מדוע מפחדים מחתימת הסכם קיבוצי עם ועד עובדי הכרמלית?
שבע שנים אנחנו במשא ומתן כדי לחתום על הסכם קיבוצי, והסוף לא נראה באופק. השבוע התחלנו עיצומים, ואנחנו לא מבינים למה הרשויות מפחדות להגיע להסכם עם קבוצת עובדים כל כך קטנה ומסורה
"כשהתארגנתם לפני שבע שנים בדרישה להסכם קיבוצי" – אמרתי לחבר שלי, יו"ר ועד העובדים בכרמלית, אחרי המשפט אתמול – "לחצתם למישהו בלי להתכוונן בנקודה מאוד כואבת".
אחרת אי אפשר להבין למה במשך שבע שנים קבוצה של 13 עובדים המועסקים בשכר נמוך ותנאים לא בריאים נמצאים במשא ומתן מתמשך על הסכם קיבוצי, עם דרישות מינוריות.
אתמול (ב') בבית הדין לענייני עבודה נציגי הממונה על השכר באוצר המשיכו להתעקש שהם לא יכולים לאשר את אותו הסכם מינורי שסיכמנו עליו עם ההנהלה עוד לפני שריפת הכרמלית בפברואר 2017. ובו בזמן הם סירבו לומר מה הבעיות שלהם עם ההסכם.
כתוצאה מהפגישה בבית המשפט נקבעו ארבעה פגישות משא ומתן קרובות אצל הממונה על השכר באוצר בירושלים, כשהראשונה בהן ביום חמישי הקרוב.
"בפגישה נשאל את כל השאלות ונעלה את כל הבעיות" אמרו נציגי האוצר. כנראה שבאוצר לא רוצים שנדע מה הבעיות שלהם עם ההסכם כדי שלא נגיע מוכנים למו"מ. לא זו בלבד, אלא שהפגישות עצמן נקבעו באמצע היום בירושלים. כדי להשתתף בפגישות יצטרכו חברי הועד לקחת יום חופש ולשלם בעצמם את עלות הנסיעה, בעוד יתר המשתתפים בפגישה משתתפים בה במסגרת עבודתם ומחיר הנסיעה יושב להם. בגלל המחסור בכוח אדם בכרמלית, ובשל האחריות שלוקחים העובדים להמשך נסיעת הכרמלית, ישתתף בכל פגישה רק אחד מחברי הועד, אחרת פשוט לא יהיו מספיק עובדים כדי שהכרמלית תסע.
כמחווה של רצון טוב התבקשנו שוב לא לנקוט בצעדים, והצהרנו שלא נשבות לפחות עד אחרי הפגישה השניה. אם לומר את האמת, אני עוד לא זוכר פעם אחת במהלך כל התהליך שההנהלה התבקשה לקיים מחווה, אפילו קטנה, של רצון טוב כלפי העובדים.
למקרה שמישהו מחפש הצעה למחווה כזו, אפשר להתחיל למשל מהחלפת תאי ההלבשה החלודים בני ה-26 שנים, שבניגוד לכל יתר האתרים והפינות בכרמלית, לא נוקו לאחר השריפה על ידי חברת השיקום שטיפלה בנזקי השריפה.
בדיון של שעתיים וחצי במשפט קולם של כולם נשמע, פרט ל-3 אנשים בחדר – אנשי ועד העובדים. האנשים היחידים שתנאי חייהם מוטלים על הכף במשפט עצמו.
לפני כמה ימים השלמתי חמש שנים בכרמלית. במהלך התקופה הזו נקרע כבל המשיכה של הרכבת והושבתנו לחמישה חודשים, ראיתי חברים שהבריאות שלהם נהרסה בעקבות עבודות קשות, נאבקנו בהצלחה בניסיון להפריט את הכרמלית, היינו בפגישות בוררות במשרד העבודה, נקטנו בתשעה ימי עיצומים, כולל גם משא ומתן בחסות בית הדין. וכמובן השריפה. זו שהביאה לעבודות בסדר גודל שטרם נראו פה, ובו זמנית הורידה את המשכורות שלנו בערך ב-1,500 ש"ח לחודש.
מה שלא ראיתי בחמש השנים האלו זו נכונות וכוונה להבין את העובדים ולהבין את התפקיד ההכרחי שלנו בנסיעת הרכבת במעלה ובמורד ההר.
אם אחרי שבע שנים כאלה, עם הסכם מוגמר צנוע כל כך אנחנו שבים שוב לשולחן המשא ומתן, כנראה שאיפשהו מפחדים מחתימה על הסכם קיבוצי עם עובדי הכרמלית.
למה הסכם קטן כל כך עם קבוצת עובדים צנועה ומסורה שעובדים בשכר נמוך זמן רב כל כך מפחידה את הרשויות? אני לא יודע לומר בוודאות. אני רק יודע שאנחנו לא לבד. רוב העובדים במדינה עובדים בשכר נמוך, לפעמים אפילו במצב גרוע משלנו. מרביתם לא הגיעו רחוק כל כך במאמצם להשיג תנאים הולמים יותר ולחיות טוב יותר.
מה שאני כן יודע הוא אנחנו ראויים לעבודה בטיחותית, לעבודה שנוכל להתקיים ממנה, ולא בדוחק, אנחנו ראויים להערכה של ממש עבור העבודה והתרומה שלנו. אנחנו ראויים לכך שקולנו ישמע.
לוטן רז הוא חבר ועד עובדי הכרמלית בחיפה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
