newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה יכולים עובדים לעשות כשהשביתה לא מצליחה והממסד פועל נגדם

מכורים באלבניה דרך מנופאים ברוסיה ועובדי מלונות באמריקה: נציגי עובדים מכל העולם התכנסו בישראל כדי לדון מה יכולים ארגוני עובדים לעשות מול עליית הימין הפופוליסטי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עובדי המכרות בעיר בולקיצה באלבניה רשמו ניצחון קטן-גדול באוקטובר האחרון, לאחר שבית המשפט הכיר באיגוד החדש שהקימו. לדברי פעילים מקומיים למען זכויות עובדים, מאות הכורים מסכנים את חייהם מדי יום ללא תנאי בטיחות נאותים עבור שכר נמוך באחת המדינות העניות ביותר באירופה. אלא שחגיגות הניצחון בעיר שבצפון-מזרח המדינה לא נמשכו זמן רב מדי. מולם ניצבו האיש העשיר ביותר באלבניה, סמיר מאנה, שבבעלותו המכרות; מוקדי כוח ותיקים שהתקשו לקבל את עצם קיומו של האיגוד החדש; וכוחות עצומים נוספים ובלתי צפויים – איתני הטבע.

זמן קצר לאחר פסיקת בית המשפט פוטרו שניים ממנהיגי הכורים. האיגוד הוותיק יותר הפועל במדינה החל להיאבק בהם, לדברי הפעילים גם באופן פיזי. ובנוסף לכל זה, בסוף נובמבר אירע אסון לאומי – רעידת אדמה קטלנית שבה נהרגו עשרות בני אדם ומאות נפצעו. באופן טבעי, פעולות המחאה ומאמצי האיגוד הוקפאו עד להודעה חדשה.

את קולם של הכורים מבולקיצה השמיעה בשבוע שעבר בתל אביב בורה ממאג', פעילה ב"סולידריות", ארגון על שהוקם בתחילת השנה באלבניה במטרה לאגד מגזרים מקצועיים שונים. זה אינו דבר מובן מאליו במדינה פוסט-קומוניסטית. "זו ככל הנראה העיר הכי עשירה מתחת לפני השטח, והענייה ביותר מעליו", אמרה לי ממאג', בהתייחסה למכרות עתירי אוצרות הטבע שמסביב לעיר, שמפירותיהם תושביה לא ממש נהנים.

עיר עשירה מתחת לפני השטח, וענייה מעליו. בולקיצה שבמזרח אלבניה ומכרה הכרום שלידה (צילום: Albinfo, GNU FDL)

ממאג' השתתפה בסדנה בינלאומית של שלושה ימים שנערכה בשבוע שעבר על ידי קרן רוזה לוקסמבורג והמכללה החברתית כלכלית, ביחד עם נציגים מארגוני עובדים וארגונים חברתיים מרוסיה, סלובקיה, צ'כיה, סרביה, אלבניה, סלובניה, צרפת, גרמניה, בלגיה, שווייץ, ארה"ב, אורגוואי, צ'ילה, ארגנטינה וישראל.

תחת הכותרת "אתגרי העבודה המאורגנת אל מול עליית הימין הפופוליסטי", ערכו הנציגים דיונים בפורומים שונים, ובעיקר סיפרו ל"קונרדז", ביטוי שגור במהלך ימי הסדנה, על המאבקים וההתמודדויות והפעולות שנקטו כל אחד בביתו – אל מול פעילי ימין אלימים; אל מול מעסיקים; אל מול המדינה; בתוך אולמות בתי המשפט; וגם מול ארגוני פשיעה שידם בשוק העבודה.

באולם הדיונים הקטן במלון הרודס על הטיילת, כשהים התיכון משמש כתפאורה נוגה ולעתים סוערת, התברר שהאתגרים והקשיים והמאמצים אמנם ייחודיים לכל מחוז או חבל או מדינה, ובאותה נשימה גם די דומים. לעתים יותר מדי דומים.

בורה ממאג', פעילה בארגון "סולידריות" האלבני, בסדנה של קרן רוזה לוקסמוברג והמכללה החברתית-כלכלית (צילום: ספי קרופסקי)

נציגי מדינות הגוש הסובייטי לשעבר ריכזו את מירב תשומת הלב, ולא בכדי. לפני נפילתו של מסך הברזל אמנם היו מסגרות ארגוניות במדינות, אך כאלה שכמעט כולם חברים בהן. הדפוס החוזר שעליו דיברו נציגיהן, החברים בארגונים עצמאיים-חדשים שצמחו מלמטה, הוא שלאחר נפילת המשטרים המשיכו לפעול ארגוני העל – אך עיקר תפקידם הוא לשמור על כוחם של החזקים. כששאלתי את אחת הפעילות אם הארגונים הללו עשו משהו באחרונה למען הפועלים, היא השיבה בגיחוך: "בחג הפועלות האחרון, ב-8 במארס, הם חילקו פרחים לעובדות".

עדיין אין פריצות דרך

ביום השני של הסדנה, שהוקדש בחלקו למציאות שעמה מתמודדים נציגי המדינות הללו, הודו שלושת הפעילים הרוסים כי מאמצי האיגודים העצמאיים להתייצב מול הכוחות החזקים במשק ובממשל, לפחות עד כה, לא הניבו פריצת דרך משמעותית. אולגה מסון ממוסקבה, חברה לשעבר ב-MPRA, ארגון פועלים עצמאי שכנגד כל הסיכויים בכל זאת זכה להצלחות מינוריות, סיפרה קצת על הקשיים שעמם הם מתמודדים במדינה.

"בתקופת המשטר הקומוניסטי בעצם לא היו איגודי עובדים נורמליים. היה ארגון ענק שכולם היו חברים בו, וזו היתה חובה להיות חבר", היא מסבירה. "הם לא עסקו במאבקי פועלים, מכיוון שזאת היתה מדינת פועלים לכאורה, וזה לא הגיוני שפועלים ינהלו מאבק נגד מדינת פועלים. אז הארגון עבד בחלוקה של טובות הנאה, כמו חופשות, נופשונים ומתנות. מכיוון שהוא לא היה ארגון עובדים אמיתי, המסורת של מאבק הפועלים בתקופת השלטון הקודם הלכה לאיבוד". הארגון הוותיק קיים גם היום, ולדבריה ממשיך במדיניות של מינימום סיוע אמיתי לעובדים.

עד כמה קשה לכם לנהל מאבקים?

מסון: "הבעיה העיקרית שלנו היא מבנית. מכיוון שאיבדנו את מסורת המאבק, אנו עוסקים בעיקר בהגשת עתירות לבתי המשפט. כך יוצא שהארגון לא מאגד פועלים לפעילות משותפת. אנחנו מנסים, אבל זה תהליך קשה ואטי, וברגע שמשהו מתחיל לעבוד לנו – המעסיקים מיד יוצאים נגדנו בכל הכוח, עם כל המשאבים העומדים לרשותם".

מה הם עושים למשל?

"פונים מיד למשטרה, פונים לשירותי הביטחון הפדרלי, מנסים לתבוע אותנו ולהשיג צו של בית משפט. בינתיים זה לא מצליח לנו".

חשבתם על דרכי פעולה אלטרנטיביות?

"כמובן, אבל צריך קודם לארגן את האנשים, כי כרגע החברים שלנו ממשיכים לחזור על אותן טעויות. העניין הוא שכדי להקים ארגון עובדים מספיקים שלושה חברים. מה שקורה הוא שהשלושה האלה ניגשים למעסיק ואומרים לו 'הנה, יש לנו ארגון', והמעסיק מתחיל במאבק נקודתי בשלושה בזמן שכל יתר העובדים במפעל פשוט עומדים ומסתכלים מהצד".

ועדיין, למרות הנימה הפסימית שמתלווה לתיאוריה של מסון, היא מספרת גם על הצלחות במסגרת פעילות הארגון. למשל, כשעובדים במפעל של בנטלר, חברה גרמנית המייצרת חלקי חילוף לכלי רכב, שבתו במשך שלושה ימים. לדבריה, כל הדרישות של העובדים במפעל, הממוקם דרומית למוסקבה, נענו.

מפעל של בנטלר במזרח אירופה (צילום: Globetrotter19, CC BY-SA 3.0)

האם זה קשור לכך שמדובר בתאגיד בינלאומי?

"כן, כלומר באופן חלקי. חקרנו לא מעט והגענו למסקנה שמפעל של פולקסווגן והמפעל הזה של בנטלר סמוכים אחד לשני, ויש להם הרבה במשותף. למשל, מערכות של ייצור חלקי חילוף חסכוניים שמיד מועברים מהמפעל של בנטלר לזה של פולקסווגן, מבלי שיהיה להם מחסן. זאת אומרת שאם עוצרים את פס הייצור בבנטלר – פולקסווגן נשארת ללא חלקי חילוף, והיצוא נעצר. מדובר בהפסדי ענק בעבורם".

הכשרות מקצועיות במדינה אחרת

אם זה נשמע רחוק מאוד ממה שקורה בתחום העבודה כאן בישראל עד כה, הסיפור הבא שגוללו הפעילים הרוסים עתיד להישמע דווקא מאוד מוכר לאוזניים מקומיות. אנדריי ביטקוב, עמית של מסון מ-MPRA, סיפר על מאבקם של מנופאים בעיר קאזאן, שחווה בימים אלה תנופת בנייה. "בעיר יש רק כ-200 מנופאים מוכשרים, שמקבלים שכר נמוך ואין להם יציבות בעבודה. השנה קיבלנו בקשה לסיוע מהם. לא היתה לנו נציגות בעיר, אז ביקשנו סיוע מאקטיביסטים משמאל וארגנו שיחות אתם דרך רשתות חברתיות".

לדבריו, "המצב שלנו דומה לזה שיש בישראל כי גם ישנה תנופת בנייה, הרבה מאוד עובדים הם מהגרים והפיקוח הבטיחותי מצומצם. השכר למנופאים נמוך מאוד, כ-3 דולרים לשעה. דרשנו להכפיל אותו, להבטיח יציבות תעסוקתית ולספק בטיחות במקום העבודה".

ביטקוב ציין כי הם פתחו בקמפיין, גייסו כספים וארגנו שביתה, שבמסגרתה קיוו שכ-80 מנופאים יפסיקו את עבודתם, אולם לצערם "רק 30 מנופאים שבתו, כך שברוב אתרי הבנייה בעיר העבודה לא פסקה. ייצרנו הרבה רעש, אבל זה לא הוביל לתוצאות מהותיות. מה שבכל זאת היה חיובי הוא הקמפיין שהוביל למפגני סולידריות ממנופאים במקומות אחרים במדינה ולהעלאת הנושא על סדר היום".

המצב ברוסיה דומה לזה שבישראל. מנוף שקרס באתר בנייה בתל אביב ב-29 באוקטובר 2019 (צילום: אבשלום שושני / פלאש90)

מנגד, הקשיים שתיארו המשתתפים מארה"ב נשמעו די שונים, אך לא פחות סבוכים. מעניין היה בעיקר לשמוע על דרכים מקוריות להתמודד עם המערכת הקפיטליסטית הכה משומנת שלא נוהגת לקחת שבויים. פרופ' גורדון לייפר, מומחה בתחום העבודה מאוניברסיטת אורגון, סיפר על הדרכים הללו בסדנה. הוא תיאר מאבק בתחום המלונאות בהוואי, שבו נדרשו המנקים והמנקות להשלים את עבודתם על פי מכסה של כעשרות חדרים בכל יום.

כשהשתמשו בכלי הפופולרי מכל, שביתה – ואף שביתת פתע – זה לא עזר. העובדים הפסיקו את עבודתם ב-6 בבוקר, ולדברי לייפר, כבר בתשע בבוקר באותו היום אוישו כל התפקידים במלון. אז מה עושים? משתמשים בידע ופועלים עם הכלים שיש.

הפעילים שמו לב כי רוב התיירים שמגיעים להוואי בכלל ולמלון המסוים בפרט הם מיפן. לכן הוחלט על הקמת ועדת חרמות שתעסוק בהסברה בקרב סוכני נסיעות ביפן. הם שיגרו עלונים וערכו שיחות שכנוע, ואכן נרשמה ירידה במספר התיירים שהגיע למלון. הוא תיאר כיצד בית המלון ניסה להיאבק בעובדים בדרכים מפוקפקות, אך "לבסוף בית המשפט פסק נגדו וסוכני הנסיעות מיפן הודיעו שלא ישלחו תיירים עד שיסדירו את מעמדם של העובדים".

בכלל, ניכר מהסדנה כי לא רק במדינות אולטרה קפיטליסטיות יש מאמץ מתמשך של ארגונים ואיגודים למצוא דרכים מקוריות וחדשניות להגן על זכויות העובדים, ובהן למשל לסבסד לעובדים הכשרות מקצועיות במדינה אחרת, על מנת שיהיו פשוט הרבה יותר טובים בתחומם ולכן יקבלו תיעדוף תעסוקתי. דרכים נוספות כוללות הכרה בשינויים הטכנולוגיים ובחשיבותם לשם יצירת מאבקים ושמירה על זכויות, או הכרה בחשיבותה של מהפכת Me Too בכל הנוגע לשמירה של עובדות במקום העבודה.

לא לשתות יותר מדי במהלך המו"מ

ניתנו גם טיפים מעניינים ומקוריים בנוגע לתהליכי משא ומתן עם הנהלות ונציגי ממשל. כך למשל, אחד הנציגים המליץ, בהסתמך על ניסיונו האישי, לא לשתות יותר מדי במהלך המגעים, כי השיחות עלולות להיפסק. הנציגים מאוקראינה סיפרו על מקרה שבו באחד המכרות השתתפו בני הזוג של הכורים וילדיהם במחאה, לעתים באופן אקטיבי מדי (קרעו לאחד המנהלים את בגדיו).

דיווח מעניין ואקטואלי סופק לבאי הסדנה ביום השלישי והאחרון על ידי אלן סייבל, המנהל של ארגון העובדים הגלובלי UNI באמריקה הלטינית. בצ'ילה התחילו הפגנות באוקטובר, לאחר שתעריפים בתחבורה הציבורית עלו, ומאז המחאה נמשכת תוך ניסיונות עיקשים של המשטר לבלום אותה.

"אנחנו עובדים בצ'ילה בבניית איגודים. הבעיה היא שאתה יכול להקים שם ארגון אם יש לך רק שמונה אנשים, ולכן ישנם הרבה פיצולים ומעט כוח. פעלנו להגדיל את האיגודים, סייענו לבנות איגוד בתחום הרפואה הפרטית – ואתה רואה את אותם ארגונים לוקחים כעת חלק במחאה".

הפגנה בסנטיאגו, בירת צ'ילה, ב-22 באוקטובר 2019 (צילום: Carlos Figueroa)

האיגודים משתתפים במחאה. הפגנה בסנטיאגו, בירת צ'ילה, ב-22 באוקטובר 2019 (צילום: Carlos Figueroa)

סייבל מתאר כיצד המדינה הניאו-ליברלית עוברת שינוי מסוים, אלא שלדבריו מדובר בחלון זמנים מאוד צר, שאם לא ינוצל – לא יתרחש שינוי מהותי. "אנחנו יודעים היסטורית שהחלונות האלה עלולים להיסגר במהרה. אני חושב שהאתגר כעת הוא לוודא שיקרה שינוי קונקרטי – במיוחד בכל הנוגע לשכר מינימום, ביטוחי בריאות, פנסיות וחינוך".

לצד הלקחים ההיסטוריים, ניתן לסכם כי האיגודים החדשים משתדלים לפסוע אל העתיד עם רעיונות חדשים ומנגנונים משופרים, כי אולי ההסתמכות על בתי דין לעבודה, שביתות ועיצומים, והפגנות ועתירות – פשוט אינן מספיקות. לפחות כלפי חוץ, מתקבל הרושם של מאמץ מסיבי לשוות מעין תצורה של היי-טק למאבקי העובדים, איגוד-טק אם תרצו – מערכות עצמאיות וקטנות שיוזמות שינויים גדולים מבלי להסתמך על המנגנונים הוותיקים והמיושנים במדינה, גם אלה שנועדו כביכול לשרת את העובדים.

ניצן תנעמי, מזכ"לית משותפת בכוח לעובדים, סיכמה זאת כשאמרה בתום הסדנה כי היא "רואה פה ציר כזה בין המדינות האירופיות לביננו כאן בישראל, כשמתחילים להבין שאי אפשר להסתמך על המבנים הישנים". זאת, לדבריה, בניגוד למודל האמריקאי של "ארגון וארגון מבלי לנסות ולהשפיע על הפוליטיקה בגדול. זה מאוד מעניין ופתאום זה ניער אותי. צריכים להרים את הראש".

משתתפי הסדנה של קרן רוזה לוקסמוברג והמכללה החברתית-כלכלית (צילום: ספי קרופסקי)

רגע לפני שהמשתתפים התכנסו להרמת כוסית (אחת בלבד, אולי לקח לתובנות הנוגעות לשתייה בזמן עריכת משא ומתן), הודיעו הפעילים הרוסים על תרומה בסך כ-200 אלף אירו למאבק הכורים האלבנים, כך שהסולידריות לא נותרה רק בתוך החלל התיאורטי.

לפני פיזור הכנס, המשתתפים התבקשו למלא שאלון, לציין בו מה הפיקו מהסדנה ולנקוב בפעולה אחת שבכוונתם ליישם עם חזרתם למדינות המוצא. "בין אם מדובר בהפלת הקפיטליזם בכל העולם, ובין אם זו פעולה נקודתית שקשורה לסביבה הקרובה אליכם", נאמר. אחד המשתתפים הרים את ראשו וענה: "להפיל את הקפיטליזם, בטח".

ספי קרופסקי הוא עיתונאי

גילוי נאות: קרן רוזה לוקסמבורג תורמת למימון האתר האח של שיחה מקומית, מגזין 972+

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מאז הקיץ, השלטונות החריפו את ההצקות לתושבי אל עראקיב. התושבים במחאה לציון שבע שנים להריסה הראשונה (צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס)

תושבי אל עראקיב: המדינה מנסה להתיש אותנו ע"י קנסות

המאבק המשפטי של תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר, שנהרס 173 פעמים, עולה מאות אלפי שקלים. עכשיו נחלצו פעילים לקמפיין מימון המונים לטובת תושבי הכפר. "זו הבעת סולידריות בסיסית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf