ערוץ 10 חושב שהבעיה בחברון היא מצלמות ואי-אלימות

כותבת אורחת: יולי נובק

איך מטמטמים מדינה שלמה ומביאים אותה לשפל? לאט, בסבלנות ובהיתממות. במשך שנים. כמעט בלי שנרגיש.

במוצאי שבת האחרונה (5 ביולי) שידרה אושרת קוטלר בתכנית "המגזין" כתבה של אריק וייס. תחת הכותרת "רעש מצלמים" ניסו קוטלר ווייס לתאר את המציאות המורכבת בשטחים על ידי התבוננות במתרחש בתוך העיר חברון וסביבה, בעיקר באמצעות התמקדות בפעילותו של עיסא עמרו. כמו שקוטלר מציגה את הכתבה בפתיחה, הם ניסו לענות על השאלה "איך מייצרים מציאות?". ואכן, קוטלר ווייס נתנו לנו בכתבה הזו שיעור מאלף על "איך יוצרים מציאות".

עיסא עמרו, חברונאי בן 34, שמוצג בכתבה הזו כאויב האולטימטיבי של ישראל, החמוש במצלמה, הוא כנראה אחד האנשים שהציבור הישראלי השפוי היה אמור לחבק ולהעריץ. האיש האמיץ הזה חי בחברון בתוך מציאות איומה של כיבוש. הוא נתון להגבלות והתקפות אינסופיות.

> עיסא עמרו: "ברובים הם חזקים מאיתנו, בתקשורת אנחנו מנצחים"

עיסא עמרו (שני משמאל) ופעילים נוספים בכניסה למרכז "צעירים נגד התנחלויות" בחברון (צילום: מוריאל רוטמן-זכר)

כמו תושבי חברון האחרים שחיים בקרבת ההתנחלות בעיר, גם הוא נתון להתקפות אלימות מצד מתנחלים וחיילים, למניעת גישה לרחובות הראשיים בעיר, למעצרים. לא מזמן ירו לעבר ביתו. אף אחד לא נעצר כמובן. והוא ממשיך להילחם, כפלסטיני, באופן לא אלים, כדי לשנות את המציאות הזו.

הוא הקים יחד עם פעילים אחרים בחברון מרכז קהילתי שמלמד את הצעירים בשכונה כיצד להתנגד למציאות הכיבוש בצורה בלתי אלימה, בין היתר על ידי תיעוד של החיים שלהם בעיר. הוא מלמד את בני ובנות הנוער עברית ואנגלית ומשמש אבן שואבת לכל צעירי השכונה.

חשוב להגיד שתמונת המציאות שאנו, בשוברים שתיקה, מכירים כמי שמתעדים את שיגרת החיים בחברון כבר מעל עשור מנקודת המבט של החיילים המשרתים בעיר, דומה לזו שעיסא מציג: מציאות של אלימות, גזל, הגבלות, קללות, יריקות, ירי, אימונים על פלסטינים. זו השגרה בחברון כבר עשורים.

הניסיון למסגר את פעילות הפלסטינים בהקשר הזה כפרובוקציה היא לכל הפחות צינית – כי על מנת לייצר רגעי מציאות אלימים בחברון לא נדרשת שום פרובוקציה. למעשה, כשאתה פלסטיני שחי במרכז חברון, עצם הימצאותך בביתך היא פרובוקציה. ללכת ברחוב זו פרובוקציה. לחיות שם, ולא לעזוב ולא להתיאש, זו פרובוקציה. פלסטיני שלא מתכופף בפנינו הוא פרובקטור. ודינו של אותו פרובקטור ידוע וכמעט מובן מאליו.

אלפי ישראלים שהיו איתנו בסיורים של הארגון בחברון פגשו את עיסא. ישבו איתו, דיברו איתו, שמעו על התוכניות שלו ועל תפיסתו הפוליטית. במקום שפוי שרוצה סוף לסכסוך – עיסא ודומיו היו אמורים להיות הכוחות המתונים והפרגמאטיים בפלסטין. הכוחות שאנחנו מעצימים, מקדמים ומחזקים בשביל לסלול דרך לסיום הסכסוך. בימים האחרונים מדברים הרבה על הסתה. אבל ההסתה לא מתחילה במסדרונות הכנסת ונגמרת בכהניסטים ברחובות ירושלים. ההסתה בצורתה המיתממת והמסוכנת לא פחות – נמצאת ממש פה, מתחת לאף שלנו, בפריים טיים של ערוץ 10.

עבור אושרת קוטלר, אריק וייס וערוץ 10 המצב מאד ברור: הם הרע. אנחנו הטוב. ולא ניתן למציאות לבלבל אותנו. אבל גם המסגור החד צדדי של וויס לא מצליח להסתיר את המציאות ההזויה והאלימה בחברון: "אפילו כלב לא הייתי קורא לך בשביל לא להעליב את הכלבים", "ברגע שתהיה לי הזדמנות אני ירה בך יא בן זונה", "תמות היום עיסא" – אלה הן רק חלק מהקללות שנכנסו לתוך הפריים והכתבה של וייס. כי גם דרך הזווית שמנסה וייס להציג לנו אי אפשר לצלם את חברון בלי כל אלה.

חיילים עונים לעיסא בסרטון שצילמו פעילי "צעירים נגד התנחלויות". צילום מסך מתוך התוכנית "המגזין", ערוץ 10

ילדי מתנחלים "מברכים" את עיסא כשהם חולפים על פני מרכז "צעירים נגד התנחלויות" בחברון. צילום מסך מתוך התוכנית "המגזין", ערוץ 10

וייס ממשיך לדרום הר חברון ומבקר באזור בין מעון לחוות מעון (התנחלות בלתי מאושרת הצמודה למעון). בכתבה ההתנחלות מעון היא "התנחלות קטנה בדרום הר חברון" שהתושבים שלה בסך הכל מבקשים לחיות את חייהם בשקט. כאילו לא מדובר באחד האזורים בהם המתנחלים הם מהמסוכנים והאלימים ברחבי הגדה.

בכתבה צחי שושן, המתנחל ממעון, אומר שאם הם, המתנחלים, נכנסים לשטחים שלא שלהם או פוגעים להם "חס וחלילה, בקרקע אני בטוח שהכותרת הייתה מתנחלים פורצים ובוזזים ומבצעים תג מחיר". זה כל כך ציני, שכמעט ולא נעים להגיב: מתנחל ממעון, שכמו התנחלויות אחרות בנויה על אדמה פלסטינית,  מדבר כאילו שמטר וחצי מהמטע שלו לא תוקפים ילדים וילדות בדרכם לבית ספר. כמה שקרים וכמה הסתה בכתבה אחת.

כשהייתי בדרום אפריקה אנשים טובים, לבנים, הסבירו לי שבמשך שנות האפרטהייד הם לא שמעו בתקשורת שלהם כמה רע שם, בחצר האחורית שלהם. שהם שמעו מדי פעם שמשמיצים אותם בעולם, אבל התקשורת המקומית הייתה כל כך מגויסת שהם פשוט לא ידעו שהמצב כל כך קשה. שהם האמינו שבאמת אין להם ברירה. נו מילא, זה טבעי.

אבל בכתבה אחת להביא את הסרטונים המזעזעים של חיילי צה"ל מכים פלסטינים שוב ושוב; את המתנחלים מקללים וצווחים אל מול הפלסטינים ברחוב השוהדא (הרחוב המרכזי של העיר הפלסטינית חברון, שסגור כבר עשור פלוס לתנועת פלסטינים); תקיפות של מתנחלים את הפלסטינים שעוברות ללא תגובה; את עופר אוחנה, מאנשי הביטחון של ההתנחלות בחברון, מחייך את החיוך הזחוח שלו, כי הוא מרגיש בטוח, כי הוא בעל הבית, בעודו מגדף ומאיים. להראות את כל זה ואחר כך להמשיך ולומר שאלו המצלמות שעיסא אוחז שאשמות בכל זה? זו כבר לא בורות. זה רוע.

העבודה של עיסא היא הפוכה בדיוק למה שהתקשורת הישראלית מחפשת: היא מייצגת פלסטיניים שבוחרים ללמד את הקהילה שלהם על אי אלימות ומנסה לתעד את חייהם כשהם עושים זאת. ערוץ 10 בחר להאשים את מתעדי האלימות ולא את האלימות. הנה התשובה שלך, אושרת קוטלר-  ככה אתם יוצרים מציאות.

יולי נובק היא מנכ"לית שוברים שתיקה