newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עלייתה ונפילתה של הרשימה המשותפת ומשבר הפוליטיקה הערבית בישראל

פיצולה של הרשימה המשותפת חשף את בעיות העומק הרבות שהוסתרו עד אז מאחורי אחדות מדומה. אך בעוד רע"ם הציבה אלטרנטיבה פוליטית ברורה, שרידי המשותפת נותרו ללא עמדה רעיונית מגובשת, שהיא חיונית ליציאה מהמשבר

מאת:

האם הפוליטיקה הערבית בישראל נתונה במשבר?

אני מאמין שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, גם אם ברור שיש רבים אשר יחלקו על עמדתי זו. אנסה לשרטט את הקווים לדמותו של משבר זה.

הזדמנות שלא נוצלה. חברי הרשימה המשותפת בעת פרסום תוצאות הבחירות, 17 בספטמבר 2019 (באסל עווידאת / פלאש 90)

הזדמנות שלא נוצלה. חברי הרשימה המשותפת בעת פרסום תוצאות הבחירות, ב-17 בספטמבר 2019 (באסל עווידאת / פלאש 90)

למשבר הפוליטיקה הערבית בישראל יש שני ביטויים על פני השטח. ביטוי אחד הוא התפרקותה של הרשימה המשותפת. ביטוי אחר הוא הצטרפותה של הרשימה המאוחדת (רע"ם) לקואליציה. אלה הם שני אירועים קשורים, אבל נפרדים.

אפשר היה לחשוב על פירוק של חזית פוליטית ערבית שלא מתלווה אליו כניסה של אחד ממרכיביה לקואליציה (כמו בבחירות 2019), ואפשר היה לחשוב על כניסה לקואליציה (או תמיכה בה מבחוץ) בלי פירוק החזית עצמה (כמו בגוש החוסם בזמן רבין). מה שעושה את המשבר הנוכחי לייחודי הוא הכניסה של המאוחדת בעקבות פירוק קשה ומערכת בחירות לא נקייה בין שתי רשימות: המאוחדת מצד אחד, ומצד שני רשימה שקראה לעצמה "משותפת", אבל בפועל לא היתה משותפת כלל, אלא קואליציה של שלוש מפלגות.

ההבדל בין משותפת עם ארבע מפלגות לבין "משותפת" עם שלוש מפלגות איננו כמותי בלבד – אלא הבדל תהומי בין איחוד לפירוק. עוד אחזור למשמעות המשבר הנוכחי, אבל תחילה מבט קצר לאחור.

donate

החור השחור והמפץ הגדול

המשותפת קמה ב-2015 בגלל אילוץ הקשור באחוז החסימה. החשש מכישלון היה המנוע שדרבן ודחף להקמתה. אבל דבר זה איננו עניין עקרוני להבנת עלייתה וירידתה – או בעיקר ירידתה – של הרשימה המשותפת.

לא אחת קורה בפוליטיקה שמפלגות או מנהיגים חוברים יחד מסיבות אינטרסנטיות לחלוטין, אבל החיבור מחזיק מעמד ונוצרת דינמיקה חדשה אשר מעפילה אל מעבר לכוונות המקוריות של אלה אשר הקימו את הקואליציה. במעין הגיון של יד נעלמה, כוונות אינטרסנטיות מובילות לעתים, בצורה אובייקטיבית ומאחורי גבם של אלה שהגו את הרעיון, למהלך חשוב ועקרוני פוליטית ואידיאולוגית.

במובן זה, הרשימה המשותפת היתה הזדמנות שלא נוצלה ולא טופחה ולא פותחה, והסיבות לכך הן מרובות ומגוונות. חלקן תלוי בנפשות הפועלות עצמן, וחלקן לא. חלקן תלוי במציאות פוליטית ישראלית, פלסטינית וכלל ערבית.

ברובד הסובייקטיבי, היו כמה בעיות. בעיה דו-ראשית עיקרית היתה בעיית ניהול וויסות השונות בין מרכיבי הרשימה. במילים אחרות: איך מתמודדים עם העובדה שיש ארבע מפלגות שלכל אחת מהן עמדה שונה בשלל נושאים, בעיקר בנושאים אידיאולוגיים וחברתיים? איך מתעלים את השוני הזה, ואיזה מנגנון קיים כדי לשמר מצד אחד את השוני, אבל מצד שני להחזיק אותו בתוך אחדות?

אי לכך – ועל זה כתבתי מיד עם כינונה של הרשימה לפני 6 שנים – קיימים שני סיכונים עיקריים בהקשר זה: סיכון אחד אשר מאיים לאיין את השוני ולייצר השטחה אידיאולוגית, שתעלים כל ויכוח בין מפלגתי ותרדים את המערכת הפוליטית. לזה קראתי הסכנה של החור השחור.

הסיכון השני הוא בדיוק הפוך – אם כי נובע מאותה בעיה – והוא הסיכון שכל מחלוקת קטנה תהפוך לקטטה פוליטית, שלא יהיה ניתן להכיל אותה בהיעדר מנגנונים מייצבים ובולמי זעזועים, אשר מווסתים ומנהלים את המחלוקות. זהו סיכון המפץ הגדול, או הביג באנג.

הסיכון הראשון הוא עודף כוח צנטריפטלי פנימה, והסיכון השני הוא עודף כוח צנטרופוגלי, כלפי חוץ. בפועל קרו שניהם. או שהיתה דממה מוחלטת בלי דיונים, או שהיו קטטות פוליטיות בלי מסגרת. ויכוח מושכל היה הרבה פחות.

כדי שיהיה ויכוח מושכל אשר יאפשר שונות בתוך אחדות ואחדות למרות השונות, היה צורך ברשת ביטחון, במרחב מתווך ובבמה ציבורית מוסכמת אשר תכיל את המחלוקות כאלה. היה מקום בעניין זה, לדוגמה, להקים מועצה מייעצת שתיפגש אחד ל-3 חודשים ושניתן היה לקיים בה דיונים פתוחים – גם ללא קבלת הכרעות – בנושאים בוערים. לא יעלה על הדעת כי הוויכוחים בינינו יישמעו לראשונה מעל במת הכנסת, מבלי שיקדם להם דיון ציבורי פנימי לרגע.

יש עוד כמה רעיונות כאלה, שכולם מכוונים למטרה אחת, והיא יצירת מסגרת אשר תבטא את הרצון הכללי של האזרחים הפלסטינים. לא התקדמנו בכיוון הזה, והמשותפת נשארה אוסף של מפלגות.

הנסיבות שבחשו בקלחת

האם זה היה רק כישלון אישי? חוסר דמיון? בעיות של אגו? או שמא היה עוד משהו מעבר לזה? הכוונה למשהו בנוף הפוליטי הישראלי והפלסטיני. דומני שכן. גם זה היה, אבל ייתכן שעם חומר אנושי אחר ודמיון פוליטי אחר, ניתן היה להצליח למרות המצב האובייקטיבי. וייתכן שלא.

כוונתי במצב האובייקטיבי היא לנסיבות אשר בתוכן עבדה המשותפת. וזה כלל שלושה אלמנטים עיקרים:

הראשון הוא הזירה הפוליטית הישראלית: בנימין נתניהו חטף מהלומות קשות ופעל באופן קדחתני כדי להביא לפירוק הרשימה המשותפת, שבה הוא תלה במידה רבה את כישלונו.

האלמנט השני הוא ששלטון הימין הלך והתמסד, ולא נראה באופק שום פתרון פוליטי או שום גוף אלטרנטיבי לימין, אשר בעצם קיומו יוכל להעניק תפקיד מרכזי למשותפת. בהיעדר כל אלטרנטיבה לימין ובאין כל אופק מדיני, קיומה של המשותפת התייתר במידה רבה, או לכל הפחות ידיה נכבלו באופן מרחיק לכת.

האלמנט השלישי הוא הזירה הערבית. בזירה הפלסטינית שורר קיפאון, כאילו יש השלמה עם הסטטוס קוו ועם היעדר אופק פוליטי. בעולם הערבי, האביב הפך מהר מאוד לסתיו. מדינות המפרץ תפסו את המושכות והכתיבו את האג'נדה הפוליטית באזור.

התרבות הפוליטית במדינות אלה שונה בהרבה מובנים מהתרבות הפוליטית במצרים, סוריה וצפון אפריקה, אשר בהן הסנטימנט האנטי-קולוניאלי הוא דומיננטי. מדינות המפרץ מנסות לבנות קואליציה עם ישראל נגד איראן תוך הדחקת השאלה הפלסטינית, ואף תוך הסתה נגד הפלסטינים והאשמתם בכל אסונותיהם.

זהו מהלך שהוא מעבר לנורמליזציה כמו זו של מצרים או ירדן בעבר – יש כאן ברית אסטרטגית עם ישראל, ועמידה פומבית נגד הפלסטינים ושאלתם הלאומית.

ברית אסטרטגיית עם ישראל, ועמידה פומבית נגד הפלסטינים ושאלתם הלאומית. השגריר הבחרייני הראשון בישראל עם הנשיא יצחק הרצוג (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

ניתן לשער שאותן מדינות במפרץ אשר יזמו מהלכים אלה היו שמחות אילו הפלסטינים בתוך ישראל היו עוברים על כך בשתיקה ובהסכמה, ובלי ספק הן היו שמחות למצוא אף כוחות פלסטיניים אשר יתמכו ויתנו גיבוי למהלכים אלה.

יתרה מזו, ניתן לשער שהרבה מדינות באזור בוחשות במה שקורה בתוך החברה הפלסטינית בישראל משתי סיבות: הכוח המוסרי שלהם מכוח זהותם הפלסטינית, והמניות שהם מחזיקים בתאגיד החומרי החזק שנקרא מדינת ישראל, מתוקף אזרחותם הישראלית. נסיבות אלה הופכות את סביבת העבודה של הפוליטיקה הערבית בישראל לקשה עד בלתי אפשרית.

אבל באיזה מובן קיים משבר?

המשבר הראשון מתבטא בהצטרפותה של הרשימה המאוחדת (רע"ם) לקואליציה. יהיו כאלה, הן בציבור הערבי והן בציבור היהודי, אשר יראו בזאת פריצת דרך ותקדים ביחסי יהודים-ערבים והכרה במעמד הערבים בפוליטיקה הישראלית. עמדתי שונה.

אמנם אני מבין כי לכל שינוי בפוליטיקה הישראלית יהודית חייב להתלוות גם שינוי בפוליטיקה הערבית, וכי אין מצב של קבוצה פוליטית שמשפיעה בלי להיות מושפעת, ואין אפשרות לשנות מבלי להשתנות באותו זמן. אבל הכל עניין של הגיון, הקשר ומידה.

התנאי לצירופה של המאוחדת לקואליציה היה שהיא לא תדבר פוליטיקה כלל וכלל. העסקה במהותה היא "קחו כמה תקציבים ואל תתעסקו בפוליטיקה". חמורה מכך היא העובדה שההצטרפות הזו באה בשיאה של תקופה שבה מדינת ישראל מעבירה שלל חוקים נגד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל, ובשיאו של מהלך חקיקתי שגולת הכותרת שלו היתה חוק הלאום. אותו חוק הלאום אשר לא מאזכר את הפלסטינים כלל וכלל ומייצר היררכיה ברורה בין שני העמים.

כניסה לקואליציה בתנאים אלה משמעה קבלת יחס היררכי זה כמסגרת אשר בתוכה יתנהל המשחק (שכן על מאבק אי אפשר לדבר בתנאים אלה). המשמעות שלה היא שחוק הלאום הוא עובדה מוגמרת ומקובלת, ולא עניין שנמצא במחלוקת.

המשמעות שלה היא שערבי שלא מקבל את חוק הלאום ואת ההיגיון שלו הוא קיצוני. ברטוריקה שלה, הרשימה המאוחדת יצרה ערבים טובים וערבים רעים וקיצוניים, אשר הלגיטימיות שלהם בספק.

מדעת או שלא מדעת, היא פשוט עברה צד והפכה לשופר תעמולה נגד מאבקם של הפלסטינים בישראל, שכן היא כרכה את ההגנה על האינטרס המפלגתי שלה בהגנה על הממשלה ומדיניותה, והסתה נגד "המשותפת" משרתת את שני אלה.

זאת תהיה טעות לחשוב שהמאוחדת מקדמת שיח המבוסס על אזרחות שווה. היא מקדמת אג'נדה של בני חסות, אשר אין להם יומרה לשנות באופן בסיסי את יחסי הכוח והמבנה המפלה של המדינה.

הבעיה מתעצמת נוכח העובדה כי ממשלה זו נתמכת בידי השמאל הציוני, אותו שמאל אשר היה אמור להוביל שיח אזרחות שוויונית. בפועל יוצא כי ישנו שמאל ציוני שכורת ברית עם ימין ערבי שמרני; מזה לא יצמח שיח אזרחות שוויונית.

החליטו על הרחבת התנחלויות. ראש הממשלה נפתלי בנט עם מנסור עבאס אחרי השבעת הממשלה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ברטוריקה שלה, הרשימה המאוחדת יצרה ערבים טובים וערבים רעים וקיצוניים, אשר הלגיטימיות שלהם בספק. ראש הממשלה נפתלי בנט עם מנסור עבאס אחרי השבעת הממשלה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

אבל הבה נניח לרגע למאוחדת ונדבר על מה שנשאר מהמשותפת – חד"ש, בל"ד, טיבי. שלוש הרשימות רצו לבד עם מצע מנומנם מאוד והמשיכו להתנהל כאילו שהם המשכה הטבעי של הרשימה המשותפת, כאילו לא קרה דבר. אבל מהרגע שהאסלאמית עזבה את המשותפת, הכל השתנה.

במקור, המשותפת היתה בנויה על הצנעת הבדלים פוליטיים ועל הצגת עמדות פושרות ללא צבע מיוחד כדי לא להרגיז ולא לפצל, והתמקדה בהוצאת הבוחרים לקלפיות ביום הבחירות. אבל ברגע שהאסלאמית עזבה ופתחה במתקפה ארסית נגד מה שנקרא "המשותפת", לא היה עוד טעם לנהל תעמולה המתבססת רק על עצם היציאה לקלפי, ולהחזיק במצע צנוע, לא אידיאולוגי, ועל-מפלגתי.

כל זה היה הגיוני כל עוד לא היתה תחרות אידיאולוגית פוליטית בתוך הציבור הערבי. אבל כעת, שעה שיש מאבק עם התנועה האסלאמית, הרי אין מקום לנהל את המערכה המנומנמת של אתמול כאשר האחרים מנהלים נגדך מערכה אידיאולוגית ופוליטית קשוחה. אל מול עמדה פוליטית אידיאולוגית תקיפה ובהירה, יש צורך בעמדה פוליטית ואידאולוגית בהירה ומוצקה.

הבעיה היא שאין כזו. למשותפת, או מה שנותר ממנה, אין עמדה מגובשת פוליטית ורעיונית. זה היה המצב בתקופת הבחירות וזה המצב עדיין. המאוחדת הלכה עם ההיגיון שלה עד הסוף, ובכך הפכה להיות מייצגת של עמדה מסוימת וברורה בפוליטיקה הערבית. עמדה זו מקבלת את המסגרת הכללית הישראלית הציונית כפי שהיא, ומנסה לחלוב מקסימום תקציבים מהממשלה תחת קורת הגג שמתחתיה היא מסתופפת.

האם ל"משותפת" יש תוכנית אחרת? האם היא מסוגלת להציג אלטרנטיבה הן לבוחר הערבי והן לבוחר היהודי אשר תומך בשוויון אמת ברמה האישית והקולקטיבית? ואם כן, מהם קווי המתאר האידיאולוגיים של הזרם החילופי למאוחדת?

האם לא פספסנו את המועד לכך? האם העובדה שחוק הלאום עבר יחסית בלי התנגדות עממית ומחאה דינמית ועקבית ושיטתית מצד המפלגות הפלסטיניות בכנסת (להוציא אולי את בל"ד אשר החרימה כמה ישיבות בכנסת בשלב מאוחר) לא סימנה מצב שבו יש קבלה – ולו בשתיקה, ולו חלקית – של כללי המשחק שאותם כפתה המדינה?

אלה אינן שאלות פשוטות כלל וכלל. אין לי תשובה ברורה. משהו בכיוון שוויון אזרחי ולאומי, ביטול חוק הלאום, ודחיית הגיון "הפרוטקשן" ובני החסות, כל אלה יכולים לסמן כיוון אחר. נראה לי כי סימון חוק הלאום כקו פרשת מים ביחסים בין האזרחים הפלסטינים לבין המדינה יכול להיות קו מנחה. אבל זאת לא תוכנית פוליטית-אידיאולוגית, אלא רק כיוון מאוד כללי.

אפשרות אחרת היא פשוט לחשוב במסגרת ופרדיגמה חדשה לחלוטין, אשר לא תדרוש רק שוויון בתוך ישראל, אלא את פירוק משטר האפרטהייד שמתקיים בין הים לנהר. זהו כיוון אשר יציב את המשותפת בהחלט כנבדלת ומובחנת מהרשימה המאוחדת, אבל גם במצב של מתח רציני עם המרכז הפוליטי הישראלי בכללותו. זהו הימור לטוח רחוק, ואולי רחוק מאוד.

אין כאן הכרעות פשוטות. אם בקדנציה זו יצליחו בל"ד וחד"ש להגיע להסכמות בכיוון זה, שיראה מדוע הם מהווים אלטרנטיבה אמיתית למאוחדת, הדבר יהווה הישג.

ד"ר ראיף זריק הוא מרצה לתורת המשפט בקריה האקדמית אונו וחוקר בכיר במכון ון ליר, ועוסק בפילוסופיה של המשפט ופילוסופיה פוליטית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תלמידי חטיבות ביניים ותיכון חוזרים ללימודים במתכונת מלאה, בית ספר בתל אביב, אפריל 2021. אילוסטרציה גיל גרטל (צילום: אורן זיו)

בית ספר בתל אביב, אפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

הפגיעה בכישורים החברתיים של תלמידים במעבר לחטיבה אינה גזרת גורל

מחקר של OECD מצא כי חלה נסיגה בהערכת התלמידים את עצמם במעבר מילדות לבגרות. הנסיגה חמורה יותר אצל בנות ואצל תלמידים מרקע כלכלי נמוך, ובשלב קריטי זה בחיים היא עלולה לפגוע בעתידם. הפיתרון: מודעות, והפניית משאבים לטיפוח קשרים עם המבוגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf