newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ספינות חיל הים לא הותקפו היום ליד עזה

פעילות הצבא בתוך עזה ובים של עזה נתפסת כעניין שבשגרה, שלא ראוי לדיווח תקשורתי. שני אירועים שקרו היום, ושניים שלא קרו, עוזרים להבין מה משמעות המצור מבחינת הפלסטינים, ולמה קשה לנו להבין את זה

מאת:

כוח חמאס לא חדר הבוקר לישראל מעבר לגבול רצועת עזה. לעומת זאת, ארבעה בולדוזרים צבאיים כן חצו את הגבול מתוך ישראל לתוך הרצועה בדרומה, סמוך לרפיח – כך לפי דיווח סוכנות "מען". רק אתמול (רביעי) פעלו כוחות צבא מעבר לגבול עזה בצפון הרצועה ונטרלו שם מטען חבלה, והיום פעלו בדרומה, אלא שהפעם מדובר צה"ל לא נמסרה ל"מען" סיבה ספציפית לפעילות מעבר לכך שבאזור הייתה "פעילות חשודה", והדבר גם לא פורסם בכלי התקשורת בעברית.

במקביל, ספינות של חיל הים לא הותקפו היום באזור עזה. לעומת זאת, סירה אחת של דייגים מעזה כן הותקפה על ידי ספינות חיל הים ונגרם לה נזק. מדובר צה"ל לא נמסרה תגובה לגבי ירי זה, לא ל"מען" ולא לפניית "שיחה מקומית". גם לידיעה זו לא מצאתי זכר בעיתונות העברית.

רק לפני שבועיים הרגו חיילים את הדייג תאופיק אבו-ריאלה (34). בתחילה מסר הצבא כי אבו-ריאלה חצה את השטח שישראל החליטה שמותר לדייג בים של עזה, מרחק שישה מייל ימי מהחוף, אך לאחר מכן התברר שהוא היה בתוך השטח המותר. אף על פי כן, מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג, קבע שהירי היה מוצדק, ואיש לא יעמוד לדין בגינו. לפי נתוני מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם, מאז סוף מבצע צוק איתן נהרגו מאש חיילים שני דייגים בעזה, לפחות 49 נעצרו, 17 נפצעו, 12 סירות דייג – מקור הפרנסה של הדייגים – הוחרמו, ולסירות נוספות נגרמו נזקים מהירי.

> אנחנו פשוט לא מבינים עד כמה נורא המצב בעזה

דייג עומד ליד סירה שהופצצה בנמל בעזה (צילום: אן פאק / אקטיבסטילס)

דייג עומד ליד סירה שהופצצה בנמל בעזה (ארכיון: אן פאק / אקטיבסטילס)

האירועים האלה – של חדירות צבאיות לתוך הרצועה, של ירי על דייגים והחרמת ספינות דייג, של ירי לעבר חקלאים באזור הגדר ועוד – הם חלק יום-יומי של המצור על עזה. הם התשתית הבסיסית של הפיכתה של עזה לכלא עצום ממדים שנשלט על ידי ישראל, אבל לרוב אנחנו בקושי שומעים עליהם. לא בכותרות, וגם לא במבזקים.

ברור שבמקרים ההפוכים, לו היו אלה ספינות חיל הים שהיו מותקפות, או לו היו הפלסטינים אלה שחוצים לתוך ישראל, הדבר היה פותח מהדורות, גורר דיון ציבורי נרחב על התוקפנות הפלסטינית, היעדר הפרטנר, מידת הצדק בהתנתקות, לקחי צוק איתן וכן הלאה.

הדיווחים שכן מגיעים אלינו מעזה, מפעם לפעם, עוסקים לרוב בחפירת מנהרות, בירי רקטות, בהנחת מטענים. לפעמים, במקרה הטוב, שומעים גם על הפלסטינים שמנסים לברוח מהרצועה לכיוון אירופה, או שמנסים להגיע לגדר כדי להיעצר ולשבת בכלא הישראלי – כי עדיף כבר כלא בישראל על חיים של עוני בכלא שנקרא עזה.

אבל אי אפשר להבין את הירי, את ההברחות, את המנהרות ואת נסיונות הבריחה מהרצועה בלי להבין את היום-יום של החיים תחת מצור, תחת שליטה ישראלית שמתנה כל בניית בית בעזה ברישיון מישראל, שכובלת את הפלסטינים לייבוא ולייצוא (בקושי) רק דרך ישראל (אסור לבנות נמל), למערכת החשמל הישראלית (קשה לספור כמה פעמים הופצצה תחנת החשמל בעזה), ושמחייבת כל מי שרוצה לפתח את עתידו מחוץ לרצועה – בין אם זה לימודים בגדה המערבית ובין אם זה חתונה וחיים בתורכיה – באישור ישראלי. בלי כל אלה, יהיה קשה מאוד להבין את המלחמה הבאה, הקרובה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> רה"מ הפלסטיני לשעבר לשיחה מקומית: הדרך למדינה עוברת בעזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
האחות נבילה סאלח, מנהלת בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, עם תלמידים (צילום: באדיבות Aid to the Church in Need)

האחות נבילה סאלח, מנהלת בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, עם תלמידים (צילום: באדיבות Aid to the Church in Need)

קינה לבית הספר שלי, שנהרס על ידי ישראל

בית הספר שבו לימדתי בעיר עזה היה ביתי השני. כעת נותרו ממנו רק הריסות. כמה מהתלמידים האהובים שלי מתו, ואני חוששת לגורל השאר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf