ישראל חוזרת בעזה על הטעויות מול מחאות המגנומטרים ומבקשי המקלט
קשה לצפות את שיקרה בשבועות הקרובים נוכח מחאת תושבי עזה, אבל כבר אפשר לזהות את דפוס הפעולה הישראלי המוכר: זה מתחיל בכוחנות, ממשיך בהתנשאות אטומה ונגמר בהתקפלות מול ההתנגדות העממית. אלא שבעזה, מחיר הדמים הוא כבד מנשוא
כותב אורח: אביב טטרסקי
מי שרוצה להבין לקראת מה אנחנו צועדים בעזה, כדאי שיחשוב על ההתנהלות של נתניהו בנושא מבקשי המקלט. אפשר גם לקחת דוגמא מהצבת המגנומטרים בהר הבית בקיץ האחרון.
עם כל ההבדלים ביניהם, לשלושת המאבקים הללו יש מכנה משותף: המדינה מנסה לכפות בכוח את רצונה ונתקלת בהתנגדות עממית/אזרחית (תושבי עזה ומזרח ירושלים הם כמובן לא אזרחים של המדינה).
הנתון היסודי של הדינמיקה הזו הוא שהמדינה היא בעלת הכוח. היכולת של אדם בודד/קבוצה/ארגונים למנוע את מה שהמדינה נחושה לעשותו היא אפסית. פער הכוחות האדיר הזה, בשילוב עם שלטון ציני שלא סופר את בני האדם (בין אם הם אזרחיו שהוא אמור לשרת ועל אחת כמה וכמה אם הם לא אזרחיו) מניע את ממשלת ישראל שוב ושוב לעשות טעויות שכל כולן תוצאה של גבהות לב וקריאה לא נכונה של המציאות: זה מתחיל בכוחנות, ממשיך בהתנשאות אטומה ונגמר בהתקפלות. תוך כדי כך מתלהמים, מסיתים, מרעילים את דעת הקהל, וכמובן – כמה אנשים נהרגים.
> איך אפשר להרוג 16 פלסטינים ולהטיל את האחריות על חמאס?
מתפללים מול המגנומטרים בכניסה לאל אקצה, שער האריות 16.7 (אקטיבסטילס)
בין מחאה להתנגדות
במקרה של הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית/חרם אלשריף ראינו תגובה מרשימה של אי ציות אזרחי. הכוח של השלטון מבוסס על ציות של האוכלוסיה, וכשהמזרח ירושלמים סירבו לציית, הם שינו לגמרי את הדינמיקה ואת יחסי הכוחות הרגילים בין שלטון לאוכלוסיה. ובגלל שבגדול הם דבקו בסירוב לא אלים, זה היה רק ענין של זמן עד שהממשלה תצטרך להתקפל ולהסיר את המגנומטרים. קריאת המציאות של נתניהו ושות' היתה כל כך לקויה שלאורך שבוע של מחאה הם חזרו על המנטרה "המזרח ירושלמים יתרגלו [למגנומטרים] כי לא תהיה להם ברירה". מסתבר שדווקא היתה להם ברירה והם היו מוכנים להקריב לא מעט במקום להתרגל.
המקרה של מבקשי המקלט הוא אחר לגמרי וזאת בגלל המעורבות העמוקה של אזרחים ישראלים. לאזרחים, מטבע הדברים, יש הרבה יותר כוח מלא אזרחים ולכן הם יכולים להשיג דברים גם בלי האמצעי הדרסטי שתושבי מזרח ירושלים נאלצו לנקוט.
עדיין, הדינמיקה של השלטון מול אזרחיו היתה אותה דינמיקה: כוחנות מלווה בשקרים שלרגע היה נדמה שהיא נכשלת נוכח מחאה ציבורית רחבה. אלא שכאן עלינו להצביע על המגבלות של מחאה ציבורית. יוג'ין שארפ, התיאורטיקן המשפיע של מאבקים לא אלימים שנפטר בינואר השנה, הצביע על הבדל עמוק בין מחאה לבין התנגדות. כוחה של מחאה יפה בגיוס תומכים ובמתן רוח גבית למי שמשקיעים את משאביהם במאבק. להפגנות ההמוניות היתה חשיבות רבה ביצירת תשומת לב ציבורית, עידוד ארגוני התמיכה בפליטים ורתימת חברי כנסת ואישי ציבור אחרים. אך תהיה זו טעות לחשוב שהמחאה בפני עצמה השפיעה על קבלת ההחלטות של נתניהו. שכן כל עוד המחאה אינה מוצאת דרך להיתרגם למעשים של התנגדות, קרי גביית מחיר מהשלטון על המעשים שנגדם אנחנו מוחים, אין לשלטון סיבה להתרגש ממנה. אדרבא, יפגינו המוחים, יפגינו שוב ושוב, והשיירה תמשיך לעבור.
מה שגרם לנתניהו לוותר לרגע על הגירוש ולאמץ את המתווה עם סוכנות הפליטים של האו"ם היו מכשולים אמתיים: נסיגתה של רואנדה מההסכם והעתירות המשפטיות שסיכויי הצלחתן לא היו מבוטלים. אלא שבמקרה של מבקשי המקלט, גם נגד קליטתם בישראל יש מחאה ציבורית רחבה. עד לפני רגע מדובר היה בבעלי הברית של ראש הממשלה ופתאום הוא מקבל החלטה מעל לראש שלהם ו – כך הוא כנראה חשב – "לא מותיר להם ברירה" אלא לקבל אותה. רק מידה בלתי נתפשת של זחיחות היתה יכולה לאפשר לנתניהו לדמיין שזה יצליח לו.
אלא שתומכי הגירוש ידעו שהמחאה שלהם – בניגוד לזו של מתנגדי הגירוש – מתרגמת בקלות לגביית מחיר אלקטורלי מנתניהו והליכוד. גם נפתלי בנט זיהה את ההזדמנות ומיהר להציג את עצמו ככתובת שתחבק את מאוכזבי נתניהו. כך, תוך שעות ספורות הוא נאלץ להתקפל בריבוע ולהגיע לשיאים של התבזות.
> למה השתתפתי בצעדת השיבה בעזה
נחישות, ברוטאליות והתנשאות מהצד הישראלי; נחישות לא פחותה, זעם והתלהבות מהצד הפלסטיני. צעירים מתכוננים להפגנה בעזה (צילום: עבד רחים חטיב/פלאש90)
למנוע את האסון
ועכשיו לעזה. כאן הכוחנות הישראלית היא הברוטאלית ביותר: ירי על מנת להרוג אנשים לא חמושים. כמובן שכדי להצדיק את הרציחות הללו מפיצים תרחישי אימים על הצפוי מחציית הגדר. נשים מוסר בצד, מאחורי הברוטאליות הזו עומד בדיוק אותו רציונל של שני המקרים הקודמים, רק בצורה אכזרית פי כמה: "לא תהיה להם ברירה" הופך ל"הם מפחדים למות ולכן אחרי שנהרוג כמה השאר ירתעו".
ומה אם כמו בשני המקרים הקודמים, גם כאן צורת המחשבה הזו תתברר כשגויה לחלוטין? ביום אחד הרגנו 16 איש (14 לא חמושים) ופצענו מעל 750. המחאות הפלסטיניות צפויות להמשיך לפחות עוד 6 שבועות. מה יקרה אם תושבי עזה ינהגו כמו שנהגו תושבי מזרח ירושלים במחאת המגנומטרים ויסרבו לציית להגיון (הברוטאלי) הישראלי? כמה נהרוג אם נגלה שהמפגינים הפלסטינים ממשיכים להתקרב לגדר? כמה נהרוג עד שאפילו לנו זה יהיה יותר מדי? כמה נהרוג עד שהמחאה העממיות והלא אלימה של עזה תעורר גם את תושבי הגדה לצאת לכבישים?
אי אפשר לדעת לאן יובילו השבועות הקרובים. הבעיה בעזה מורכבת בהרבה משתי הסוגיות הקודמות, וקשה להצביע על תסריט ריאלי שבו המפגינים הפלסטינים "מנצחים". אבל כל הרכיבים נמצאים כאן: נחישות, ברוטאליות והתנשאות מהצד הישראלי; נחישות לא פחותה, זעם והתלהבות מהצד הפלסטיני.
רוב הסיכויים ששוב הממשלה לא קוראת נכון את המציאות ופועלת באופן שיוביל לשפיכות דמים איומה.
החובה שלנו היא לא להתבלבל מההפחדות ולהגיד בצורה ברורה שהממשלה שלנו פועלת על פי הגיון ששוב ושוב מוכח כשגוי. ההימור שהיא לוקחת עלול להמיט עוד אסון בעזה. אנחנו שרוצים למנוע את האסון הזה צריכים למצוא דרכים אפקטיביות – ומהירות – להתנגדות.
אביב טטרסקי פעיל דהרמה, מעורבות חברתית.
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
