עשרות גברים, בחוץ, כל הלילה. כך נראה עונש קולקטיבי

החיילים בחרו חשודים באקראי. חייל אוחז בתושב ונער בכפר חארס (שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים)

לפני כשבועיים, ביום ראשון אחר הצהריים, הושלכו אבנים אל עבר כלי רכב בכביש 5 בסמוך לכפר חארס. דווח שנהגת ישראלית נפצעה קל.

זמן קצר אחר כך פשטו עשרות חיילים על הכפר. חברים פלסטינים מהכפר סיפרו שהחיילים משתוללים. בלילה הגיעו גם סרטונים שהראו עשרות תושבים מובלים בידי חיילים בנשק שלוף ונלקחים לקצה מבודד של הכפר. הם הוחזקו שם כל הלילה, ושוחררו רק למחרת בבוקר, בסביבות השעה 10:00, מבלי שאיש מהם נלקח למעצר. גם יידוי אבנים וגם הענישה הקולקטיבית אחריו (ולפניו) הם עניין שגרתי בגדה המערבית, אבל הפעם התגובה הצבאית היתה חמורה בהרבה מבדרך כלל.

>> הענישה הקולקטיבית בגדה: "צריך אישור מהצבא לזרוק זבל"

כביש 5 הוא עורק תחבורה ראשי שיש בו ארבעה נתיבים. עבור ההתנחלות אריאל והתנחלויות נוספות במרכז הגדה המערבית הוא החיבור היחיד אל ראש העין וגוש דן. אם הנסיעה בו תהיה מסוכנת, שגרת החיים של עשרות אלפי ישראלים המתגוררים בהתנחלויות באזור תשתבש קשות. על רקע הדריכות המתמדת להתפרצות של אלימות נרחבת גם בגדה המערבית מאז אוקטובר שעבר, התרחיש הזה אינו מופרך. אפשר לשער שהשתוללות החיילים בחארס היתה איתות של הצבא המזהיר כי הוא לא יהיה מוכן לסבול אותו.

לפני עשר שנים אירע כמעט באותה נקודה בכביש 5, שבה נפגעה בשבוע שעבר הנהגת הישראלית, אירוע קשה נוסף. מכונית ישראלית התנגשה במשאית, אחרי השלכת אבנים מכיוון הכפר חארס. אדל ביטון, תינוקת בת שנתיים שהיתה במכונית, נפצעה באורח קשה. היא היתה מאושפזת תקופה ממושכת בבית לוינשטיין ונפטרה כעבור שנתיים. סיפורה של אדל ומשפחתה זכה לתהודה רבה בישראל, וייתכן שזיכרון האירוע השפיע גם הוא על האופן האלים שבו פעל הכוח הצבאי.

נוסף על כך, הלחימה בעזה בלב אוכלוסייה פלסטינית אזרחית חוללה הידרדרות נוספת ביחס המשפיל והאלים של חיילים לפלסטינים.

מה סיפרו לנו בחארס

שבוע לאחר האירוע נסענו לחארס כדי לשמוע מתושבים פרטים נוספים. הגענו לכניסה המערבית והראשית לכפר. אחרי יידוי האבנים, הצבא חסם אותה בשער ברזל נעול. לאורך השנה החולפת השער הזה היה נעול פעמים רבות, אם כענישה קולקטיבית על אירועים קודמים של יידויי אבנים ואם כסתם פעולה של דיכוי.

פעיל בשם אלון מרכוס עבר שם כמה ימים לפנינו וצילם מחוץ לכפר החסום כרזה כתובה בערבית עם לוגו של חב"ד האומרת "מי שהורג, ימות בגיהנום" וקוראת לערבים להכיר בכך ש"ארץ ישראל שייכת לעם הנצחי, כפי שכתוב בתורה"

חצינו ברגל את השער הנעול ונכנסנו לרכב של מי שתיאמנו איתו את המעבר – נקרא לו כאן יחיא. הוא אחד מאלו שהחיילים עיכבו באותו לילה. ביקשנו מראש לדבר עם כמה מהאנשים שהיו שם איתו, אבל יחיא הודיע לנו שאף אחד מלבדו לא מעוניין. "אנשים מפחדים כי מי שמדבר, באים אליו אחר כך", הוא הסביר. לצד הסיבה הזו שבחר לתת, אפשר גם לשער שהפלסטינים לא מרגישים שיש טעם לפגוש אותנו. מה כבר נוכל לעשות ואיך אנחנו יכולים לעזור להם?

יחיא מסיע אותנו ברחוב הראשי של הכפר ומספר על מה שהתרחש שבוע קודם לכן. החיילים נכנסו לכפר בשעה 15:00, תוך שהם משליכים רימוני הלם לכל עבר, מאלצים את בעלי החנויות לסגור אותן ועוצרים אקראית תושבים ברחוב.

החיילים נכנסו דרך הרחוב הראשי לעומק הכפר. מכיוון שהתושבים הסתגרו בבתיהם, סיפר יחיא, החיילים פרצו לדירות אקראיות והוציאו מהם אנשים בני כל הגילים. במשך כשעתיים הצבא אסף כך 33 תושבים, כשליש מתוכם ילדים מתחת לגיל 14. קצין בכיר שהגיע הורה לשחרר גבר בן 70 שהיה בין העצורים, אולם את הילדים הקטנים סירבו לשחרר.

ב-2013, אחרי יידוי האבנים שבו נפצעה קשה אדל ביטון, פשט הצבא כמה פעמים על הכפר ועצר כ-20 בני נוער. בסופו של דבר – אחרי חקירות שלפי הנחקרים כללו אלימות – הועמדו לדין חמישה מהם. בית המשפט הצבאי גזר עליהם 15 שנות מאסר. פלסטינים בכפר טוענים שמדובר בעלילה, שההודאה של הנערים חולצה מהם בעינויים, ושפציעתה של אדל כלל לא נגרמה מיידוי אבנים אלא היתה תאונת דרכים "רגילה".

לפי העדות של יחיא, באותו לילה החיילים הושיבו בצד הרחוב את עשרות האנשים שעצרו בשרירותיות. הם הוחזקו כך מהשעה 18:00 ועד השעה 21:00. לאחר מכן הם הוצעדו אל החלק המזרחי של הכפר. החיילים השתלטו על בית גדול אחרי שגירשו ממנו את המשפחה שגרה בו. עשרות חיילים נכנסו אל הבית, והעבירו בו את הלילה.

העצורים הוחזקו מחוץ לבית, וידיהם נאזקו באזיקוני פלסטיק. כך בילו את הלילה, תחת כיפת השמיים, על הכביש, כאשר מספר חיילים שומרים עליהם. הם היו ללא אוכל ולבוש מתאים לקור, אזוקים כל הזמן. לפי העדויות, הוטלו עליהם מגבלות חמורות במה שנוגע לדיבור, שתייה והליכה לשירותים. חלק מהזמן עיניהם היו מכוסות. תושבי הכפר, שבאו וביקשו מהחיילים לשחרר את חבריהם, גורשו באיומים. בקשות של העצורים עצמם, שלפחות ישחררו את הילדים או שיאפשרו להם לצאת לשירותים, נענו בגסות ולפעמים באלימות.

אמרנו ליחיא שהחיילים בטח חושבים שזו הדרך להפחיד את תושבי חארס כדי שלא יזרקו אבנים לכביש ושאלנו אם הוא חושב שההפחדה הזו תצליח. "אין לי מושג מי זורקים את האבנים, ובכל מקרה אי אפשר להגיד להם כלום", הוא השיב.

משפט המתנחל מתנהל בעצלתיים

בבחירות לכנסת ה-22 שהתקיימו בספטמבר 2019 התמודדה אימה של אדל, אדוה ביטון, ברשימת עוצמה יהודית. המפלגה לא עברה אז את אחוז החסימה.

משפחת ביטון מתגוררת בהתנחלות יקיר, כמה דקות נסיעה מחארס. יישוב שלישי אשר נמצא בשכנות לכפר ולהתנחלות הוא העיירה הפלסטינית בידיא. באוקטובר 2018 נהרגה עאישה א-ראבי, תושבת בידיא מפגיעה של אבן גדולה, שמתנחלים השליכו אל עבר הרכב שבו נסעה עם בן הזוג שלה יעקוב.

יעקוב א-ראבי, ששכל את אשתו, עאישה, מאבנם שיידו מתנחלים על מכוניתם, בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום מסך מתוך השידור)

זמן קצר לאחר מכן, נעצרו כמה בני נוער מתנחלים בחשד שהיו מעורבים באירוע. שורה של רבנים בכירים טענו שמדובר במעצרי שווא, דרשו את שחרורם וקראו לתרום כספים למימון המאבק נגד העמדתם לדין. רב אחד טען, שהנערים שהו איתו בזמן שבו התרחש האירוע. אורי אריאל, שהיה אז שר החקלאות, מתח ביקורת על החקירה שלהם ושרת המשפטים דאז אילת שקד נפגשה עם הורי העצורים. דנ"א של אחד מהם – נער בן 16 – נמצא על האבן שבפגעה בעאישה. למרות זאת הוא שוחרר למעצר בית והמשפט שלו ממשיך להתנהל בעצלתיים, חמש שנים אחרי הריגתה של א-ראבי.

יעקוב, בן זוגה של עאישה, הצטרף לפורום המשפחות השכולות ופועל במסגרתו ביחד עם שותפים ישראלים ופלסטינים.

בליל האירוע האחרון, בסביבות השעה 2:00 בלילה, הגיע רכז שב"כ אל העצורים והחלה מעין "חקירה". תחילה הוא שאל את כל הקבוצה מי יידו את האבנים, ולאחר מכן הם נלקחו אליו אחד אחד לחקירה. מדובר כאמור בתושבים, שלפי העדויות נעצרו באופן שרירותי בידי חיילים שפרצו לבתים אקראיים זמן קצר אחרי יידוי האבנים.

החקירות נמשכו שעות ארוכות, ולדברי יחיא כללו גם אלימות. בבוקר, כאשר מנהל בית הספר של חארס (הגר ביישוב אחר) הגיע לכפר, גם הוא נעצר וצורף לקבוצה.

רק בשעה 10:00 בבוקר, יותר מ-15 שעות אחרי, העצורים שוחררו. תעודות הזהות והטלפונים הניידים שלהם הוחרמו והושבו להם דרך הרשות הפלסטינית רק אחרי כמה ימים. חלק מהם אומרים שגם נגנב מהם כסף.

במשך קרוב לשבועיים אחרי האירוע, נותרה הכניסה הראשית לחארס חסומה, וחיילים המשיכו לפשוט בלילות על הכפר. אבל פשיטות כאלו התרחשו לעיתים קרובות גם לפני יידוי האבנים. בחלק מהפשיטות החיילים פרצו לבתים ועצרו בני נוער, שנלקחו לחקירות שמהן שוחררו כעבור יומיים-שלושה. בראש השנה הצבא פתח את השער שחסם את הכניסה לכפר (ויום אחר כך חסם את הכניסה לכפר שכן).

כך, במעגל שאינו פוסק, חוזרים על עצמם דפוסי הפעולה שוב ושוב; אלא שהפעם האירועים הללו מתרחשים תוך כדי שבארץ מתחוללים שיאים של אלימות וחורבן שכמותם לא הכרנו. המשבר הנוכחי גדול בכמה סדרי גודל ממה שמעוללים נערים מיידי אבנים או חיילים מתבריינים. אבל הסיפור החוזר ונשנה של חארס ממחיש בזעיר אנפין את ההתעקשות שלנו לצעוד אל תוך האסון.

מדו"צ נמסר: "בתאריך המדובר אירעה פעילות מבצעית של כוחות צה״ל בכפר חארס למעצר מחבלים החשודים בזריקת אבנים אשר גרמו לפציעת אזרחית ישראלית. החיילים נקטו בפעולות חסימות צירים ומעצרים.

העצורים קיבלו ביגוד חם ושתייה והתאפשר להם להשתמש בשירותים. המכשירים הסלולריים נלקחו לצרכי המעצר והוחזרו אליהם לאחר זמן קצר.

יתר טענות הכתב, ביניהן מעצר ילדים ולקיחת כסף מזומן, לא מוכרות.
ככל שתתקבל תלונה על האירוע היא תיבדק בדרכים המקובלות.

אביב טטרסקי וגיל הררי פעילים בדהרמה מעורבת חברתית