newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סרבנית חדשה בדרך לכלא: "מאמינה בטוב שבבני האדם"

בשבוע הבא אמורים היו להתייצב בבקו"ם שני סרבני מצפון. אולם באופן חריג לוכדי עריקים עצרו אחד מהם, הלל גרמי, בביתו. עכשיו לוהאר אלטמן, שממתינה לזמנה להישלח לכלא מספרת ל"שיחה מקומית" על ההחלטה לסרב, החששות והמחיר

מאת:

את הראיון הזה הייתי אמורה לקיים עם שניים: הלל גרמי ולוהאר אלטמן, שני צעירים לקראת התייצבות בבקו"ם, הצהרה על סירובם להתגייס לצבא, וכניסה לכלא בעקבות הסירוב. אלא שהדברים התפתחו קצת אחרת: הלל, שאמור היה להתייצב בבקו"ם לפני שבוע ודחה את הגעתו כדי להתייצב שם – ולסרב – ביחד עם לוהאר, ב-6 באוגוסט, נעצר בתחילת השבוע (ראשון) בביתו בעוון עריקות ונלקח למעצר. הבוקר הוא נשפט לשבעה ימי מאסר ונשלח לכלא שש.

בארגון "מסרבות", רשת סרבנות פוליטית שמלווה את השניים וסרבנים רבים אחרים, מדברים על זה כעל אירוע חריג; על פי רוב חולפים שבועות ולפעמים אפילו יותר מזה לפני שהצבא דולק בעקבות מי שלא מתייצב בבקו"ם בתאריך הגיוס שלו, ולא אחרי שישה ימים בלבד. כעת הלל כלוא וממתין למשפט.

השיחה מתנהלת, על כן, עם לוהאר בלבד, בת 18 וחצי מקציר שבוואדי ערה. היא חזרה לארץ לפני כשלושה חודשים אחרי שלמדה בשנתיים האחרונות בתיכון בינלאומי בגרמניה, וכעת מתארגנת לקראת הכניסה לכלא. דבר ראשון אני שואלת אותה לפשר שמה הייחודי. מסתבר שהיא בחרה לעצמה בגיל 14 את השם, שמקורו בכינוי שקיבלה בקפוארה בה היא עוסקת באינטנסיביות. בהטיה קלה, יש לשם גם משמעות של "מגשר בין עולמות". ככל שהשיחה עם לוהאר מתפתחת, אני מבינה עד כמה באמת הולם אותה שמה.

הלל גרמי. לוכדי עריקים הגיעו לביתו ועצרו אותו. (צילום: יואב אשל)

הלל גרמי. לוכדי עריקים הגיעו לביתו ועצרו אותו. (צילום: יואב אשל)

תאריך היעד שלך כבר קרוב מאוד. מה בעצם הולך לקרות? את יודעת?

"הרבה דברים עדיין לא ברורים", היא אומרת בחיוך שובה לב. "כרגע אני עסוקה בעיקר במיצג המחאה שאנחנו מעלים ביום שישי, שבמקור היה אמור להעלות ביחד עם הלל. זה עיבוד לעבודת אמנות שעשיתי בעבר ועיבדתי למיצג רחוב. השאלה של מיליטריזם בתוך החברה מעסיקה אותי מאוד, יצרתי שולחן שבת שבו במקום לברך על הלחם, מברכים על הלוחם.

"כל ההחלטה לסרב הגיעה ממקום של האומנות. אבא שלי פסל. לקראת ציון חמישים שנה לכיבוש הוא השתתף באיזו תערוכה והכין עוגת יומולדת לכיבוש. היו הרבה שיחות בבית על זה שביומולדת חמישים יש פתאום תקציבים ויש שיח סביב הכיבוש, אבל בשגרה זה פשוט עובר בלי כל תשומת לב. בגלל שלא חייתי בארץ בשנתיים האחרונות היתה לי פרספקטיבה גם על הישראליות וגם על עצמי, פתאום יכולתי לראות שהילדות שלי והמציאות הישראלית שהיו כל כך נורמליות בשבילי הן ממש לא נורמליות. התעסקתי הרבה בשפה שאנחנו משתמשים בה, הסלנג שכולו קשור לצבא ואלימות, אנחנו בתוך שיח אלים מאוד".

את באה מבית פוליטי מאוד?

"אולי פוליטי, אבל לא במובן המקובל. אבא שלי מאוד מחובר ליהדות אבל עם קשר לסופיזם ובודהיזם, גם אמא שלי קרובה לסופיזם, רוב השיחות בבית מתעסקות בדת, בתרבות. העניין הפוליטי הוא בלתי מנותק כמובן. דיברנו המון בבית על נושא ההתנחלויות, הכיבוש. אמא שלי הגדירה את עצמה שמאלנית אבל הבינה שהיא לא באמת בקיאה, אז קראנו, עברנו תהליך ביחד. אבא שלי לא מוגדר פוליטית. הם אנשים של אהבה ושלום. יש להם חברים ערבים וחברים מתנחלים ואורתודוכסים".

איך השיח הזה קיבל אצלך תפנית קונקרטית?

"באופי שלי אני אדם שצריך לעשות דברים, ובתיכון למדתי בשנתיים האחרונות פוליטיקה. לא עסקנו בסכסוך שלנו ספציפית, אבל קראנו המון מחשבה פוליטית, הרגשתי חיבור חזק לת'ורו, הרעיון שהבחירה שלנו בחיים היא מדומה במידה רבה. זה מוביל לתחושת מחויבות כלפי האמת שלי. התעסקתי המון באיך אני מתבוננת על האדם עצמו. אני מאמינה מאוד בטוב שבאדם. שני הורי הם אנשי חינוך, בעיקר חינוך אלטרנטיבי, ויש משהו מדהים בעובדה שאלימות לא קיימת כמעט בחינוך האלטרנטיבי. הגעתי למסקנה שאנחנו לא אלימים בטבע שלנו, זה דיכוי שמוביל לאלימות. טראומה, פחד. וזה מה שאני רוצה להביא דרך הסירוב – לדבר על מקום הצבא בחברה שלנו. הצבא כבר מזמן לא עוסק פה בביטחון, הוא הפך למהות החברה שלנו. זה בעייתי מאוד. מלמדים את הילדים שלנו מלחמה לפני שאנחנו מסבירים להם מה זה שלום".

מחוייבת לאמת שלה. לוהאר אלטמן (צילום: אורלי נוי)

מחוייבת לאמת שלה. לוהאר אלטמן (צילום: אורלי נוי)

את מגדירה את עצמך פציפיסטית?

"זה מורכב. אני מאמינה בערכים של פציפיזם, אבל אני לא רואה איך זה תקף בחברה כמו שלנו. מצפון סלקטיבי היא הגדרה הרבה יותר רלוונטית. היא לא פוסלת את התפיסה שיש צורך בצבא, ברור שצריך להגן על הביטחון. אבל צריך כל הזמן לשאול שאלות ולבחון כל פעולה לגופה".

יכולת למצוא דרכים לקבל פטור בשקט, אבל את לא מסתפקת בהימנעות מהאלימות הזו. את נוקטת מולה בעמדה שכרוכה במחיר לא פשוט.

"אני מתעסקת המון שנים באומנויות לחימה, יש לי צורך באדרנלין", היא צוחקת. "לבחור בהימנעות, לצאת מהצבא בדרך שקטה – זה לא לעשות כלום מבחינתי. חשוב לי לצאת עם מסר, לערער על המקום של הצבא. יש לי שאיפה להמשיך את המסר הזה גם בתערוכת אומנות שאני מקווה שאוכל לקדם בכלא".

אילו עוד תחנות משמעותיות היו בדרך להחלטה לסרב?

"בתיכון בגרמניה פגשתי את תמר זאבי (סרבנית לשעבר, א"נ). יש בה שקט חזק מאוד, הדרך שבה היא דיברה על הסרבנות גרמה לי להרגיש שזה משהו שנכון לי מאוד. עד אז חשבתי ללכת להיות מורה חיילת. דרכה הבנתי שזה לא תואם את הערכים שלי, המערכת החינוכית הזו בכלל לא אמורה להיות קשורה לצבא, אלה ערכים שלא אמורים להגיע במדים. הבנתי שלא אוכל לחיות עם זה. היא גרמה לי להתחיל לחקור את עצמי ואת תנועת הסרבניות. והאמת היא שגם בשיח הסרבנות יש הרבה אלימות – הרבה פעמים מבטלים את כל מי שלא שמאלני, זה בעייתי מאוד. הרבה תוקפנות. הרבה פעמים זה בא מחוסר היכרות עם האחר. כדי שנגיע למצב שנוכל להפסיק את השליטה על עם אחר אנחנו חייבים להכיר בכך שיש כאן עוד דעות, ולהבין את זה ממקום מכבד".

זה דיאלוג לא פשוט לניהול מכיוון שהשיח המיינסטרימי הישראלי שאיתו את רוצה לדבר יגיד לך שבעצם הסירוב שלך את חותרת תחת האמנה החברתית שניסחה לעצמה הישראליות. שאת מוציאה את עצמך מהאמנה הזו.

"לאמנה חברתית צריכים להיות גבולות. יש מספיק אנשים בצבא. אם יהיו פחות, זה יאלץ את המערכת לעשות טרנספורמציה למקום שהיא תתמקד בהגנה, וגם החברה תעבור שינוי לעבר הפחתת האלימות".

סרבניות בהפגנה אמש, מימין לשמאל: עמרי ברנס, תאיר קמינר, תמר זאבי, תמר אלון, עתליה בן אבא (עידן רימון)

סרבניות בהפגנה, מימין לשמאל: עמרי ברנס, תאיר קמינר, תמר זאבי, תמר אלון, עתליה בן אבא (עידן רימון)

מה ההכנות העיקריות שאת עושה לקראת הכניסה הצפויה לכלא?

"אני בעיקר מנסה להיפגש עם כמה שיותר אנשים עם דעות שונות, לנהל איתם שיחות, כדי שכל הזמן אהיה חשופה לעוד פרספקטיבות ולהישאר מחוברת לאמת שלי, לבחון אותה מול כל שיחה. בכל שיחה דברים מתערערים, דברים מתחזקים. הייתי בסיור של מחסום ווטש, ואז דיברתי גם עם תומכי התנחלויות. אני כל הזמן מנסה למצוא את שני הצדדים. קוראת, הולכת להרצאות, אבל משתדלת בעיקר לדבר עם אנשים. ואני מניחה שבהמשך השבוע יגיע שלב האריזות. דבר ראשון זה בלוק הציור שלי, מעבר לזה יש רשימה מאוד מפורטת של מה מותר ומה אסור. אני משתדלת להישאר קלילה".

ספרים שתקחי איתך?

"אני דיסלקטית אז ספרים זה אתגר", היא צוחקת. "מאוד מחכה לקרוא את 'המחסום האחרון' של ראשד פילד, פילוסופיה שמספרת סיפור. 'אישה בורחת מבשורה' זה ספר שמאוד השפיע עלי, הוא מדבר על מציאות שמעולם לא חשבתי עליה. וספר בפורטוגזית, כי בדיוק התחלתי ללמוד".

הזמנה למיצג של לוהאר אלטמן

הזמנה למיצג של לוהאר אלטמן

מה הכי מלחיץ במחשבה על הכלא?

"אני מניחה ששעמום. אני היפר-אקטיבית, אז חוסר תנועה זה דבר שמלחיץ אותי. הבנתי שמבלים בתא המון שעות. הגבלת חופש התנועה תהיה לי קשה".

מה התוכניות לאחרי השחרור?

"שירות לאומי בטוח. מתלבטת בין משהו שקשור לחינוך אלטרנטיבי לבין משהו עם נוער במצוקה, אבל חינוך. יש לי הרבה כלים בתחום הזה".

ולטווח ארוך יותר?

"אדריכלות אקולוגית. הייתי בגרמניה בתיכון שהפוקוס שלו הוא על אקולוגיה, זה גרם לי להתעניין בתחום. טיילתי המון באירופה, ראיתי סוגי בניה שונים. בארץ בונים בצורה שלא תואמת לא את אורח החיים שלנו ולא את הצרכים שלנו, מין סגנון קובייתי-אפרורי-מודרני. הבית זה המקום שמבלים בו הכי הרבה, הוא צריך להתאים למחיה הרבה יותר".

לקראת סוף השיחה אנחנו חוזרות לדבר על הלל, שהיה אמור להיות שותפה ביום ההתייצבות והסירוב. "הלל ואני נפגשנו כמה פעמים כי רצינו ליצור סירוב משותף, יש לזה הד גדול יותר. המסרים שלנו שונים לחלוטין, דרך הביטוי שונה, אבל חיפשנו משהו לעשות במשותף. זה היה ממש שוק שהוא נעצר. בדרך כלל אנשים נעלמים לשבועות לפני שמתחילים לחפש אותם, זה שעצרו אותו אחרי שישה ימים זה מדהים".

את חוששת שאולי הם "חמים" יותר על הסרבנים עכשיו?

"אני לא ממש חושבת על זה כי אין לי מה לעשות עם זה. כל מה שאני יכולה לעשות זה להביא המון שקט מול זה, לגלות סובלנות. לא אבין עוינות לתוך המקום הזה. אני גרועה בהתמודדות מול סמכות, אני מנסה לעבוד על זה עם עצמי. אם משהו מקפיץ לי את הפיוז אני מבינה שאני צריכה לעשות פאוזה, ופוקוס על דיאלוג".

***

מרשת "מסרבות" נמסר בתגובה למעצרו של הלל גרמי:

"צה"ל נבהל מהמחאה המתוכננת של סרבניות וסרבנים, ונקט בצעדים חריגים כדי למנוע אותה – שליחה של לוכדי עריקים לעצור סרבן שאינו עריק כלל. הגעתם של אנשי בילוש לבושי אזרחי אל ביתו של סרבן המצפון הלל גרמי ששה ימים בלבד לאחר שלא הופיע לצו הגיוס שניתן לו, היא מעשה חריג שלא נתקלנו בו בכל שנות פעילותה של הרשת. הלל אפילו לא היה בחזקת עריק כי אם בחזקת נפקד בלבד, סטטוס שבעטיו הצבא לא אמור לשלוח שוטרים צבאיים ולהביא למאסר.

"קשה שלא לראות את הקשר בין המחאה המתוכננת שהוביל הילל גרמי לבין המעצר המוקדם בידי המשטרה הצבאית. הילל עיכב בשבוע את כניסתו לכלא על מנת להשתתף במיצג מחאה פומבי שאמור היה להתקיים במהלך השבוע, ולאחר מכן בהפגנה גדולה מול לשכת הגיוס ביום כניסתו לכלא יחד עם סרבנית נוספת, לוהאר אלטמן. ברור לנו שכפי ששרת התרבות מירי רגב מנסה למנוע את קיומם של כנסים המנוגדים להשקפת עולמה, כך צה"ל פועל כאן על מנת למנוע קיומם של מיצגי מחאה חוקיים, אך ביקורתיים כלפי צה"ל בידי בני נוער.

"רשת מסרבות מתכוונת להוסיף ולתמוך בצעירים מחויבים ואמיצים כמו הילל, שבוחרים להביע את מחאתם וביקורתם על המצב הקיים בפעולות מחאה פומביות, ובכך לסרב להשתתק ולהשלים עם שלטון כובש, גזעני ואנטי דמוקרטי. אנו מחזקות את הלל גרמי שממתין כעת למשפטו, ואת לוהאר אלטמן שתתייצב ביום שני הקרוב בלשכת הגיוס ותודיע אף היא על סירובה, וקוראות לשחרורם של כל האסירים הפוליטיים של הכיבוש".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

התגברנו על הרבה משברים, אבל דבר לא דמה ל-7 באוקטובר ולמה שקרה לאחריו. גרפיטי על חומת ההפרדה באבו דיס (צילום: מלאני פידלר / פלאש90)

"אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה

עאוני אל-משני ומירון רפופורט הקימו לפני יותר מעשור ארגון המציע מתווה ייחודי לפתרון הסכסוך. בתום שנה למלחמה הם מדברים על השלכותיה על שתי החברות, על העבר והעתיד, ועל עצם ההיתכנות של שותפות ישראלית-פלסטינית במציאות שטופת שנאה ונקם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf