עם או בלי סינוואר, לנתניהו אין אינטרס לסיים את המלחמה
ראש הממשלה יודע שסיום המלחמה יוביל לחזרת הרשות הפלסטינית לעזה ופתיחת אפשרות למו"מ למדינה פלסטינית, דבר שהוא נלחם נגדו כבר 30 שנה. כרגע נראה שמותו של סינוואר הוא בעיקר הזדמנות להשתחרר מהפלסטינים בעזה, בתמיכת הצבא ושתיקת הציבור
באחד השבועות האחרונים נפגשתי בחו"ל עם משפחה עזתית, שברחה מהרצועה לפני כחצי שנה, כלומר הספיקה לחוות במשך ששה חודשים את גיהינום המלחמה בעזה. הם סיפרו על אובדן מאות בני משפחה, על הידיעה שאם אתה שומע את שריקת הטיל, סימן שהוא עומד לפגוע בשכונה שלך, בבית שלך או בבית שכניך, וייתכן שאלה השניות האחרונות של חייך וחיי משפחתך. אבל היתה להם גם תהייה לא צפויה; ישראל ידעה להרוג את איסמעיל הנייה בחדר מלון בטהראן ואת חסן נסראללה עשרים מטר מתחת לאדמה בביירות, הם אמרו לי, איך היא לא הצליחה להרוג את יחיא סינוואר עם כל הכוחות שיש לה ברצועה? הם לא אמרו זאת במפורש, אבל רמזו שלישראל יש אינטרס להשאיר את סינוואר חי.
אמרתי להם שאין לי מושג אם ישראל יודעת או לא יודעת היכן סינוואר נמצא, ועובדה שמצאה והרגה את מוחמד דף (בני השיח שלי הטילו ספק בכך שהוא אכן נהרג), אבל מה שנכון הוא ששתי המטרות הרשמיות של ישראל במלחמה בעזה – חיסול חמאס ושחרור החטופים – לא נמצאות כרגע בראש סדר העדיפויות של בנימין נתניהו והקואליציה שלו. נתניהו תמיד העדיף את חמאס על פני פת"ח והרשות הפלסטינית, והמיליונים שהעביר לסינוואר הם לא רכילות. הוא גם ידע ששחרור החטופים פירושו סיום המלחמה, ובוודאות גבוהה סיום הממשלה שלו; ובוודאות לא פחות גבוהה, חזרת הרשות הפלסטינית לעזה ופתיחת אפשרות למו"מ למדינה פלסטינית, דבר שנתניהו נלחם נגדו בכל כוחו ב-30 השנים האחרונות, מאז שנכנס לפוליטיקה.
כמה ימים מאוחר יותר, הצבא אכן הרג את סינוואר, במקרה, בלי שהיה לו ידע מוקדם על מקום הימצאו. כך לפחות נאמר לנו. הספק לגבי הידע שהיה לישראל על סינוואר לפני הריגתו מתעצם לנוכח העובדה שהוא נמצא מעל לקרקע, כמעט לבדו, ולא במנהרות כשהוא מוקף בבני ערובה ישראלים כמגן אנושי, כפי שנטען על ידי מקורות ישראליים שוב ושוב. האם העובדה שסינוואר נתפס במקרה מחזקת את תיאוריית הקונספירציה שרמזו לה העזתים שפגשתי, שלפיה ישראל בכלל לא רצתה במותו?
התגובה המיידית אחרי הריגתו של סינוואר שוללת לכאורה את התיאוריה הזו מכל וכל. הצבא, התקשורת, סתם אזרחים וכמובן נתניהו עצמו חגגו את חיסולו של סינוואר, האיש האחראי לטבח של 7 באוקטובר. התמונות של גופתו המרוטשת שרועה על הרצפה בתוך ענני אבק, ואחר כך של רגעיו האחרונים על הספה בבית הרוס ברפיח – הופצו כמעין "תמונת ניצחון". נתניהו עצמו אמר מיד לאחר שהתקבל האישור שהגופה שנמצאה ברפיח היא של סינוואר כי "מי שביצע את הטבח הנורא ביותר בתולדות עמנו מאז השואה חוסל היום, באנו איתו חשבון… חמאס לא ישלוט יותר בעזה. זוהי תחילתו של היום שאחרי חמאס".
בעולם, וגם בישראל, פירשו את חיסול סינוואר כתחילת סופה של המלחמה. הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, סגניתו והמועמדת לנשיאות קמלה האריס, ועוד מנהיגים רבים בעולם אמרו שהריגתו של סינוואר פותחת את הפתח לעסקה לשחרור החטופים ולסיום המלחמה. גם בני משפחות חטופים – כמו עינב צנגאוקר, אבל לא רק היא – אמרו שאחרי חיסולו של סינוואר אין תירוץ של ממש להמשיך את המלחמה. "סינוואר חוסל, הנהגת חמאס חוסלה, יש תמונת ניצחון בעזה", אמרה צנגואקר בעצרת בתל אביב. "מה יש עוד להילחם בעזה?"
אבל ישראל של נתניהו רחוקה מאוד מסיום המלחמה. נתניהו עצמו אמר מיד אחרי חיסול סינוואר כי "המשימה שלפנינו עדיין לא הושלמה… המלחמה טרם הסתיימה". הוא אכן אמר כי זו תחילתו של "היום שאחרי חמאס", אבל לא במקרה הוא לא טרח להבהיר מי ישלוט בעזה ביום אחרי שחמאס ייעלם, ופעיליו ייכנעו וימסרו מרצונם את החטופים לידי ישראל.
החיסול מקשה על נתניהו
חייבים להבהיר: גם אם חמאס יסכים עכשיו לעסקה לשחרור חטופים בתנאים נוחים יותר לישראל ממה שסינוואר היה מוכן להם – למשל, יסכים שהנסיגה הישראלית תהיה מדורגת, או לא יתעקש על הפסקת אש לטווח ארוך (ואין לכך שום סימן, סגנו של סינוואר ח'ליל אל חיה, חזר על הדרישות הקודמות לנסיגה מלאה והפסקת אש מלאה) – תעלה מיד השאלה מי ישלוט ברצועת עזה, אפילו בתקופת הפסקת האש הזמנית, מי יתחיל את השיקום שלה. וכאן יש למעשה רק אפשרות אחת: הרשות הפלסטינית או לכל הפחות סוג מסוים של ממשלה פלסטינית מאוחדת. מדינות ערביות שמוכנות להיות מעורבות בשיקום הרצועה אחרי המלחמה, אומרות שייכנסו לרצועה רק אם יוזמנו על ידי הרשות. הפלגים הפלסטינים, כולל תנועת חמאס עצמה, הסכימו שאחרי המלחמה תשלוט בעזה ממשלה פלסטינית מאוחדת.
בדיוק מהתוצאה הזו נתניהו רוצה להימנע. כבר בדצמבר 2023, נתניהו הוסיף למעשה מטרה שלישית למלחמה: לא להחזיר לעזה את הרשות הפלסטינית. "לא נכניס לעזה מי שמחנך לטרור, תומך בטרור, מממן טרור. עזה לא תהיה לא 'חמאסטאן' ולא 'פתחסטאן'", הוא אמר. המטרה הזו לא השתנתה. במובן זה, חיסולו של סינוואר לא מקל על נתניהו, אלא דווקא מקשה עליו. הרי כל עוד הוא היה בחיים, היה קונצנזוס בציבור הישראלי, וגם בממשל האמריקאי, שלא ייתכן שאחרי המלחמה סינוואר יצא מהמנהרות וישלוט בעזה. עכשיו, כשהאפשרות הזו לא קיימת, האופציה של חזרת הרשות הפלסטינית נראית יותר נוחה לעיכול, גם בישראל ובוודאי בעולם.
הספקנות של העזתים שפגשתי לגבי הנחישות של ישראל לחסל את סינוואר נבעה מהשכנוע שלהם שהמטרה האמיתית של המלחמה הישראלית בעזה היא לחסל את הנוכחות הפלסטינית ברצועה. הפעולה הצבאית בג'באליה – שהחלה לפני הריגתו של סינוואר, אבל רק מחריפה אחרי מותו – מלמדת שהם ידעו על מה הם מדברים. מתחילת המלחמה, ישראל הרגה יותר מ-42,000 פלסטינים בעזה, החריבה את הרצועה כמעט לחלוטין, והפכה קרוב לשני מיליון איש לעקורים. יובל אברהם מנה בשבוע שעבר חמש בחירות קטלניות שישראל עשתה בדרך לתוצאה המזוויעה הזו. אבל מה שקורה עכשיו בג'באליה שייך לסדר גודל אחר.
לפני כחודש פרסמתי כאן דיסטופיה, תסריט אימים, המתאר מה יקרה אם ישראל תממש את "תוכנית האלופים", הקוראת להעניק שבוע לתושבי צפון הרצועה להתפנות, ואז להטיל על מי שיישארו מצור מוחלט, לא מזון, לא מים, לא חשמל, לא תרופות. תהיתי מה יקרה אם מאות אלפי הפלסטינים החיים בצפון הרצועה יחליטו לא לעזוב. האם ישראל תגרש אותם בכוח, תרעיב אותם למוות, תעביר אותם "תהליך של השמדה", כפי שאמר אחד מתומכיה?
תרחיש האימים הזה מתממש עכשיו, לפחות בחלקו. לפי סוכנויות סיוע ותושבים מקומיים, מאז תחילת הפעולה לפני כשבועיים, אי אפשר להכניס לאזור ג'באליה מזון, ואפילו לא תרופות. במקביל, הצבא דורש מהתושבים בג'באליה, ובצפון הרצועה כולה, לעבור דרומה, אל מעבר למסדרון נצרים המפריד בין צפון הרצועה למרכזה. התושבים, כמו בדיסטופיה שכתבתי, העדיפו להישאר. הצבא לחץ, דרש מבתי החולים הפועלים באזור להעביר את החולים ואת הצוותים שלהם דרומה, והפציץ מחסות שאליהם ברחו עקורים בטענה ששהו בהם אנשי חמאס. לפי מקורות בעזה, 640 איש נהרגו עד כה בצפון הרצועה, והגופות "מוטלות ברחובות", כפי שאמר מנכ"ל אונר"א פיליפ לזריני. סרטונים, שכאן לא המקום להציג אותם, מחזקים את דבריו של לזריני. ישראל מצידה מדווחת שהרגה עשרות רבות של אנשי חמאס.
"כוחות הכיבוש הישראליים הסתערו על מחסות של פליטים", כתב אתמול עיתונאי מעזה, "הם מפנים אותם בכוח, רבים נהרגים במהלך הפינוי. הם חוטפים גברים, ומורים לנשים ולילדים לנוע דרומה. אז הם שורפים את המחסות כדי להבטיח שהפליטים לא יחזרו אליהם יותר לעולם". בימים האחרונים, הלחץ הקטלני הזה עובד, ותמונות של אלפי פלסטינים צועדים בין ההריסות הופצו על ידי דובר צה"ל. "הכיתור של ג'באליה שובר את הרוח של חמאס: אלפי פלסטינים החלו לנוע מצפון הרצועה אל דרומה", כתבו בוואלה, בהסתמך על מקורות בצבא.
בין אם קוראים לה תוכנית הגנרלים או תוכנית הטוראים, נראה שהמהלך להפיכת צפון הרצועה לשממה אנושית באמצעות מצור והפעלת כוח מסיבי מיושם בשטח. הריגתו של סינוואר לא עצרה את המהלך הזה. אם כבר, היא האיצה אותו, שכן בצבא טוענים ש"השבירה" בכוח הרצון של התושבים להישאר בצפון הרצועה באה בעקבות הידיעות על מותו של סינוואר. "זוהי הזדמנות בשבילכם, תושבי עזה, להשתחרר סוף סוף מעריצותו (של סינוואר; מ"ר)", אמר נתניהו אחרי החיסול. כרגע נראה שבשביל ישראל, מותו של סינוואר הוא הזדמנות להשתחרר מהפלסטינים בעזה, לגרש אותם דרומה.
מדובר צה"ל נמסר כי בימים האחרונים הועברו מעל ל-200 משאיות סיוע הומניטרי לצפון רצועת עזה. עם זאת אישרו בדובר צה"ל כי הצבא "תיאם" עם ארגוני בינלאומיים את פינוי בתי החולים בצפון הרצועה, יחד עם המטופלים והצוותים הרפואיים. דובר צה"ל מסר כי הצבא "הצהיר בפני תושבי מרחב ג'אבליה והשכונות הצפוניות שעליהם להתפנות מהמרחב וזאת על מנת להגן על האוכלוסייה האזרחית… פינוי האוכלוסייה נעשה בצורה זמנית ובכפוף לצורך צבאי בלבד". דובר צה"ל מכחיש שהצבא מיישם בעזה את מה שמכונה "תוכנית האלופים" או חלקים ממנה.
מתקפה על עצם קיומם של הפלסטינים בעזה
ישראל הרשמית טוענת שאין לה כוונה ליישם את תוכנית האלופים ולדחוק את הפלסטינים מצפון הרצועה דרומה. בקהילה הבינלאומית, כך דווח ב"הארץ", לא קונים את ההסברים הישראליים, ו"חושדים" שזו, בכל זאת, הכוונה. במצב הנוכחי, בפני ישראל עומדות למעשה שלוש אפשרויות: הסכם לשחרור החטופים וסיום המלחמה (או לכל הפחות הפסקת אש ארוכה), שיהיו כרוכים במהלך מדיני כלשהו; המשך מלחמת ההתשה הנוכחית לזמן הנראה לעין, מתוך תקווה שחמאס וחיזבאללה ייחלשו כל כך עד שיפסיקו להיות איום על ישראל; והחלת שלטון ישראלי מלא על הרצועה, תוך ניקויה מתושביה הפלסטינים והחזרת ההתנחלויות, כפי שמייחלים בימין.
גם אחרי הריגתו של סינוואר, הסיכוי שנתניהו יקבל את האופציה הראשונה נראה נמוך. אמנם ייתכן שהוא יתפתה לעשות עסקה, ואז יוכל ללכת לבחירות כמי שגם חיסל את שני ה"ארכי מחבלים" נסראללה וסינוואר וגם החזיר את החטופים, אבל שותפיו לקואליציה – איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואולי גם גדעון סער – לא יתנו לו, ונראה שגם לבו נוטה נגד אפשרות כזו, שעשויה להעמיד בסכנה את המורשת שלו – חיסול האופציה המדינית מול הפלסטינים. רק לחץ אמריקאי משמעותי, שלא נראה כרגע באופק, ולחץ פנימי, שנראה עוד יותר רחוק, יכולים להוביל אותו לשם.
האופציה השנייה, המשך מלחמת ההתשה, נראית הכי טבעית לנתניהו. זה הכי קרוב לסטטוס קוו שהוא קידש במשך 15 השנים האחרונות. אמנם מדובר בסטטוס קוו הרבה יותר אלים ולא יציב לעומת מה שהיה כאן עד 7 באוקטובר 2023, עם קרוב לעשרה ישראלים הרוגים בשבוע, יישובים תחת אש וכלכלה מידרדרת, אבל כפי שכתב מקורבו יעקב עמידרור לפני כמה שנים (סמי פרץ הסב ב-TheMarker את תשומת הלב למסמך שכתב עמידרור בעניין), יש לישראל יתרון במלחמה ארוכה שהיא הצד החזק בה. "אמנם מחיר הארכת הלחימה ייתכן שיתבטא (ברוב המקרים) בהמשך ירי אל העורף הישראלי", כתב עמידרור, "אך בחשבון כולל ייתכן שבמצב הנוכחי דווקא לחימה ארוכה, המביאה באופן שיטתי להשמדת יכולות היריב ותשתיותיו, היא העדיפה לישראל". ובכל מקרה, מלחמת ממושכת ככל שתהיה, לפי נתניהו, עדיפה על הסדר מדיני עם הפלסטינים.
אבל קיימת גם האופציה השלישית, גירוש הפלסטינים באופן מלא או חלקי מעזה ויישובה מחדש בהתנחלויות. גם אם נתניהו עצמו, וכנראה גם צמרת הצבא, לא אימצו באופן רשמי את האופציה הזו, מה שמתרחש כרגע בג'באליה הוא יישום בפועל שלה. שלא במקרה, בערוץ 12 נחשף שארגוני ימין מעורבים בקידום ואפילו בכתיבה של תוכנית האלופים.
נתניהו אמנם אמר באו"ם שהוא "לא רוצה ליישב את עזה", כנראה מתוך ידיעה שהרעיון הזה לא פופולרי בציבור, אבל אדישותו המוסרית המוחלטת לחיי הפלסטינים והאובססיה שלו למנוע מהם ביטוי לאומי, עשויה לדחוף אותו לאמץ את מתווה ג'באליה. מפקדי הצבא, כפי שכותב עופר שלח, מבינים "אצלם בראש" שיישום התוכנית "יפגע קשות בצה"ל ויהפוך את ישראל למדינה מצורעת… (אבל) הידיים, לעומת זאת, מקרבות מדי יום את מימוש רעיונותיו של סמוטריץ'".
"עזה לא תוכל להיות מקום מגורים ראוי לפלסטינים. אין שם שום תשתית לכך – לא אנושית, לא קהילתית, לא שלטונית, ובשנים הקרובות גם לא פיזית", כתב לפני שבוע יהודה יפרח, ראש הדסק המשפטי של "מקור ראשון". "…האפשרות היחידה לחיים ראויים לעזתים איננה בתוך הרצועה אלא מחוצה לה, בעולם הגדול המשווע לידיים עובדות", הוסיף.
הפלסטינים שפגשתי ידעו על מה הם מדברים. לא את ראשו של סינוואר מחפש הימין שבשלטון, אלא את עצם קיומם של הפלסטינים בארץ הזו. הצבא בינתיים משתף פעולה, והציבור הישראלי הרחב שותק.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן