newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סרבן חדש בדרך לכלא: "אני מבני המזל"

סרבן מצפון יוצא דופן יתייצב מחר בפני הצבא. בן 16 הגיע לישראל בגפו, ואת הכליאה הצפויה הוא מעדיף להסתיר מפני אימו שנשארה בחו"ל, כדי לא להדאיגה. חברתו הפלסטינית היא זאת שנתנה לו אומץ לפעול. "הם חושבים שבלי הלאומנות היהודית יהרגו אותם", הוא מאבחן בראיון את המקומיים, "אני רואה את העובדות, וזה לא נכון"

מאת:
הפגנת תמיכה בסרבנים הכלואים בכלא הצבאי ״נווה צדק״, 24 בספטמבר 2022 (צילום: אורן זיו)

"אני לא רוצה להיות חלק מזה, אני חייב לצאת מזה גם אם אצטרך לשלם מחיר". הכלא הצבאי נווה צדק, ב-24 בספטמבר 2022 (צילום: אורן זיו)

"העתיד נראה קודר עכשיו. הם מתייחסים אליי כאל אויב ובוגד בגלל תמיכתי בזכויות אדם ובסולידריות. אני מבני המזל, מפני שבמקום שיוציאו אותי להורג כמו מאות פלסטינים, הם 'רק' יכלאו אותי. אבל כל האלימות והדיכוי שלהם הם רק סימן לחולשה ולפחד, כי הם יודעים שהדמוקרטיה תהיה שקיעתם. לכן הם ירדפו כל אחד ואחת מאיתנו. אבל בימים חשוכים אלה, נזכור את מילותיו של פבלו נרודה: 'הם יכולים לחתוך את הפרחים, אבל הם לא יכולים למנוע את בואו של האביב'".

המילים האלה הן מתוך הצהרה שכתב ד', שצפוי להיכנס לכלא מחר (רביעי) עקב סירובו לשרת בצבא מטעמי מצפון. בכך יצטרף לארבעת הסרבנים שחר שורץ, אביתר רובין, עינת גרליץ ונוה שבתאי-לוין, שנשפטו עד כה ל-110, 95, 87 ו-65 ימי מחבוש, בהתאמה.

מלבד הסירוב לשרת בצבא עצמו, ד' שונה מהפרופיל המוכר של סרבני המצפון כמעט בכל מובן. בקשתו שלא להזדהות בשמו המלא מעידה גם היא על חריגותו: הוא עתודאי שהיגר לישראל כנער, וחי כעת בזוגיות עם צעירה פלסטינית. אימו, שנשארה בארץ הולדתו, לא יודעת שבנה עומד לחגוג את יום הולדתו ה-25, בעוד ימים ספורים, בכלא. "אני לא רוצה שזה יפגע באנשים הקרובים לי, במיוחד בחברה שלי", הוא אומר על בקשתו להתראיין בעילום שם, ולהסוות פרטים נוספים שיכולים להסגיר את זהותו.

"לא היו לי חיים פשוטים בארץ הולדתי – גם מבחינה משפחתית וגם מבחינת המדינה עצמה, שיש בה הרבה בעיות", הוא מספר, במבטא עדין. "רציתי לצאת משם, וידעתי שיש לי את האפשרות לבוא לישראל. אין לי כאן משפחה, בארץ הולדתי לא הייתי חלק מהקהילה היהודית, אבל ידעתי שהם יעזרו לי. בגיל 15 פניתי לסוכנות היהודית ושאלתי אם אוכל לבוא לישראל כדי ללמוד באוניברסיטה. התשובה שלהם היתה 'אתה יכול לבוא, גם ללמוד בבית ספר ולסיים כאן את התיכון', וחשבתי שזאת אפשרות מעולה".

לא בלי מאמץ, ד' שכנע את אימו והגיע לישראל בגפו, בגיל 16. הוא למד עברית, סיים תיכון ונרשם ללימודי עתודה, "גם בגלל שלא רציתי ללכת למשהו קרבי ולסכן את החיים שלי". לאחרונה סיים את לימודי התואר הראשון בכלכלה ובספרות, בעזרת תמיכה כספית של הצבא ושל משרד הקליטה. בשנים האלה גם גיבש את תפיסת עולמו ביחס למרחב שאליו היגר.

זה נעשה יותר ויותר קשה

"באוניברסיטה התחברתי עם סטודנטים בינלאומיים, שאין להם בעיה להסתובב בגדה, אז התחלתי לצאת איתם. בהתחלה נורא פחדתי, כי זה מה שמלמדים אותנו. אני זוכר שפעם נסענו, החברה שלי באותה תקופה ואני, באוטובוס פלסטיני בשבת בירושלים, וכל הדרך רעדנו מפחד שמישהו פתאום יתקוף אותנו או לא יודע מה. התחלתי לנסוע עם הסטודנטים האלה לרמאללה, למזרח ירושלים, לקרוא דברים אחרים, לצרוך תקשורת אחרת, ולהבין שמה שסיפרו לי כל השנים האלה היו ממש שקרים".

מה הם השקרים האלה שישראלים מספרים לעצמם?

"משהו אחד שמאוד חזק כאן הוא החרדה הקיומית. אני חושב שזה לא אמיתי, אלא מיוצר על ידי הישראלים עצמם. הם חושבים שבלי הלאומנות היהודית, יהרגו אותם. אני רואה את העובדות, וזה לא נכון. וזה משהו שגורם לאנשים להיות מאוד אלימים כלפי חוץ. הם אומרים לעצמם שבלי האלימות הזו הם לא ישרדו, אז הם כל כך אלימים עד שהם גורמים לבעיות בעצמם. הרי אם לא היה דיכוי, הנערים האלה, שיוצאים להפגין אלימות נגד האפרטהייד, לא היו עושים את זה".

גדלת בבית ציוני?

"ממש לא. אמא שלי לא יהודייה, אבא שלי היה יהודי אבל לא דתי, ופוליטית לא היה ציוני, אם כי היה פרו-ישראלי במובן מסוים. אבל המילה ציוני לא נאמרה אצלנו בבית אף פעם".

אם אמא שלך לא יהודייה, זה אומר שהיית צריך לעבור הליך גיור כלשהו?

"לא. את יכולה לבוא לפה עם סבא אחד יהודי, כלומר אם את 25% יהודייה. הסוכנות מביאה הנה הרבה אנשים שאינם יהודים, העיקר שיהיו לא פלסטינים.

"אספר לך סיפור קטן בהקשר הזה: אחי וחברתו הלא יהודייה שקלו לבוא לפה לפני כמה שנים. הם הלכו לסוכנות היהודית, ויצאו משם מזועזעים. אני לא יודע איך הם הגיעו לנושא הזה, אבל בשלב כלשהו החברה של אחי אמרה לשליחת הסוכנות שהיא לא מתכוונת להביא ילדים לעולם. השליחה אמרה לה שהסיבה שהם מביאים אנשים לישראל היא שיעשו ילדים יהודים, אז אחי והחברה שלו אמרו שאין להם שום כוונה להגיע למדינה הזו.

"למדתי פה בבית ספר עם ילדים ישראלים, וכשאני חושב עכשיו על הדברים שלימדו אותנו, אני אומר וואו, זאת ממש שטיפת מוח מטורפת. גם אנשי הסוכנות שם, גם פה בישראל, לא מדברים בכלל על הפלסטינים. פשוט מתעלמים מהקיום שלהם. לא שמעתי על מה שקרה בנכבה, לא בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי האזרחות, על כך שגירשו 700 אלף אנשים שלא היו קשורים בכלל ללחימה, בלי שום הצדקה ביטחונית. לא ידעתי על מה שקורה בגדה המערבית, גם לא על מה שקורה בתוך גבולות 1948. את כל זה למדתי בעצמי כשהייתי כבר באוניברסיטה".

בשלב הזה כבר היית במסלול העתודה, וידעת שתצטרך לשרת בצבא אחרי הלימודים.

"כן. במשך הרבה זמן עוד ניסיתי למצוא לעצמי כל מיני הצדקות. לא רציתי להודות שהקיום שלי פה הוא חלק מתנועה קולוניאליסטית וכובשת. אמרתי לעצמי, 'אם לא היתה מדינה יהודית היו הורגים את היהודים, אנחנו צריכים את המדינה'. אבל זה נעשה יותר ויותר קשה, כי זה סותר את המציאות לגמרי.

"אם להיות כן איתך, אני חושב שבסופו של דבר עשיתי את הצעד של 'לעבור לצד השני' בגלל מוטיבציות אישיות. פגשתי חברה פלסטינית. כבר לפני זה הייתי מאוד ביקורתי, אבל זה נתן לי את הכוח לומר 'אני לא רוצה להיות חלק מזה, אני חייב לצאת מזה גם אם אצטרך לשלם מחיר'".

"אבל זאת רק מסיבה"

אתה כאן כבר לא מעט שנים, העברית שלך מצוינת. אתה מרגיש ישראלי באופן כלשהו? זה חלק מהזהות שלך?

"לומר שאני לא ישראלי בכלל יהיה שקר. סיימתי פה חלק חשוב מתהליך ההתבגרות שלי, אז כמובן שאני סופג הרבה מאוד דברים, מדבר עברית, כל מיני היבטים שאני מאמץ. אבל אני בהחלט מרגיש שאני לא רוצה להיות חלק מזה. אני מרגיש רע כשאני מדבר בעברית עם פלסטינים, זה מרגיש לי לא מכובד. אני שונא את כל האתוס הישראלי, אני חושב שאלה שקרים מוחלטים.

"רוב החברים שלי הם בינלאומיים. גם בגלל השפה, קשה לי יותר להתחבר עם פלסטינים, וזאת אחת הסיבות המרכזיות שבגללן אני לומד ערבית. יש לי גם חברים ישראלים, אבל מרובם התרחקתי לאחרונה. אפילו אנשים שהם מאוד ליברליים ונחמדים יכולים להיות 'יותר מדי' בשבילי. יש לי חבר גיי, סופר ליברלי, שהזמין אותי ל'מסיבת עצמאות'. אמרתי לו מה פתאום, אני לא הולך לזה, והוא השיב 'אבל זאת רק מסיבה', הוא לא הבין. קשה לי בכל אינטראקציה עם ישראלים. אני שומע אנשים בעבודה שאומרים דברים נורא גזעניים, אבל בשבילם זה נורמלי, זה במסגרת הנורמה, המקובל, הם בכלל לא מודעים לכך שמה שהם אומרים זה נוראי".

הודעת כבר לצבא שאתה לא מתכוון לשרת?

"כן. זה תהליך שהתחיל לפני יותר משנה. הגשתי בקשות כדי לצאת מהתוכנית שלי, לגשת לוועדת מצפון ולהשתחרר מהצבא. הם לא קיבלו את הבקשה שלי להשתחרר מטעמי מצפון, אז אני עומד לפני ועדת ערעור. ביום רביעי הקרוב אני אמור להתייצב. אני מתכוון להגיע ולסרב לחזור לשירות (במסגרת תוכנית העתודה, ד' כבר התחייל ועבר טירונות בתום שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה; א"נ)".

ומה צפוי לקרות אז?

"לפי מה שהבנתי, אחרי שאתייצב ואומר שאני מסרב, הם ישלחו אותי לכלא. בדרך כלל מדובר במשהו כמו עשרים יום, שבסופם יגידו לי לחזור אחרי יומיים. אני אחזור ואסרב שוב וככה כמה פעמים, עד שהם ירגישו שכבר קיבלתי את העונש שלי וישחררו אותי".

דיברת עם סרבנים שישבו בכלא כהכנה לקראת הסירוב שלך?

"כן, הרבה. חלק מאוד חשוב מהתהליך הזה הוא התמיכה שאני מקבל, במיוחד מארגון 'מסרבות', כל הייעוץ המשפטי והניסיון שיש להם. אני חושב שבלי זה לא הייתי עושה את מה שאני עושה עכשיו".

ה

הסרבנים אביתר רובין, עינת גרליץ, שחר שורץ ונוה שבתאי-לוין, מחוץ לבקו"ם, 24 בנובמבר 2022 (צילום: אורן זיו)

אתה נכנס לכלא ברגע פוליטי מאוד טעון, ערב השבעת הממשלה החדשה, שכהניסטים יהיו משותפיה הבכירים ביותר.

"מבחינתי אין כל כך הבדל ביניהם לבין שאר הציונים. יאיר לפיד הוא עכשיו ראש הממשלה, והשנה האחרונה היתה השנה הכי רצחניות בגדה המערבית. אני חושש מכך שהאמצעים שהכהניסטים ישתמשו בהם יהיו יותר אלימים, וגם מכך שהם לא מעמידים פנים. זה מעלה את הסיכוי לעימותים יותר ויותר אלימים. ואם כבר מדברים על זה, אז אני מאוד חושש מנכבה שנייה, כי אני רואה שזאת התוכנית הציונית.

"קראתי לא מזמן ספר של אילן פפה, הוא מצטט מכתב שבן גוריון כתב לבן שלו בשנות השלושים: 'תקשיב, הערבים צריכים לצאת מפה. אנחנו צריכים למצוא הזדמנות, כמו מלחמה, כדי לגרום לזה לקרות'. זה בדיוק מה שקורה עכשיו. הציונים לא מעוניינים בשלום, הם רוצים הזדמנות לגרש את הפלסטינים.

"אני חושש גם מהמתנחלים כי הם חמושים מאוד, וברגע שתהיה מלחמה הם יכולים להתארגן במיליציות ולעשות מעשי טבח וטיהורים אתניים. אחר כך מדינת ישראל תגיד 'זה המיליציות, זה לא אנחנו', אבל הם כמובן מעוניינים בזה. התרחיש הזה מאוד מפחיד אותי, גם מפני שאני נמצא עכשיו בזוגיות עם פלסטינית, אז אני חושש על החיים שלה וגם על החיים שלי".

בדיעבד, אתה מתחרט על ההחלטה שלך מגיל 15, להגר לישראל?

"כן, מאוד. מצד שני, אני לא יודע אם היה לי עתיד טוב אם הייתי נשאר בארץ הולדתי. אבל אני רואה במה שעשיתי מעשה לא מוסרי. אני מרגיש שהסתבכתי מאוד בחיים שלי בכך שבאתי לפה. כי עכשיו אני מגיש מחובר למה שקורה פה, וכל האלימות שאני רואה מכאיבה לי מאוד ואני רוצה לעשות משהו כדי לשנות את זה, וזה סיבוך בחיים".

איך המשפחה הגיבה להחלטה שלך לסרב וללכת לכלא?

"בגלל המרחק, אני לא רוצה להדאיג את אמא שלי ואני לא מספר לה הכל. אמרתי לה שאני נמצא בתהליך מול הצבא, ושאצטרך להיות בבסיס צבאי בלי טלפון עד שהם יבררו את הבקשה שלי. אבל באופן כללי כל המשפחה מאוד תומכת בי, האחים שלי יודעים וכמובן תומכים בי. גם אמא שלי, כששמעה שאני לא רוצה ללכת לצבא, מאוד שמחה".

איך אתה מתכונן לקראת הכניסה לכלא?

"הדבר החשוב ביותר הוא התמיכה של הקרובים אליי, במיוחד של החברה שלי. התמיכה מסביב חשובה גם במובן הכלכלי, כי אני לא גר עם המשפחה שלי וצריך לדאוג לשכר דירה. זה עוזר לי לדעת שבמקרה שאצטרך, יש אנשים, או אפילו ארגונים, שאני יכול לפנות אליהם והם יעזרו לי קצת. אלה הפינות שאני סוגר עכשיו".

וברמה הרגשית?

"ברמה הרגשית אני בעיקר לא רוצה להדאיג את החברה שלי ואת המשפחה, אז אני משתדל להישאר כמה שיותר אופטימי, אומר לעצמי שזאת תהיה רק תקופה קצרה. לגבי ההתמודדות עם החוויה עצמה, בכנות, אני חושב שיהיה בסדר. אני לא חושב שזה יהיה מאוד שונה מהטירונות שכבר עשיתי. אני אסתדר, זה לא סוף העולם".

איזה ספרים תיקח איתך?

"בתקופה האחרונה אני קורא יותר ספרות, אז ספרי פרוזה בספרדית, וספרי לימוד ערבית".

אתה מתכוון להישאר לחיות כאן אחרי השחרור?

"אני חושב שכן, במיוחד בגלל החברה שלי. היא לא חושבת לעבור למקום אחר, אז כנראה שגם אני אשאר כאן".

** עדכון**  ד' קיבל היום (שלישי) אחר הצהריים זימון לוועדת מצפון בשבוע הבא ולכן לא יתייצב מחר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזה, כרוניקה של הרעבה

הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf