הפליטים הסורים שברחו למקום הכי לא צפוי בעולם

מאת אחמד אלנאעוק, עזה

למה שאדם יימלט ממדינה הרוסה ושסועת מלחמה אחת לאחרת? זאת השאלה השגורה ביותר שנוהגים לשאול את כ-2000 הפליטים הסורים שהגיעו לעזה מהלך השנים שלאחר פרוץ מלחמת האזרחים בארצם.

למרבית 250 המשפחות הסוריות הפליטות בעזה יש שורשים פלסטיניים, לכן מבחינתן מדובר בשיבה לאדמת הוריהם או הסבים והסבתות שלהם שאבדו ב-1948 או ב-1967. עם זאת, כשמונה מתוכן זרות לפלסטין, והם הגיעו לאזור המסוכסך הזה משלל סיבות, בין אם משום שכבר היו להם קרובי משפחה בעזה או מפני שהיעד הראשון אליו הגיעו, מצרים, הסתבר להיות פחות ידידותי משקיוו. הנה כמה מהסיפורים שלהם:

מסע בצל הצלפים

השאם אלחוראני, 40, הוא פליט פלסטיני מסוריה. הוא חיי חיים סבירים בדמשק ועבד כנפח, והחזיק בבית ובאדמות. עם זאת, הוא אומר שמצא יותר "הגינות" בעזה. "למרות שגרנו בסוריה כל חיינו, המשטר הסורי נהג בנו גרוע יותר מאשר בזרים", אומר השאם. "ערגנו לפלסטין כל חיינו. לכן כשהחלו המהומות ב-2011, עזה היתה המקום היחיד שחשבנו עליו כשהבנו שאנחנו חייבים לברוח".

הגדה המערבית לא היתה אפשרות ריאלית, הוא מסביר, בגלל השליטה הישראלית המוחלטת בנכנסים. אבל לעזה הם ואחרים הצליחו להיכנס דרך מצרים. "ידענו שעזה היא מקום הרוס ומוכה שהחיים בו קשים מאד, אבל זה בית".

מרים, צעירה בת 20 מדמשק, משלימה כעת תואר בספרות אנגלית באוניברסיטה האסלאמית. היא היתה סטודנטית באוניברסיטת דמשק כאשר נאלצה להימלט ביחד עם משפחתה לעזה דרך סיני, מסע שהיא נזכרת בו בחלחלה כמסוכן מאוד בגלל הצלפים.

"אחרי שהגעתי לעזה נישאתי לבן דודי. קראתי לבתי 'שאם' (סוריה בערבית), כי סוריה היא הכל בשבילי. קראתי לה 'שאם' כי אני רוצה שהיא תיקח אותי לסוריה בכל פעם שאני מסתכלת עליה".

למרות שהמלחמה על עזה ב-2014 היתה תזכורת כואבת לאלימות שהשאירו מאחוריהם בסוריה, החלק הקשה ביותר במעבר לעזה עבור הפליטים הללו הוא סוגיית התעסוקה ודיור בר השגה. לאחרונה, בעקבות עתירה של אחד הפליטים, הסכים הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס להגיש סיוע כלשהו לפליטים הסורים החיים בשטחים הפלסטיניים ולסייע בדיור, כיסוי הוצאות רפואיות ומתן דרכונים, אך הוא טרם מימש את הבטחותיו בפועל.

"לפני הקמתה של ממשלת הפיוס (ניסיון לאחד את פת"ח וחמאס תחת שלטון אחד משותף), קיבלנו תשלום עבור שכר דירה ל-18 חודשים", אומר השאם. "אבל לאחר מכן הממשלה שילמה עבור שישה חודשים בלבד, ובסופו של דבר הסיוע נפסק לגמרי ונאלצנו לעזוב את הדירה". אחרי שעזבו את הדירה, משפחתו של השאם, כמו משפחות פליטים נוספות, השתכנה בקרוואן בעיר אל-זהרא שבמרכז הרצועה. "התנאים שלנו כעת קשים מאוד, אנחנו סובלים מחום קיצוני בקיץ ומקור קיצוני בחורף", הוא אומר.

בנוסף, רבים מהפליטים מתקשים למצוא עבודה במקצועות המקוריים שלהם. "ניסיתי לעבוד במקצוע שלי, כנפח", אומר השאם. "כמה ארגונים עזרו לי לכסות את ההוצאות כדי שאוכל לשכור מקום ולקנות מעט ציוד. אבל בגלל המצור שמטילה ישראל על עזה, אין ממש ביקוש לעבודה שלי. בסופו של דבר נאלצתי לעזוב את המקום ששכרתי".

רטיבה אהל, 54, אחראית על הפרנסה של 11 נפשות בשתי המשפחות שלה ושל בנה, ולכן נאלצה לפתוח עסק משלה בעזה כדי לעמוד בכלכלתן. היא פתחה מאפיה בעיר עזה. אחרי ההצלחה הראשונית, כמה ארגוני צדקה סייעו לה בציוד חדש ותנורים. רטיבה ומשפחתה עזבו את מחנה הפליטים הפלסטיני בירמוכ ב-2012, עם פרוץ העימותים בין המשטר לבין כוחות האופוזיציה החמושים.

> אין דין ואין דיין: כך סעודיה מחסלת חשבונות פוליטיים בעונת החג'

"נמאס לנו לברוח ולנדוד. איבדנו הכל בסוריה, ולא נסתכן שוב בבניית חיים חדשים. אני לא רוצה לחיות בגעגועים יותר". מחנה הפליטים אל-ירמוכ בסוריה (צילום: אונר"א)

לא השלטון, לא האופוזיציה

וישנם גם אתגרים חברתיים. למרות שהיחס אל הפליטים הסורים בעזה הוא טוב באופן יחסי, יש המתקשים להשתלב. "בבית הספר מכנים את הבן שלי כל הזמן 'הסורי' במקום לקרוא לו בשמו", אומרת רטיבה, ומספרת איך פעם, כשמכונית פגעה בבנה, צוות בית הספר הזעיק אותה במקום לקחת אותו ישר לבית חולים. "במחנה בירמוכ לא קראו לאף אחד פליט, היינו כולנו שווים. אני מאוכזבת מההבחנות האלה שעושים כאן הפלסטינים". ומצד שני אומרת מרים "יש אנשים שמתייחסים אלי כאן הרבה יופר יפה בגלל המבטא הסורי שלי, שנחשב לדיאלקט יוקרתי בעזה".

על אף בעיות האבטלה, קשיי הדיור והאיום המתמיד של מתקפות ישראליות, חלק מהפליטים אומרים כי יעדיפו להישאר בעזה גם אם המלחמה בסוריה תסתיים. "נמאס לנו לברוח ולנדוד. איבדנו הכל בסוריה, ולא נסתכן שוב בבניית חיים חדשים. אני לא רוצה לחיות בגעגועים יותר. נמאס לי להיות הזר הנצחי", אומר השאם. "העזתים כל כך אדיבים וידידותיים. אני כבר מרגיש בבית. בורכתי".

ועם זאת, הפליטים הסורים עוקבים בצער אחר החדשות המגיעות ממולדתם. "זה כמו מלחמת העולם השנייה. העם הסורי הפך לקורבן גם של השלטון וגם של האופוזיציה. השלטון הוא רודני וגזען, והאופוזיציה מבוזרת ומפוצלת", נאנח השאם. "אף אחד מהם לא ראוי לנאמנות שלנו".

אחמד אלנאעוק, 22, תושב הרצועה, בוגר המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. חברה בפרוייקט "אנחנו לא מִספָּרים", הנותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הפוסט פורסם במקור כאן ותורגם על-ידי אורלי נוי.

> למה אני מתעקש לקרוא לעצמי שמאל