עם או בלי הפסקת אש, ישראל ממשיכה להרוג עיתונאים עזתים

לעבוד בידיעה שכל יציאה לסיקור עלולה להיות האחרונה. תושבים בעזה נושאים גופות של עיתונאים שנהרגו במתקפה ישראלית בח'אן יונס, ב-21 בינואר 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מאז אוקטובר קיווינו, אנחנו העיתונאים בעזה, שההכרזה על הפסקת האש תאפשר לנו סוף סוף להסדיר את הנשימה. לא העזנו לחלום על שלום קבע, אלא רק לצאת לעבודה מבלי לשקול כל צעד כאילו אנו פוסעים בשדה מוקשים, ומבלי להיפרד זה מזה בכל בוקר כאילו זו הפעם האחרונה.

ידענו שיותר מ-250 מעמיתינו נהרגו על ידי הצבא הישראלי מאז אוקטובר 2023, וראינו את ישראל ממשיכה להרוג מאות אזרחים בשלושת החודשים האחרונים, תוך הפרה ברורה של הפסקת האש. ובכל זאת נאחזנו נואשות באמונה שסיום המלחמה משמעו גם סוף לתקיפה השיטתית שלנו.

הריגתם של שלושה עיתונאים נוספים ב-21 בינואר ניפצה אמונה זו.

"תא לגיטימציה": צוות באמ"ן חיפש מידע שיצדיק הרג עיתונאים

באותו יום היו מוחמד קישטה, עבד אל-ראוף שעת ואנס ע'נים במשימת תיעוד עבור "הוועדה המצרית", ארגון הומניטרי הפועל תחת פיקוח ממשלת מצרים ומספק סיוע באזורים שונים ברצועת עזה. שלושת העיתונאים תיעדו את מאמצי הוועדה להקים מחנה חדש באזור נצרים, במרכז הרצועה. לאחר שעזבו את האתר במכוניתם הם הותקפו ונהרגו על ידי כוחות ישראליים, שהאשימו אותם בהפעלת "רחפן המזוהה עם חמאס".

עבורי, חדשות אלו לא היו עוד נתון בדיווחים על מספר העיתונאים שעזה איבדה בתקיפות ישראליות במהלך המלחמה. עבד אל-ראוף שעת ומוחמד קישטה לא היו רק עמיתים – הם היו חלק מחיי היומיום שלי. קולותיהם צלולים בזיכרוני; אני עדיין יכולה לשמוע את צחוקם מימים ספורים לפני שנהרגו.

אני זוכרת את ההודעה האחרונה מעבד אל-ראוף (עבד, כפי שנהגנו לקרוא לו): "אם אתם זקוקים למספר כלשהו, מקרים רפואיים או סיפורי שהידים באזור המזרחי [של עזה], אני זמין".

אני זוכרת את הרוגע של מוחמד כשאמר, "כתבו בשקט: המלחמה ארוכה, אבל מילות הצדק יחיו לעד".

כיום הם כבר אינם שם כדי לספק מספר, טיפ או קישור למקור. אבל מה שהותירו אחריהם גדול אף יותר: מודל של מה פירושו להיות עיתונאי בעזה – לעבוד בידיעה שכל יציאה לסיקור עלולה להיות האחרונה, ובכל זאת לצאת לסקר.

אני כותבת את המילים האלה עכשיו, בין היתר, מתוך חובה מקצועית כלפי עמיתים, כדי להבטיח שמוחמד, עבד ואנס ייזכרו כיחידים, ולא רק כמספרים במהדורות החדשות. אבל אני כותבת גם מתוך חוב אישי לשני חברים שהיו חלק מחיי המקצועיים, ונכחו ברגעי השמחה המעטים שחווינו בתוך ההרס הזה.

"אין לנו הרבה זמן לשמחה"

עבד אל-ראוף שעת (35) היה במקור מרפיח, ונעקר באפריל 2024. הוא עבד במשך כמה שנים בתור צלם עצמאי עבור סוכנות הידיעות AFP ו-CBS News.

פגשתי את עבד לפני שנים במסגרת עבודתנו בעיתונות, ומהר מאוד הפכנו לחברים. הוא היה אדם עליז, כזה שמוכן לעזור עוד לפני שביקשת. לעיתים קרובות הייתי שולחת לו הודעות טקסט מאוחר בלילה, כשהייתי בלחץ זמן לשלוח כתבה, ושואלת אותו אם יש ברשותו נתונים מסוימים. הוא היה עונה תוך דקות: "רק כמה שניות, אבדוק עם המקור ואחזור אלייך".

הוא ידע כיצד לאסוף מידע, וחשוב מכך, כיצד לאמת אותו לפני שליחתו. הוא לא התייחס למספרים כאל נתונים קרים, אלא תמיד ניסה להעביר את סיפוריהם של האנשים שמאחוריהם.

תמיד ניסה להעביר את סיפוריהם של האנשים שמאחוריהם. עבד אל-ראוף שעת

אני זוכרת שעבד היה שם כאשר מטוסים ישראליים תקפו אוהל של עיתונאים בח'אן יונס באפריל 2025. פרצה שריפה, והעיתונאי אחמד מנסור, משותק מפגיעות רסיסים, עלה באש בעודו בחיים. עבד הפיל את מצלמתו, כשהיא עדיין פועלת, והצליח לגרור את עמיתו אל מחוץ לאוהל, תוך שהוא נכווה בידו.

כששאלתי אותו מדוע סיכן את חייו, הוא אמר לי: "פעלתי בלי לחשוב – רק על איך להציל אותו. הוא חבר ועמית, והיה קשה לראות אותו נשרף". למרבה הצער, מנסור מת מאוחר יותר מפצעיו.

ב-3 בינואר, 18 יום בלבד לפני הריגתו, השתתפתי בחתונתו של עבד. כעת נדמה שהאירוע לקוח מסצנה שהתרחשה בחיים אחרים: עבד צוחק, מברך בני משפחה וחברים, מדבר בלהט על תוכניותיו לעתיד ועל סיפורים שרצה לסקר "אחרי שהמלחמה תירגע קצת".

כשפגשתי אותו במהלך הפסקת האש הקודמת, בינואר 2025, אמרתי לו, חצי בצחוק: "הגיע הזמן להתחתן, נכון?". "אני לא רוצה להשאיר את אשתי אלמנה", הוא ענה. "אנחנו צריכים לחכות עד שהמלחמה תיגמר". ואכן, הוא חיכה. לאחר ההכרזה על הפסקת האש באוקטובר הוא רצה להיות בטוח שהלחימה הסתיימה, ורק אז נדר את נדרי הנישואין.

חמישה ימים לאחר החתונה הוא חזר לעבודה וכתב בפייסבוק: "אין לנו הרבה זמן לשמחה – אנחנו צריכים לחזור ולתעד את פשעי הצבא הישראלי נגד עקורי עזה (החיים) באוהלים ברצועת עזה. השמחות שלנו אולי נדחות, אבל המסר שלנו לא יכול להיפסק, והמשימה לא תיפסק. זו ההבטחה שלנו".

הפעם האחרונה שראיתי את עבד היתה כשנפגשנו באיגוד העיתונאים של עזה, פחות משבוע לפני שנהרג. לאחר שהתבדח על התשישות המשותפת שלנו כעיתונאים, הוא אמר לי: "אנחנו לא רק מדווחים חדשות, אנחנו עדים, ולעד אין את הפריבילגיה לסגת". עכשיו עד נוסף איננו.

"הוא תמיד בדק מה שלומי"

מוחמד קישטה (36) היה גם הוא תושב רפיח, שנעקר לאזור אל-מוואסי שבח'אן יונס במאי 2024. הוא היה אב לשלושה בנים, וחמישה ימים לפני שנהרג ילדה אשתו בת. הם קראו לה וופא. אני זוכרת שסיפר לי שהתפלל לאלוהים שייתן לו בת.

מוחמד עבד עבור הוועדה המצרית, והיה דוגמה נוספת לעיתונאי רגוע ומאורגן, שתמיד נכון לעזור לכל מי שהזדקק לכך. הוא לא דיבר הרבה, אבל כשדיבר, תמיד אמר דברים שראוי היה להקשיב להם.

עיתונאי רגוע ומאורגן שתמיד נכון לעזור. מוחמד קישטה

עבדתי איתו על כמה מאמרים הקשורים לוועדה המצרית, והתרשמתי מכך שלכל אורך הדרך העדיף דיוק על פני מהירות. אם לא היה בטוח לגבי מידע מסוים, היה אומר לי בכנות: "אני לא יכול לאשר את המספר ב-100%, הרשי לי להפנות אותך למקור נוסף".

מוחמד לא חיפש תהילה, וגם לא סקופ בכל מחיר; הוא ידע מתי לדבר ומתי לשתוק, ותמיד הקפיד שלא לפגוע באיש במילה לא שקולה, ולא להוסיף על המציאות הכאוטית ממילא. הוא היה עמית נינוח, שמכבד את כאבם של אנשים, את עמיתיו ואת המקצוע עצמו.

במהלך הלווייתם של עבד, מוחמד ואנס, פגשתי את בן דודו של מוחמד, ויסאם קישטה (27). שניהם התגוררו באותו מחנה. בדמעות הוא סיפר לי: "מוחמד היה שכן שלי ברפיח [לפני המלחמה] וגם אחרי העקירה. הוא תמיד דאג לכל מי שדפק על דלתו, אבל לא חיכה שאני אפנה אליו אלא הקפיד לבדוק מה שלומי.

"אני זוכר את הרמדאן האחרון שלנו ברפיח. בלילה שלפני עיד אל-פיטר הוא הופיע אצלי ונתן לילדים שלי ממתקים", הוסיף ויסאם. "ובתקופת הרעב והעלייה הדרסטית במחירי המזון, כשישבתי באוהל שלי, הופתעתי לראות בחור צעיר שהביא לי סל ירקות בלי שביקשתי. הוא אמר לי, 'אבו סלאח (כינויו של מוחמד) שולח לך ברכות, ואומר: 'תיהנה מזה בבריאות טובה'".

שבוע בלבד לפני שנהרג יצר ויסאם קשר עם מוחמד, וסיפר לו שהאוהל שלו נספג במי גשמים. "הוא בא והביא לי אוהל מאובזר במלואו, וגם אוכל".

כעת, אומר ויסאם, הוא כבר אינו יודע מי ידרוש בשלומו ויעזור לו בעת צרה. בכינו יחד כשהבאנו את מוחמד למנוחת עולמים.

"ליבי נשבר על אנס"

כמו עבד ומוחמד, גם אנס ע'נים (25) היה תושב רפיח. במאי 2024 עבר לח'אן יונס עם אשתו ושני בניו. הוא היה בן יחיד לאימו; אביו נהרג כשאנס היה בן 50 יום בלבד. כשאנס עצמו נהרג, לבנו הצעיר מלאו 50 יום – כאילו יתמות היא מצב תורשתי ברצועת עזה.

לא הכרתי את אנס באופן אישי, אלו שהכירו אותו תיארו אדם ועיתונאי יוצא דופן, וכן מפעיל רחפנים מיומן ביותר. "ליבי נשבר על אנס. הוא היה אדם חרוץ, מסור ונאמן", אמר לי חברו יאסר עדוואן, עיתונאי עצמאי. "היינו נפגשים הרבה, הפעם האחרונה היתה כשתיעדנו טקס בח'אן יונס לתלמידים ששיננו את הקוראן".

עמאד אבו שאוויש, מנהל בוועדה המצרית, סיפק פרטים נוספים על האתר שתיעדו שלושת העיתונאים לפני שנהרגו. "אנו פועלים להקמת מחנות לאנשים שנעקרו מבתיהם בעקבות התוקפנות הישראלית, כדי לספק סיוע ולהציע לעקורים הקלה מסוימת. יש לנו 17 מחנות באזורים שונים בעזה", הוא אמר לי.

אדם ועיתונאי יוצא דופן. אנס ע'נים

"הוועדה המצרית דרשה הבהרות לגבי מה שקרה", המשיך אבו שאוויש. "עמיתנו מוחמד קישטה היה במשימה הומניטרית שגרתית, לתעד את המחנות המוקמים באזור אל-זהרה ונצרים, בחלק המערבי של רצועת עזה, הרחק מהמקומות שבהם נמצא הצבא הישראלי. כיצד הם היוו סכנה כלשהי?" תהה.

הריגתם של אנס, עבד ומוחמד אינה מקרה חריג על רקע המתקפות המתמשכות של ישראל נגד עיתונאים פלסטינים: בחודשים האחרונים של 2025, גם לאחר שהוכרזה הפסקת אש ב-10 באוקטובר, נהרגו בתקיפות ישראליות מהנדס הייצור אחמד אבו מוטיר, הכתב מוחמד אל-מוניראווי והצלם העיתונאי מחמוד ואדי.

בכל פעם, אמרנו לעצמנו שאולי מדובר בטעות או בצירוף מקרים. אבל חזרה על הפשע – בייחוד במהלך מה שמכונה "הפסקת אש" – אינה מותירה מקום לספק. זו הוכחה לכך שאין זמן בטוח להיות עיתונאי בעזה; אין תקופה שהיא "אחרי מלחמה", ואין ערובה לכך שמחר יהיה פחות מסוכן מאתמול.

על פי הדין ההומניטרי הבינלאומי, עיתונאים הם אזרחים, ופגיעה בהם היא פשע. המשך הריגתם מעורר שאלות כבדות משקל בנוגע לחסינות שממנה נהנית ישראל, להיעדר אחריותיות בינלאומית ולכישלון מנגנוני ההגנה. אך השפה המשפטית הקרה הזו, חשובה ככל שתהיה, לא תחזיר את עבד, את מוחמד, את אנס או כל אחד מעמיתינו שנהרגו לפני או אחרי הפסקת האש.

כאשר עיתונאים נהרגים, אנו מאבדים לא רק יחידים ועמיתים, אלא גם מומחיות עמוקה, מקורות אמינים ועדים המגינים על האמת בגופם. כל עוד ישראל ממשיכה בפרקטיקה זו, השאלה אינה מתי תסתיים המלחמה, אלא מתי יפסיקו להרוג את העדים.

איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, המתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, ובפרט בנושאים הקשורים לנשים ולילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי