מכירים בתפקידם ובאחריותם לסייע, ומיומנים לפעולה שיסודה באמפתיה, דיאלוג ומגע בין בני אדם.

שלא במקרה, אלה הם כמה מהיסודות של "הפדגוגיה החברתית", מושג שנטבע במאה הקודמת ונוסח מחדש בהקשר הישראלי במחקריו של ד"ר ניר מיכאלי. בשנים האחרונות מפותחת הפדגוגיה החברתית והדרכים ליישומה ברשת "דרור בתי חינוך", מתנועת דרור ישראל. על כך למדתי בשיחה עם אודי יעקב, רכז ההדרכה של הרשת.

אציג תחילה שלושה מהיסודות של הפדגוגיה החברתית, שהם משמעותיים למורות ומורים המבקשים לאמץ אותה. בהמשך אדגים כיצד היא מיושמת בארגון ובתכנון הלימודים במוסדות החינוך.

לקראת חברה טובה יותר

ביסוד הדברים עומדת השאיפה לעולם חברתי טוב יותר. כפי שהדברים מנוסחים במאמר של אודי יעקב ורותם קפלן: ליצור מסגרות חינוך שהן "מקומות להתנסות עומק ביצירת חברה אנושית וישראלית טובה יותר". יסוד זה מגיע מתוך הפדגוגיה הביקורתית, אשר משתפת את התלמיד בבחינה ביקורתית של עוולות מערכת החינוך שבתוכה הוא לומד, והחברה שבתוכה הוא חי.

על כך כתב עמנואל קאנט כבר בשנת 1803: "את הילדים יש לחנך לא להסתגלות לנוהגי ההווה, אלא לתפקוד נאות במציאות אנושית עדיפה וראויה יותר בעתיד".

בנקודה זאת חשוב להדגיש כי במערכת החינוך הפורמלית, רבים מזהים את החינוך החברתי במובן הפוך לחלוטין. כלומר, חינוך כאינדוקטרינציה "בתהליך של הנחלת דעות, עמדות, רעיונות, אמונות או השקפות עולם".

במאמר שהוזכר, מוגדרת החברה הטובה כך: "חברה ששוויון ערך האדם במרכזה והיא מקדמת את ערכי השיתוף, השוויון והצדק", "חברה אשר האדם בה הוא התכלית", "חברה אשר מקדמת את השלום, את הצדק החברתי, את המאבק בעוול ויוצרת רגישות מעמיקה והולכת לכאב ומצוקה באשר הם". ההיבט הביקורתי הוא אם כך כפול: דרך למידה המבוססת על בירור ולא הנחלה, ותוכן חברתי שמקורו בעולם ההומניסטי של שוויון וצדק.

יסוד הקבוצה

לצד המבט החוצה, אל החברה, מדגישה הפדגוגיה החברתית גם את הרובד הפנימי שבמרכזו היחיד הפועל במסגרת קבוצה, והקבוצה הפועלת במסגרת קהילת קבוצות.

רעיון הקבוצה המתחנכת התפתח בראשית המאה הקודמת. המחנך הגרמני גוסטב וינקן חיפש אחר הכוח שיניע את חינוך הנוער, בבתי הספר העל יסודיים. הוא טען שהמשפחה אינה פנויה לכך, שכן היא עסוקה בעצמה; בתי הספר אינם מתאימים, שכן הם מקדשים את הוראת תחומי הדעת; ותנועות הנוער (של ימיו) אינן מתאימות שכן עיקר עיסוקן בנהנתנות גיל הנעורים.

על כן הוא המציא מוסד חינוכי חדש שבו מיזג את הטוב שלקח מכל אחד מהשלושה. מהמשפחה הוא לקח את ניהול חיי היומיום, מבית הספר את ההשכלה, ומתנועות הנוער את הקבוצה החברתית. כך ייסד בשנת 1906 את "עדת בית הספר החופשית" (או: קהילת לומדים עצמאית), מוסד חינוכי המבוסס על חיים בקבוצות והנהגה עצמית של הנוער.

יסוד הדיאלוג

מאפיין נוסף של הפדגוגיה החברתית הוא הדיאלוג. דיאלוג הוא יותר מאשר "שיחה", שכן הוא מכוון ליחסים הדדיים (סימטריים) בין האני לבין האחר. הדיאלוג ההדדי נשען על הגותו של מרטין בובר, וחיבורו "אני ואתה" משנת 1923.

בובר הבחין בין שיחה עם "אחר" שנתפס על ידינו כגוף שלישי, מרוחק ופסיבי, לבין דיאלוג עם "אתה", כגוף שני נוכח. מורה שמניח שתפקידו לתַרבת או לחַברת את הילד, מניח גם שהילד הוא אובייקט שמערכת החינוך פועלת עליו, ומעליו. לעומת זאת, בקשר דיאלוגי הדדי בין אני ואתה מתקיים מפגש בין שתי ישויות ריבוניות ועצמאיות. בהחלט ראוי שהמורה יוביל בכיוון כלשהו, אבל מתוך שהוא מקבל את הקיום ההדדי, ולא מתוך מניפולציה.

פעילות של חניכי "דרור בתי חינוך" (באדיבות "דרור בתי חינוך")

אודי יעקב כתב על כך בספרו "בית ספר לזיקה". הדיאלוג החינוכי אינו מהלך מסודר. "יש בו התקרבות והתרחקות, בדיקה ובחינה, משיכה ורתיעה, גילויים, הפתעות, וגם לא מעט שעמום וסתמיוּת". כאן חשובות העקביות והסבלנות, הבונות את הקשר. "לאט לאט, דרך מבטה המאשר, המקיף והמעריך של המחנכת, יכולה להיווצר דמות חדשה של ילד", ודמות חדשה של "עולם שמבוסס על פגישה, אמון והדדיות".

דרור בתי חינוך

העקרונות שהוזכרו מיושמים בבתי החינוך של רשת דרור. למשל, החניכות והחניכים (ולא התלמידות והתלמידים) מאורגנים בקבוצות (ולא בכיתות). הקבוצה היא תא חברתי, שמנהל את עצמו. כך לגבי ניהול היחסים בחיי היומיום, התקציב או הבחירה בנושאי לימוד (שמעבר לתוכנית החובה). כלל הקבוצות בבית החינוך מרכיבות את קהילת בית הספר, שגם לה מוסדות הנהגה עצמאיים.

יחסי ההדדיות מתבטאים בכך שלכל קבוצה יש שני מדריכים או מדריכות, כלומר שתי מחנכות לכיתה. יש לזה משמעות כלכלית, אולם זה לא נעשה על ידי תשלומי הורים או גיוס תקציבים מבחוץ, אלא בסדר עדיפויות של ארגון שעות ההוראה שמקבל בית הספר ממשרד החינוך. באופן כזה, ארגון הלימודים בבית הספר כפוף לתפיסה החינוכית, ולא להיפך. כמו כן, לכל חניך או חניכה יש מדריך או מדריכה כחונך אישי (על רעיון החונכות כתבתי בנפרד).

הפעולה החוצה ליצירת חברה טובה מתבטאת בפרויקטים חברתיים, המשולבים במערכת השעות. ראשיתה בלמידה מעמיקה של החברה מתוך ביקורת המציאות, שבמהלכה מתוודעים לעוולות חברתיות. היא נמשכת בפיתוח עמדה כלפי הראוי והצודק למקרה שנבחן, בעיקר באמצעות למידה דיאלוגית. לאחריה, מפתחים כישורים אנושיים וחברתיים שיסייעו לקבוצה לחולל את השינוי הנדרש על מנת לסגור על הפער שבין המצוי לרצוי. ולבסוף, הגשמה, שהיא פעולה התנדבותית לתיקון החברתי הנדרש.

פדגוגיה חברתית – כל אחת ואחד יכולים

יישום הפדגוגיה החברתית, כפי שפותחה בבתי החינוך של דרור, אפשרי גם בקטן. כל גננת או מורה בכל מוסד חינוכי יכולות להקדיש יתר תשומת לב להיבטים החברתיים של הכיתה. היישומים הם רבים, החל ממוסדות הנהגה עצמית בכיתה, בשכבה ובבית הספר; שיחות כיתה לפתיחה ולסגירה של יום הלימודים; ועד פרויקט למידה של הקהילות הסובבות את בית הספר.

בסופו של דבר, כל רגע בכל שיעור מתאים כדי להאיר התרחשות חברתית בכיתה: קשר של משמעות שנוצר בין שני תלמידים, או מנגד ליבון של מצב ריב והיעלבות. המורות והמורים צריכים להחליט בינם לבין עצמם שזה חשוב, ולהגמיש את סדרי הלמידה בכיתה בהתאם. נזכיר כי צוות בתי החינוך של דרור עורך השתלמויות ומלווה צוותי מורים שמעוניינים בכך.

ראויים לסיכום דברים שכתב ד"ר ניר מיכאלי: "מערכת החינוך צמאה לפדגוגיה אחרת. לא רחוק ממנה נמצא מאגר עשיר של פדגוגיה כזאת. אין צורך בקידוחים יקרים. המאגר נגיש. צריך רק מעט דמיון ותעוזה כדי להזרים פדגוגיה חדשה מהמאגר הזה למערכת החינוך הצמאה. למאגר קוראים חינוך לא פורמלי".