newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"קשה לי להסתובב בבית לבד, כל דבר מזכיר לי אותה"

הערב ייערך בפעם ה-15 טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף. אחד הדוברים, יעקוב א-ראבי, איבד את אשתו שנרצחה מאבן שזרקו מתנחלים. הוא מספר על הכאב הלא נגמר, על הבדידות והנטישה - אבל לא מוכן לוותר על התקווה לשלום אמיתי

מאת:

הערב (שני) ייערך בפעם ה-15 טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף שמארגנים פורום המשפחות השכולות וארגון לוחמים לשלום. בגלל מגבלות הקורונה, הטקס – שהפך בשנים האחרונות לאחד הסדינים האדומים בעיני הימין ומטרה קבועה להשתלחויות וניסיונות לבטלו –  יתקיים השנה במתכונת וירטואלית וישודר אונליין, ללא נוכחות קהל.

ארבעה ידברו הערב בטקס – שני פלסטינים ושני ישראלים יהודים. אחד הדוברים הפלסטינים הוא יעקוב א-ראבי, תושב הכפר בידיא, שאשתו עאישה נרצחה באוקטובר 2018 מאבן שזרקו על מכוניתם מתנחלים. היא היתה בת 45 במותה.

יעקוב א-ראבי (צילום: ניצן לוטם)

יעקוב א-ראבי (צילום: ניצן לוטם)

"אני לא אשכח אף פעם דבר מהלילה הזה", אומר א-ראבי, 52, בשיחה שאנחנו מקיימים ביום השני לחודש הרמדאן. על ברכת ה"רמדאן כרים" הוא משיב בקול רפה, שנשבר לאורך השיחה בבכי שוב ושוב.

"זה היה ביום שישי, 12 באוקטובר 2018, אחרי עשר בלילה. באתו הזמן היינו בהכנות לחתונה של הבת. אשתי היתה בחברון לטיפולי שיניים ונסעתי להחזיר אותה הביתה. אחרי בערך שעה וחצי נסיעה מחברון, ליד צומת תפוח, איפה שהמתנחלים מרחלים. פתאום זרקו עלי המתנחלים סלעים. ואני אומר לך, זה לא היה אבנים. הם זרקו סלעים.

"ראיתי רק את הצל שלהם, כי הם עמדו בגובה עשר מטר מעל הכביש ככה שהם רואים אותי ואני לא רואה אותם. סלע של יותר משני קילו נכנס דרך הזכוכית לאוטו ופגע בראש של אשתי. בהתחלה חשבתי שהיא רק נפצעה, אבל כשהגעתי לבית חולים הבנתי שהיא נהרגה במקום. לא חשבתי שהיא תמות בשניות".

בלילה שבו נרצחה עאישה ישבה באוטו גם ראמה, בתם בת השמונה. מאז, אומר א-ראבי, המשפחה לא קיבלה סיוע מאף גורם – לא ישראלי ולא פלסטיני.

"בהתחלה כולם אמרו שיעזרו, אבל אחרי כמה ימים כולם ברחו. אנשים באים, לוקחים תמונות סלפי וחוזרים הביתה. ואף אחד לא עוזר לך, אף אחד לא מכיר אותך, נשארתי לטפל בהכל לבד".

א-ראבי מספר כי "יש לי שמונה ילדים, שש בנות ושני בנים. כולם למדו באוניברסיטה, חוץ מהשניים הקטנים". שתיים מבנותיו רוקחות, שתיים למדו מחשבים, אחת רופאת שיניים, אחד לומד הנדסה בירדן. "לבת שלי שטילפנו אז בחתונה שלה קוראים סלאם, כלומר 'שלום' בעברית. כל השמות של הבנות שלי קשורים לשלום". מאז שקרה מה שקרה, מספר א-ראבי, ראמה מרבה לישון אצל אחותה.

"נשארתי לבד. קשה לי להסתובב בבית לבד, כל דבר מזכיר לי אותה. את יודעת, עאישה למדה באוניברסיטה. התחתנו כשהיא היתה בת 15, אז לא היה חוק שאסור. אחרי 17 שנה היא חזרה ללימודים עם הבנות שלה, גמרה ארבע שנים כלכלה באוניברסיטה". שוב קולו נשבר בבכי. "יש לי עשרה כיסאות סביב השולחן, היום אני יושב על כיסא קטן בצד, לא יכול לשבת לבד ליד השולחן.

"הפסדתי לא רק את אשתי אלא הרבה יותר מזה. גם מהרשות הפלסטינית לא עוזרים. הייתי עובד כקבלן, הכל נגמר, הכל נהרס. העסק הלך. אנשים מתקשרים בשביל לקבל הצעת מחיר, אבל כשאני מגיע, הם רק רואים את הפרצוף שלי, מזהים אותי מהטלוויזיה ופוחדים, אומרים 'זאת אשתו נהרגה, אולי ירצה לעשות בעיות', ולא חוזרים אלי.

"אני כבר בקושי יוצא מהבית, מתבייש מאנשים. כל אחד שרואה אותי שואל 'מתי אתה מתחתן?', והשאלה השנייה 'כמה כסף קיבלת ממדינת ישראל?', אבל אפילו על הטיפול בילדה שלי אף אחד לא נתן שקל. הוצאתי כל מה שהיה לי על הטיפול בילדה ובבית".

למקום שבו נרצחה אשתו הוא משתדל שלא להגיע, ככל שניתן. "כבר שנה ושמונה חודשים עברתי שם לא יותר משלוש פעמים, אני עוקף את הכביש הזה. אני לא יכול לעבור שם, זה מזכיר לי הרבה דברים. גם הילדים שלי לא מוכנים לעבור שם.

אלפים בטקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני בפארק הירקון, ב-2019 (צילום: אורן זיו)

אלפים בטקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני בפארק הירקון, ב-2019 (צילום: אורן זיו)

"כבר כמעט שנתיים שאני בכלל לא יוצא מהבית אחרי שיורד החושך, כמו עוצר. לפני כן הייתי יוצא עם אשתי והילדים למסעדה, היינו מטיילים, כבר שנתיים לא יצאתי לשום מקום". במאמץ ניכר הוא משתלט על קולו הרועד ומוסיף, "קשה לי. קשה מאוד".

א-ראבי לא תולה תקוות גדולות בהליך המשפטי נגד ארבעת המתנחלים הצעירים שנעצרו, וששוחררו בינתיים למעצר בית.

"אין צדק בבית משפט. מי שאומר לך שיש צדק שקרן. אני בשביל דו"ח על הרכב יכולים לעצור אותי חודשים, אבל הם כולם משוחררים בחוץ, אף שהמשפט לא נגמר. חודשים שלא קרה כלום. בהתחלה עוד היינו באים והולכים, אבל אנחנו לא יודעים מה קורה בבית המשפט עצמו. אני לא יודע איך עושים את החוק אצלכם. אסור לי להיכנס לדיון בבית המשפט.

"פעם אחת הלכתי לבית המשפט העליון נגד ההחלטה לשחרר אותם למעצר בית, ברגע שהבחורים הגיעו הוציאו אותנו החוצה. אסור לנו לראות את התיק, גם לא את החקירה שלו, לא אני ולא העורך דין. אני מהיום הראשון דיברתי על שלום ועל צדק, אבל הנה הלכה אשתי ולא קרה כלום, ואני לבד. כולם התנתקו, כולם רחוקים".

על הצעירים עצמם הוא מדבר כמעט בחמלה.

"צריך ללמד את הילדים. פעם אמרתי להורים שלהם (של הנאשמים בהרג עאישה; א"נ) שייכנסו אצלי ויראו איך אני מטפל בילדים שלי, שיטפלו בהם במקום לעזוב אותם שיזרקו אבנים בכבישים, בלי לימודים ובלי כלום, לומדים לגנוב ולרצוח. שילמדו ממני, איך אני עם שמונה ילדים בבית מתנהג אליהם, איך גידלתי אותם. כל מה שיש לי זה בשבילם. אם מישהו מביא ילדים, שיטפל בהם כמו שצריך, אחרת הם לומדים דברים לא טובים".

הערב, כאמור, הוא יישא דברים בטקס הזיכרון הפלסטני-ישראלי.

"אני רוצה שהמילים שלי יגיעו לכל העולם. אני מאמין בשלום. עד הדקה הזו אני מאמין בשלום. אני לא נגד דת או צבע של מישהו. כולם בני אדם, רוצים לחיות בשקט, רוצים שלום. לא רק בשבילי, גם בשביל הילדים שלי. מותר לנו לחיות, מותר לנו להסתובב, מותר לנו להתפלל, מותר לנו לצחוק. אני רוצה לשבת עם יהודים, עם נוצרים, לאכול אתם, לחיות אתם. אני לא רוצה לחיות לבד. זה מה שאני רוצה מהעולם. לא רוצה קורונה, ולא רוצה טרור.

"כל יום בבוקר אני מתעורר ואומר 'אינשאללה יהיה טוב, אינשאללה יהיה טוב'. אני מקווה שיהיה שלום אמיתי, שיהיה טוב".

טקס הזיכרון המשותף ייערך הערב בשעה שמונה וחצי ויועבר בשידור חי כאן ב"שיחה מקומית"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf