newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחנה ההתנגדות הובס, "העידן הישראלי" במזרח התיכון החל

פרופ' אסעד אבו ח'ליל, מומחה למדע המדינה מלבנון, טוען שהעולם הערבי הפסיד להגמוניה הישראלית-אמריקאית עוד לפני "הסכמי אברהם", אבל ההסכמים מחקו את ההתנגדות למהלך הזה. מה לעשות? אין לו תשובה

מאת:

לפני מעט יותר מחצי שנה, על מדשאות הבית הלבן, נחתמו בחסות אמריקנית הסכמים לנרמול היחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין – "הסכמי אברהם". הדיון התקשורתי והציבורי האינטנסיבי ביחסי ישראל והעולם הערבי שכך מאז, וסוגיות חדשות עלו על סדר היום העמוס של המזרח התיכון. אלא שמתחת לפני השטח, טוען פרופסור אסעד אבו ח'ליל, המגמות שהולידו את ההסכמים ממשיכות לשנות את פניו של העולם הערבי – ולרעה.

כל קול בעולם הערבי נגד ההסכמים עם ישראל - מושתק. נתניהו בהשקת הטיסה הראשונה מדובאי לנתב"ג (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

כל קול בעולם הערבי נגד ההסכמים עם ישראל – מושתק. נתניהו בהשקת הטיסה הראשונה מדובאי לנתב"ג (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

בטור דעה שפרסם המומחה הלבנוני למדעי המדינה באתר היומון הלבנוני אל־אח'באר הוא מתאר את הדמיון ואת השוני בין העולם הערבי שלפני חתימת ההסכמים לבין זה שלאחריהם. בסגנונו המושחז והציני הוא טוען: העולם הערבי הפסיד במאבק נגד ההגמוניה הישראלו-אמריקנית עוד הרבה לפני שנחתמו ההסכמים האלה. אולם כיום, חצי שנה לאחריהם, הוא כבר נתון בפשיטת רגל אידיאולוגית ומדינית מוחלטת. להלן סקירה ביקורתית של המאמר.

קשרים בין מדינות העולם הערבי לבין ישראל, מזכיר אבו ח'ליל, אינם רעיון מקורי שהגו בנימין נתניהו, דונלד טראמפ או מוחמד בן זאיד. מנהיגי היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית ניהלו מגעים עם מנהיגים ערבים שונים לפני 1948, וגם לאחר מכן חלקים מן העולם הערבי לא ויתרו כליל על הקשרים עם המדינה היהודית. אולם בשנות החמישים והשישים הטון בעולם הערבי נקבע על ידי מנהיגים כמו הנשיא המצרי הנערץ גמאל עבד א־נאצר, ואלו ערבו לכך שמדינתם תמשיך להיאבק ברצינות במדינת ישראל עד לסיום הכיבוש בפלסטין.

המצב השתנה לאחר התבוסה המוחצת של מדינות ערב לישראל בשנת 1967, ובעשורים שמאז התגלה אט אט שאין בנמצא שום משטר ערבי, שיוביל את מחנה ההתנגדות הפעלתנית לישראל. ישראל, מצידה, פירקה בהתמדה עיקשת את שרידי ההתנגדות שעוד הצליחו המשטרים הערבים לגלות כלפיה, בין היתר באמצעות הגעה להסדרים שונים עם מצרים, עם ירדן ועם הרשות הפלסטינית.

הישועה לא הגיעה אף מגורמים שמחוץ למעגלי המשטר במדינות העולם הערבי. ככלל, הממסד הדתי האסלאמי הסוני לא נאבק בישראל באופן משמעותי. יתר על כן, החל להיראות כי אי-אלו מוסדות הלכתיים אכולי אינטרסים פוליטיים אף פעלו במרץ להכשרת "השרץ" הישראלי. הארגון הבין-לאומי הדומיננטי ביותר באזור – הליגה הערבית – שבעבר נטל תפקיד חשוב בהתנגדות לישראל, עמד גם הוא מנגד.

אפילו תנועות ההתנגדות האסלאמית החמושה לישראל בלבנון הכזיבו את הציפיות: מי שרשמו בשנת 2000 ניצחון מפואר בדרום לבנון לא הצליחו להשמיע כעבור שנתיים ולו מחאה רפה כאשר לנגד עיניהם, במסגרת ועידת ביירות, אימצה פסגת הליגה הערבית את יוזמת השלום הערבית עם ישראל (2002). לעומת כל אלה, מי שפעלו בכיוון ההפוך – קרי, המשטרים אוהדי ישראל בסעודיה ובאיחוד האמירויות – דווקא גילו מרץ עצום והשקיעו משאבים אדירים לקידום "השלום עם ישראל", שבעיני אבו ח'ליל הוא כינוי מכובס להתרפסות בפניה. הסכמי נרמול היחסים האחרונים הם אפוא תולדה בלתי נמנעת של אוזלת היד הכללית בעולם הערבי.

חכמי הדת מגויסים לטובת הכשרת ישראל

אולם אפילו על רקע זה, חתימת ההסכמים היוותה עוד ציון דרך חשוב בתהליך נרמולם של ישראל והכיבוש בעולם הערבי. מאז חתימת ההסכמים שותפותיה של ישראל במפרץ פועלות מעל לשולחן ומתחתיו במשנה מרץ מפתיע כדי לשנות את העולם הערבי בהתאם לאינטרס המשותף הישראלי-מפרצי-אמריקני. זהו העיקרון המנחה של מדיניותן, טוען אבו ח'ליל, ולאורו ניתן להסביר כל תמורה בעולם הערבי מאז חתימת ההסכמים –  החל ביחסי החוץ והסוגיות הגיאופוליטיות הבוערות באזור, דרך שינויים בתרבות ובטעם, וכלה בהתפתחויות בטכנולוגיה המודיעינית ובהשפעה על האווירה התקשורתית ועל דעת הקהל. כל אלה משתלבים בפרויקט לנרמול ישראל.

פסקי הלכה תומכים בקשר עם ישראל. מפגין למען נתניהו מניף את דגל האמירויות מול בית ראש הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

פסקי הלכה תומכים בקשר עם ישראל. מפגין למען נתניהו מניף את דגל האמירויות מול בית ראש הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

כך למשל, מניפולציות פוליטיות מצד אדריכליות ההסכמים במפרץ ממוטטות את אושיות הדת האסלאמית. לכאורה, ההפך נראה הנכון: לפי ההסבר הרווח, סעודיה מתמהמהת ואינה מצהירה על כינון יחסים עם ישראל מתוך מחויבותה הדתית, שכן היא איננה מוכנה לוויתורים בסוגיית השליטה במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. זהו תכסיס זול, טוען אבו ח'ליל, מצג שווא שמכוון לדעת הקהל הדתית האסלאמית. סעודיה מעוניינת רק להצטייר כמגינת הדת, וזאת באופן שיאפשר לה ללחוץ על מדינות אסלאמיות נוספות לנרמל את היחסים עם ישראל. אחרת, כיצד ניתן להסביר את העובדה שבעת האחרונה מוסדות אסלאמיים, שמזוהים עם מדינות המפרץ, מנפקים פסקי הלכה בשבח ההסכמים עם ישראל?

עוד מבקשות סעודיה ואיחוד האמירויות לחלוב מן האסלאם עמדה, שתתמוך בהסכם עם ישראל באמצעות התערבות בתוכניות הלימודים הדתיות במדינות אסלאמיות שונות, בעזרת לחץ מצד שגרירויות אמריקאיות מקומיות. "לא ירחק היום", מתנבא אבו ח'ליל, "שבו ידרוש הלובי הישראלי בוושינגטון להחליף פסוקים מסוימים בקוראן, ולא ירחק היום שדיקטטורים מהמפרץ ייעתרו".

מערך האינטרסים – שחולקות סעודיה, האמירויות, ישראל וארצות הברית – מעצב לדעת אבו ח'ליל גם את הנוף הגיאופוליטי האזורי. הדבר ניכר מבעד להסכם שסיים לאחרונה סכסוך בן שנים בין סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות אחרות לבין קטאר. בעיני סעודיה זוהי איננה אלא ערובה ליכולת להשפיע על קטר – המיודדת עם איראן ועם טורקיה, וממילא קרובה יותר לציר המתנגד לשלום עם ישראל – ולהבטיח שזו לא תצא חוצץ נגד גל נרמול היחסים עם ישראל. מסיבות דומות סמכו סעודיה והאמירויות את ידן על מינוי מוסטפא אל־כאזמי לראשות ממשלת עיראק בשנה האחרונה. אל־כאזמי, המחזיק בעמדות פרו-אמריקניות ואנטי-איראניות באופן יחסי, נראה להן כאדם המושלם לקדם את האהדה כלפי ישראל וכלפי אמריקה בעיראק.

בשטחים אחרים של המפה הגיאופוליטית, מקדמות מדינות המפרץ את האינטרס הישראלי תוך הפנמה שמה שאינו הולך במוח, הולך בכוח. גם במקומות כמו תימן, לוב ושאר זירות סכסוך ואי־יציבות, שם אין הן יכולות לקדם את סדר היום שלהן באמצעות לחץ דיפלומטי והשפעה על כוחות מקומיים, נמצא פתרון למדינות המפרץ. הן פנו לפתרון בכוח גס: חיילים ושכירי חרב בשירותן לוחמים בשדות הקרב השונים בעולם הערבי, כדי להבטיח שההתפתחויות בשטח בזירות הסכסוך הללו לא יפגעו באינטרס הישראלי-אמריקני ואף ישרתו אותו. בעבור מדינות המפרץ העשירות מנפט, עלותם הכלכלית של הסכסוכים הללו כלל איננה מורגשת.

קונים את התקשורת בכסף או באיומים

אומנם ניתן היה לצפות שלאחר ההסכמים יישמע בכל זאת קול מחאה מצד יריבותיה המסורתיות של ישראל באזור: סוריה, המחנה הפרו־סורי בלבנון והרשות הפלסטינית. קול כזה כמעט שלא נשמע, וגם זאת תודות לפעילות הנמרצת של סעודיה ושל האמירויות. השתיקה הסורית נקנתה בתמורה להבטחה מעורפלת לקבל את סוריה בחזרה לשורות הליגה הערבית, שממנה הודחה ב־2011. תומכי סוריה בלבנון שכחו גם הם למחות, שכן איחוד האמירויות מרפדת את קיבתם ב"חיסונים, מגדלי יוקרה, מקומות בטיסה הבאה למאדים ויתר הסחות דעת מבית היוצר האמירותי".

במקרה של יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שממנו היה מצופה יותר מכל שליט ערבי אחר להתנגד לנרמולה של ישראל, שתיקתו הייתה עניין מתבקש. הלוא זה שנים שאותו "קטר המושך את רכבת השחיתות המקומית מבצע את הפקודות שמכתיב לו הכיבוש מתוקף הסכמי אוסלו. איך יעז לבקר את משטרי הנרמול במפרץ בשעה שפעילותו למען התיאום הביטחוני – שאותו הוא מאיים לבטל זה שנים – היא הדוגמה המובהקת ביותר לנורמליזציה"?

אולם שלא כמו השחקנים הפוליטיים הערבים המושחתים, אי־אפשר לקנות בלחץ דיפלומטי או בכסף מזומן את שתיקתם של דעת הקהל הערבית, של האינטלקטואלים, של אנשי הרוח ושל התקשורת. מדינות המפרץ אינן אומרות נואש: בסיוע טכנולוגיה ומומחים משירותי המודיעין הישראלים והאמריקנים הן מנטרות את התקשורת הגלויה והסמויה בעולם הערבי ומזהות במהירות איומים פוטנציאליים. כפי שלמד העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י על גופו בשנת 2018, וכפי שלמדו עיתונאים רבים אחרים שביקרו את משטרי הנורמליזציה וזומנו לשיחות הבהרה מסתוריות במפרץ.

משטרים אלה יודעים לחנוק ביעילות רצחנית כל קול שאיננו מהדהד את התעמולה הישראלית-מפרצית-אמריקנית. "ללא צורך בכפייה ישירה, בלי שוטרים וכוחות צבא, אוכף המשטר הסעודי-אמירותי בסמכותנות את הציווי לתמוך בו. הדממה מהדהדת ברשתות החברתיות, גם מצד מי שתמכו מאז ומעולם בסוגיה הפלסטינית. כל נערה ונער ערבים שהיו עדים לכך יחשבו כעת מיליון פעמים לפני שיעזו להביע דעה בפומבי".

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושליט איחוד האמירויות מוחמד בן זייד, בבית הלבן, ב-15 במאי 2017 (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושליט איחוד האמירויות מוחמד בן זייד, בבית הלבן, ב-15 במאי 2017 (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

לצד מקל זה ישנו גם גזר: משטרי מדינות המפרץ מקדמים עמדות פרו-ישראליות באמצעות חלוקת תגמול נדיב למי שמיטיבים להחניף לישראל ולהם עצמם, אגב פגיעה אנושה בסטנדרטים התרבותיים והתקשורתיים בעולם הערבי. סופרים ועיתונאים אופורטוניסטים זוכים לתהילה, וגם מי שעשו את עבודתם התרבותית והתקשורתית באופן מקצועי בעבר מוכרחים עתה להשתתק ולוותר על עמדותיהם או לאבד את השפעתם ואת משרתם.

אפילו לבנון, שגופי התקשורת בה עמדו בעבר כחומה בצורה נגד ניסיונות ההשתקה, קורסת כמו מגדל קלפים. אבו ח'ליל, שבעצמו נהנה ממעמד מכובד בתקשורת ובשיח הציבורי במדינה, מעיד ש"בלבנון אתה יכול ללכת לישון בלילה עם עיתונאי תומך ציר ההתנגדות לישראל, ובבוקר הוא כבר הפך את עורו ואת עמדותיו". מה שנותר הוא מלחכי פנכה חסרי כישרון, עטורי פרסים במימון ממשלות עשירות. כזו היא "נאילה תוויני, כלת פרס התקשורת הערבית לשנה זו, שספק אם מסוגלת לכתוב משפט תקני בערבית בלי להסתייע בשני חברים לפחות".

עידן קולוניאלי חדש

כל האמור משתלב, לדעת אבו ח'ליל, בתמורה רחבה שהיא למעשה עידן קולוניאלי חדש במזרח התיכון. ישראל וארצות הברית כופות את מרותן על העולם הערבי, ובסיוע משטרים מקומיים בעלי בריתן מנצלות אותו ומאבטחות את האינטרסים שלהן. מהי הדרישה האמריקנית מסודאן לפצות במאות מיליוני דולרים את קורבנות פיגועי הטרור של ארגון אל־קאעדה, בתמורה להקלת הסנקציות הבין־לאומיות, אם לא סחטנות קולוניאלית? כיצד ניתן להגדיר את הסכמתה של החונטה הצבאית בסודאן להיעתר לדרישה האמריקנית, אם לא כתחיית משטרי הגנרלים הסמכותניים, ששיתפו פעולה עם האימפריאליזם האמריקני בעבר?

 

אך טבעי שבסעודיה, יום השנה החמישים למותו של גיבור התנועה האנטי־אימפריאלית הערבית, א־נאצר, לא צוין בשבחים אלא בשלל מאמרי גינוי בוטים. משטרי המפרץ אומנם נוקטים רטוריקה של ריבונות, אולם בפועל הם מבקשים להשיב על כנו את הקולוניאליזם הישן והטוב שהן למעשה תוצאתו.

"העולם הערבי", מסכם אבו ח'ליל, "עומד בפתח העידן הישראלי. האויב ההיסטורי איננו נדרש עוד להסתנן דרך הדלת האחורית: השער הראשי פתוח בפניו". גם מי שבאופן מסורתי תמכו בנרמול היחסים עם ישראל אינם מצליחים להדביק את הקצב המסחרר, שבו מובילות מדינות המפרץ את רכבת הנרמול. "המשטר האמירותי הפגין כלפי העם הזר שבפלסטין אהבה רבה יותר ממה שהפגין אי פעם כלפי אומה ערבית כלשהי, בפלסטין ומחוצה לה. הקצב כה מסחרר, עד כי מדי בוקר אני מתבונן בעצמי במראה ומוודא שנותרתי אותו אדם ועודני מאמין בעמדות שבהן האמנתי אמש".

בשולי הדברים, אין ספק שלצד כתיבתו המושחזת והרהוטה, אבו ח'ליל מטיח בשליטי מדינות המפרץ ביקורת שמבוססת על עובדות מוצקות. כאיש רוח ופובליציסט לבנוני בעל שם, למילותיו בהחלט נודעה השפעה לא מבוטלת על דעת הקהל במדינה. אולם דווקא בשל כך בולטת בהיעדרה ממאמרו קריאת כיוון לפתרון מכל סוג. ייתכן שבעיניו הדרך לסיים את נוכחותה של ישראל במזרח התיכון היא מאבק חמוש, אולם הוא איננו אומר זאת ואיננו קורא לשום גורם ליטול את היוזמה.

ייתכן שבעיניו התנגדות בלתי אלימה לכיבוש הישראלי היא שתביא לפתרון הבעיה הפלסטינית. אלא שמאמרו הפסימי, שבו מוצג הקולוניאליזם המערבי-מפרצי ככוח הגמוני כל-יכול ובלתי מנוצח, מרפה את ידיהם של כל מי שחושבים להיענות לקריאה. אם השינויים בעולם הערבי מבשרים בעיניו על סופו של עידן, הרי שלא ברור מהו אותו עידן ומי בעולם הערבי אשם בשינוי, מלבד הנסיכים לבית בן סלמאן ובן זאיד. אבו ח'ליל אולי אינו עשוי להתעורר בוקר אחד ולגלות שדעותיו השתנו במאה ושמונים מעלות, אולם כדאי לקוראיו לבדוק כיצד השתנה העולם שסביבם, ומה הם יכולים לעשות בנדון.

איתי מלאך כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf