עיתונאים פלסטינים מספרים על הכלא, "בית קברות לחיים"

רשויות הכלא התעלמו מבעיותיו הרפואיות במשך חודשים. סמיר אמין ח'וויירה לפני ואחרי מעצרו המנהלי (צילום באדיבות המשפחה)

עלי אל-סמודי תיעד במשך ארבעה עשורים את חיי היומיום תחת כיבוש בצפון הגדה המערבית. אל-סמודי, עיתונאי פלסטיני ותיק בן 60 מג'נין, עבד ככתב בעיתון אל-קודס וכצלם עבור אל-ג'זירה וכלי תקשורת בינלאומיים נוספים.

אך ייתכן שהוא מוכר בעיקר כעמיתה של שירין אבו עקלה, שחיילים ירו בה למוות במהלך פשיטה על מחנה הפליטים ג'נין במאי 2022. לצד אבו עקלה, גם אל-סמודי נורה באותו יום בגבו, והקליע יצא דרך כתפו.

ב-29 באפריל 2025 פשטו כוחות ישראליים עם שחר על ביתו של אל-סמודי בג'נין ועצרו אותו. הוא הוחזק ללא כתב אישום או משפט עד ששוחרר, כמעט שנה לאחר מכן, ב-30 באפריל 2026.

>> גזר דין מוות: 98 פלסטינים מתו במעצר מאז 7 באוקטובר

אל-סמודי אומר שהורעב והוכה במהלך שהותו במעצר מנהלי, ושנמנעה ממנו גישה לתרופות. הוא הועבר בין כמה מתקני כליאה, בהם כלא מגידו וכלא עופר הידוע לשמצה. כעת מצפה לו מסע החלמה ארוך: הוא סובל ממחסור חמור בוויטמינים, מבעיות שמיעה ונמצא תחת פיקוח רפואי מתמשך.

אל-סמודי מאמין שמעצרו היה קשור ישירות לעבודתו העיתונאית, ובפרט לסיקור המתקפה המתמשכת של ישראל על מחנה הפליטים ג'נין, שם הרס הצבא בתים, אילץ עשרות אלפי תושבים להימלט ומנע כמעט מכולם לחזור. בחודשים שקדמו למעצרו הוא עבד על דיווחים כתובים ומצולמים על משפחות עקורות המנסות לחזור למחנה.

מגזין 972+ שוחח עם אל-סמודי זמן קצר לאחר שחרורו על מעצרו, על התנאים שבהם הוחזק ועל מאמציה של ישראל להשתיק עיתונאים פלסטינים.

האם תוכל לתאר את מעצרך?

"הם הגיעו לביתי בשעות הבוקר המוקדמות. כשנכנסו, בתי וכלתי בכו. קצין הצבא הישראלי הורה לי: 'תגיד להן שאני רוצה לקחת אותך רק לטיול של שלוש או ארבע שעות, ואז תחזור הביתה'. לא היה לי מושג שהטיול הזה יימשך שנה.

"החיילים לקחו אותי למחנה הפליטים, שם החזיקו אותי בעיניים מכוסות וידיים אזוקות במשך 80 שעות. הם זרקו אותי מול צריפים צבאיים, שהיו למעשה בתים פלסטיניים בתוך המחנה. בכל פעם שחיילים נכנסו או יצאו, הם הכו אותי בכל הגוף.

"לא הורשיתי לאכול או לשתות מים במשך כל הזמן הזה. בכל לילה סבלתי מכאבים עזים בשל הקור. אמרתי להם שאני צריך את התרופות שלי כי יש לי סוכרת ולחץ דם גבוה, אבל הם התעלמו ממני ולא הביאו לי אף אחת מהתרופות.

"בכל פעם שחיילים נכנסו או יצאו, הם הכו אותי בכל הגוף". אסירים פלסטינים בכלא עופר, ב-28 באוגוסט 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

"בחקירה אמרו לי שיש נגדי שלושה חשדות – אפילו לא אישומים. נראה ששניים מהם קשורים לעבודתי העיתונאית ולסיקור השטח שלי. הם ראו בסיקור האירועים בשטח סיוע למה שכינו 'ארגונים חתרניים'. חשד נוסף התבסס על טענתם שלפיה עציר פלסטיני אמר שצילמתי אותו בזמן שירה לעבר התנחלות ישראלית.

"במהלך מעצרי קיבלתי איומים ישירים בטלפון מקצין שב"כ. הקצין אמר לי: 'התשת אותנו. אני רוצה לשלוח אותך לכלא לשנתיים או שלוש. אני הולך למחוץ אותך'".

אחרי 7 באוקטובר החלו להסתובב ברשתות החברתיות ובערוצי החדשות תמונות וסרטונים רבים שהציגו את מצבם של אסירים פלסטינים לאחר שחרורם מבתי כלא ישראליים. רבים מהם כללו צילומי "לפני ואחרי" שהמחישו ירידה דרסטית במשקל עקב רעב. האם תוכל לתאר את התנאים בבתי הכלא?

"כעיתונאי, עסקתי רבות בסיפוריהם של פלסטינים שהוחזקו בבתי כלא ישראליים, אך מעולם לא דמיינתי שהתנאים שם כה קטסטרופליים.

"הוחזקנו בבתי קברות לאנשים חיים, ללא כל זכויות. לא היו לנו נייר, עטים, ספרים, טלוויזיה או רדיו. לא היו לנו אפילו מסרק, מראה או ציוד היגיינה. הם נתנו לנו רק כמות זעירה של שמפו – כף אחת בשבוע – לרחצה. גידלתי את הזקן הזה כי לא היו כלי גילוח זמינים. רק כשהם רצו שנתגלח, הם הביאו את הציוד ואילצו אותנו לגלח את הראש ואת הזקן.

"האוכל ניתן בכמות שהספיקה רק כדי שנוכל לעמוד במהלך הספירות היומיות וכדי שיוכלו להמשיך להתעלל בנו. בבוקר קיבלנו כף לבּנה וכף ריבה. בצהריים, ארבע כפות אורז, שתי חתיכות מלפפון זעירות, שתי פרוסות עגבנייה וכף שעועית. בערב, שתי כפות חומוס, כף טחינה, ביצה קשה אחת ועשר חתיכות לחם קטנות, שכל אחת מהן בגודל חצי כף יד.

"נכנסתי לכלא במשקל 120 קילוגרם ויצאתי במשקל 60 קילוגרם. בכל חדר בכלא, שגודלו שבעה על שלושה מטרים, שוכנו עשרה אסירים. היו רק שש מיטות לעשרה אסירים, כלומר שישה ישנו על המיטות וארבעה על הרצפה. למזרנים היה ריח רקוב ומגעיל, ולא הורשינו לכבס או לנקות אותם. הוקצו לנו רק עשר דקות למקלחת, 20 אסירים בכל פעם. לא היו דלתות למקלחות, ונאלצנו לעמוד עירומים זה מול זה, וזו היתה פגיעה חמורה בפרטיות והשפלה עמוקה עבור האסירים.

"הודעתי לרשויות הכלא שאני זקוק לתרופות לסוכרת, ללחץ דם גבוה ולבעיות קיבה. הם סיפקו לי רק כדור אחד ללחץ דם ומווסת סוכרת. הם סירבו להעביר אותי למרפאה עד שמצבי הבריאותי הידרדר קשות. התעלפתי כמה פעמים, הסיבוכים הבריאותיים שלי החמירו ופיתחתי בעיות ראייה ושמיעה. עורך הדין שלי הגיש קובלנה ולבסוף הועברתי למרפאה, אך גם שם לא קיבלתי את הטיפול שהייתי זקוק לו.

"ישנם אסירים הסובלים מסרטן, ממחלות לב וממחלות קשות אחרות, ואינם מקבלים תרופות במרפאת הכלא. באחת הפעמים, בזמן שהעבירו אותי לבית המשפט, הם הסיעו איתי אסיר שלא היה יכול ללכת בכוחות עצמו. הם איימו להכות אותו אם לא ילך, ואז הרימו אותו לרכב ההובלה של הכלא תוך כדי שהכו אותו. רוב האסירים שוחררו ישירות לבתי חולים בשל מחלותיהם, כולל מחלות עור שנגרמו בשל חרקים, שמיכות מלוכלכות, מזרנים לא נקיים ומהיעדר תנאים היגייניים בתאי הכלא. המראות היו קורעי לב, מעבר למה שמילים יכולות לתאר".

על פי דוח עדכני של הוועד להגנה על עיתונאים, כמעט מאה עיתונאים ועובדי תקשורת פלסטינים נעצרו מאז אוקטובר 2023, ועשרות מהם נותרו במעצר. יותר ממחציתם דיווחו כי עברו עינויים, התעללות או צורות אחרות של אלימות. מדוע לדעתך ישראל פוגעת כך בעיתונאים?

"זה הכול חלק מהמלחמה המתמשכת של ישראל להשתיק קולות, לדכא את חופש הביטוי ולמנוע מעיתונאים פלסטינים לבצע את עבודתם בשטח. לאחר שהם הרגו את שירין ופצעו אותי, אמרתי שהירי עלינו הוא מסר הפחדה לכל עיתונאי ועובד תקשורת פלסטיני. הם אינם רוצים תיעוד או עדים למה שהם עושים בגדה המערבית. המעצר שלי הוא ההוכחה לכך".

"לאחר שהם הרגו את שירין ופצעו אותי, אמרתי שהירי עלינו הוא מסר הפחדה לכל עיתונאי ועובד תקשורת פלסטיני". ציור קיר לזכרה של שירין אבו עאקלה בבית לחם, ב-16 במאי 2022 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

להלך אימים על עיתונאים ובני משפחותיהם

על פי ארגון זכויות האסירים הפלסטינים "א-דמיר", בתחילת אפריל 2026 הוחזקו בבתי הכלא הישראליים יותר מ-9,600 פלסטינים, ובהם 84 נשים ו-350 ילדים. מתוכם, 3,532 היו עצורים מנהליים, שנכלאו ללא משפט על סמך ראיות סודיות שהם ועורכי דינם אינם יכולים לראות או לערער עליהן.

אחד מהם הוא סמיר אמין ח'וויירה, עיתונאי בן 45 משכם, שנעצר בפשיטה לילית על ביתו באפריל 2025, ובילה תשעה חודשים במעצר מנהלי. מעצרו חודש שלוש פעמים, ללא כתב אישום רשמי או משפט. בשיחה עם 972+, ח'וויירה נזכר שקצין שב"כ אמר לו בגלוי שהוא מוחזק מסיבות פוליטיות.

כמו עצורים משוחררים אחרים, ח'וויירה מתאר תנאי כליאה קשים, ובהם צפיפות קיצונית, לחות גבוהה, גישה מוגבלת למקלחות ומחסור בבגדים נקיים. במהלך מעצרו הוא פיתח גרדת וזיהומי עור חמורים, והשיל יותר מ-20 קילוגרם ממשקל גופו.

"ביקשתי טיפול בספטמבר, אבל הם הביאו לי תרופות רק בדצמבר, לאחר שהמחלה התפשטה בכל גופי", הוא מספר.

עצורים רבים אינם מקבלים גישה לטיפולים, לבדיקות ולתרופות נחוצים, ובמקרים מסוימים המחלה הופכת לגזר דין מוות איטי. אסירים פלסטינים בכלא בדרום הארץ, פברואר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ח'וויירה אומר שרשויות הכלא התעלמו מבעיותיו הרפואיות במשך חודשים, והיעדר התנאים ההיגייניים בתוך הכלא רק החמיר אותן. אסירים, לדבריו, הורשו להתקלח רק אחת לשישה ימים. לאחר שחרורו נזקק ח'וויירה לטיפול רפואי במשך חודשיים, ובודד את עצמו משלושת ילדיו מחשש שידביק אותם.

חוויותיהם של ח'וויירה ואל-סמודי אינן חריגות: עצורים רבים אינם מקבלים גישה לטיפולים, לבדיקות ולתרופות נחוצים, ובמקרים מסוימים המחלה הופכת לגזר דין מוות איטי. על פי נתונים של הצבא ושירות בתי הסוהר הישראליים, לפחות 98 אסירים פלסטינים מתו בעקבות עינויים והזנחה רפואית שיטתית מאז תחילת המלחמה בעזה.

לאחר 7 באוקטובר אסרו הרשויות הישראליות על משפחותיהם של אסירים פלסטינים לבקר את קרוביהן בכלא. גם שיחות טלפון נאסרו, וכך גם ביקורי הצלב האדום הבינלאומי לצורך פיקוח על מצב העצורים. כתוצאה מכך, משפחות נותרות במידה רבה באפלה באשר למצבם של יקיריהן בבתי הכלא, ומסתמכות על עורכי דין או על עדויות של אסירים משוחררים כדי לקבל פיסות מידע.

מגזין 972+ שוחח עם עבדול מג'יד אל-עמארנה ממחנה הפליטים דהיישה בבית לחם. בנו, עוסייד, עיתונאי בן 41 ומרצה לתקשורת באוניברסיטאות חברון ובית לחם, מוחזק במעצר מנהלי מאז יולי 2025.

"מאז הלילה שבו לקחו אותו, כל הבית השתנה", אומר אל-עמארנה. "ארבעת ילדיו של עוסייד שואלים עליו בכל יום, והחלק הקשה ביותר הוא חוסר היכולת לענות להם".

לפני כחודש פגש אל-עמארנה אסיר לשעבר ששוחרר לאחרונה מאותו מתקן שבו הוחזק עוסייד, וזה סיפר לו על מצב בנו בכלא.

"הוא אמר לי שהאוכל גרוע מאוד ושהאסירים סובלים מדי יום מרעב, מהתעללות ומהשפלה", מספר אל-עמארנה, ומוסיף כי לדברי האסיר המשוחרר, עוסייד היה בכל זאת במצב רוח טוב ועסק בלימוד הקוראן. "לשמוע חדשות על בני מאסיר משוחרר, במקום לשמוע ממנו ישירות, שובר לי את הלב".

התקשורת עם עוסייד נותרה מצומצמת ביותר ומתאפשרת רק דרך עורכי דין, אך הם יכולים להעביר רק מידע בסיסי, שלעיתים קרובות מוגבל לעדכונים משפטיים, כגון האם מעצרו הוארך ובאיזה כלא הוא מוחזק. לדברי המשפחה, הדיון האחרון לחידוש מעצרו נערך ללא נוכחות עורך דינו. את קולו של עוסייד הם אינם יכולים לשמוע.

אך סבלה של המשפחה לא הסתיים עם מעצרו של עוסייד. אחותו, אסלאם בת ה-31, עיתונאית עצמאית ואם לילדה בת חמש, נעצרה גם היא לפני פחות מחודש לאחר שכוחות ישראליים פשטו על בית המשפחה במחנה. היא נחקרת בשל עבודתה העיתונאית, בחשד שעבדה עבור גוף תקשורת אסור. בעלה בילה את שלוש השנים האחרונות בכלא.

"לבתי יש ילדה קטנה, וכעת הילדה הזו מופרדת גם מאמה וגם מאביה", אומר אל-עמארנה. "אנחנו לא יודעים איך להסביר את זה לילדה בת חמש".

שירות בתי הסוהר לא הגיב לבקשת 972+ לתגובה.

הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי