עבור איילת שקד, התאכזרות אל מהגרי העבודה היא הפואנטה

לרוב חקלאי ישראל אין כנראה עניין רב בתכנית העיוועים של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד לבטל את חובת תשלום הפנסיה למהגרי העבודה שהם מעסיקים, כפי שלא התלהבו גם מההצעות החוזרות ונשנות מסביבתו של ראש הממשלה לבטל את זכותם של עובדים אלה לשכר המינימום. כפי שמראים שוב ושוב חוקרים בתחום, על אף שכיום זכאים מהגרי העבודה בחקלאות לאותן הגנות החלות על עובדים ישראלים, בפועל זכויותיהם לשכר מינימום, לתנאי מגורים הולמים, לאמצעי בטיחות, ולהגנה מתקיפה מינית – כולן מופרות בשיטתיות בשל היעדר כמעט מוחלט של פיקוח ממשלתי.

איילת שקד לא מתעלמת מהסבל של מהגרי העבודה. היא חוגגת עליו. שקד בנטיעות ט"ו בשבט (צילום: סראיה דיאמנט / פלאש 90)

המצב הנוכחי נוח לחקלאים, שנאלצים להתחרות בשוק גלובלי שבו השכר הרווח נמוך עוד יותר מזה שהם משלמים לעובדיהם ובשוק מקומי שבו רשתות השיווק מנצלות את כוחן כדי להוריד את מחירי התוצרת למינימום. המצב נוח גם לשגרירות תאילנד ולמשרד החוץ הישראלי, שיכולים להתהדר בתנאי ההעסקה המכובדים שמוצעים לעובדים ״על הנייר״, בה בעת שהם אינם נוקפים אצבע לאכיפת התנאים הללו; את המאבק הזה הם מותירים לקומץ של ארגוני זכויות אדם מעוטי משאבים, בראשם ״קו לעובד״. הוא גם נוח לנציגיהם הרשמיים של החקלאים, שאינם ששים להציג את עצמם בציבור כמי שבוגדים בערכים ההיסטוריים של תנועת העבודה באמצעות ניצול מסיבי של כוח עבודה לא-יהודי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אם כן, לא מופרך לחשוב שבשביל שקד, הרווח הפוליטי גלום בעצם ההתאכזרות הגלויה אל מהגרי העבודה. קמפיין ה״לא מתנצלים״ של הבית היהודי, בו השתתפה שקד לצד שותפה לחיים הפוליטיים נפתלי בנט, השיק בזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית ציונות מסוג חדש: כזו שאינה מתעלמת מהסבל שהיא גורמת לפלסטינים וללא-יהודים אחרים, או מתייחסת אליו כאל הכרח בל יגונה, אלא כזאת שחוגגת את האכזריות שלה, את ההיעדר המוחלט של רחמים אפילו כלפי הקבוצות האומללות ביותר, כמו תושבי ח'אן אל-אחמר או מהגרי העבודה בחקלאות.

שקד אינה רחוקה מהאמת כשהיא טוענת שהמהגרים העובדים בחקלאות בישראל מרוויחים כאן פי חמישה ממה שהם מרוויחים בבית. אבל כדאי לפרט: בישראל, השכר הרווח של המהגרים העובדים נע סביב 5000 שקל לחודש, עבור שבוע עבודה של שישה או שבעה ימים וימי עבודה שנמשכים לעתים קרובות 10 עד 12 שעות (PDF). בצפון-מזרח תאילנד, החבל העני שממנו מגיעים רוב המהגרים, שכרו של יום עבודה הוא סביבות 30 שקלים. המהגרים אכן מרוויחים כאן הרבה יותר מכפי שיכלו להרוויח בבית, אך הם גם נאלצים לשלם עבור התענוג לעבוד כאן כ-8000 שקלים, ואין צורך לומר שהם צריכים גם לכלכל את עצמם בזמן שהותם בארץ, במחירים הרווחים כאן.

ביקרתי בתאילנד בבתיהן של כמה משפחות ששלחו נציגים לעבוד בישראל. קרוביהם של המהגרים ראו בעצמם בני מזל: כל עוד בעלי בחו״ל, סיפרה לי אחת מהן, יש כסף להמשיך לשלוח את הילדים לבית הספר התיכון. אך ברגע שהוא יחזור, גם ההזדמנות הזו תימוג: השכר בישראל אינו מספיק גבוה כדי לאפשר למהגרים ומשפחותיהם חיסכון וניידות מעמדית כלפי מעלה. ההגירה – לבנגקוק או ליעדים בחו״ל, שישראל כבר מזמן אינה הנחשק ביניהם – הפכה כבר לנורמה בכפרים הללו, ואינה מחלצת את תושביהם מעוני.

העבודה בישראל לא מחלצת את משפחות העובדים מתאילנד מהעוני. מהגר עבודה תאילנדי (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המדיניות החקלאית הנוכחית של ישראל אינה הוגנת, לא כלפי החקלאים ולא כלפי עובדיהם. במקום לתת סובסידיה עקיפה על חשבונם של העובדים, באמצעות העלמת עין מהפרת זכויותיהם, ראוי היה לחזור אל מדיניות ההגנה על החקלאות ששררה כאן עד שנות השמונים, מדיניות שסיפקה לעוסקים בחקלאות פרנסה מכובדת ולאזרחי ישראל אספקה סדירה של תוצרת מקומית טרייה, ללא פליטות הפחמן העצומות שנגרמות בשל שינוע של מוצרי מזון על פני מרחקים ארוכים.

מדינות אחרות נוקטות עד היום במדיניות דומה. אך כמו פוליטיקאים אחרים בימין הסמכותני הצומח ברחבי העולם, נראה ששקד מעוניינת פחות לשפר את חייהם של אזרחי ישראל, מאשר להיבנות פוליטית מהתענוג המפוקפק שהיא יכולה לספק להם בשפע וללא עלות: ההנאה מסבלם של אחרים.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג החוקר את היחסים בין מהגרי עבודה למעסיקיהם בחקלאות הישראלית, המשמש כעמית פוסט-דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, ופעיל ב״אקדמיה לשוויון״.