newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צפו: מה קורה כשגבר צריך להקריא לפרשנית ספורט טוקבקים שקיבלה?

נשים בספורט נאלצות להתמודד עם איומי אונס ורצח על בסיס יום יומי. אתר אמריקאי הושיב גברים להקריא לשתי נשים כמה טוקבקים. הטקסטים אולי מדכדכים, אבל בתגובות של הגברים יש תקווה לסולידריות

מאת:

לפני כחודש פרסם האתר האמריקאי "לא רק ספורט" סרטון שעוסק במיזוגיניה בעולם הספורט. בווידאו נדרשים גברים, שנבחרו באקראי, לקרוא טוקבקים באינטרנט שנכתבו על שני פרשניות ספורט בארה"ב, כשהם יושבים מולן. התגובות, שמתחילות בהשוואה של השדרניות ל"נשים מנדנדות", עוברות מהר מאוד לאיחולים לרצח ואונס. לאורך הסרטון לגברים שקוראים את האיחולים מאוד קשה לקרוא את התגובות והם מבקשים סליחה שוב ושוב מהנשים.

אתר הפודקסט "לא רק ספורט" מתעסק בנושאים שקשורים לספורט, כמו מה שהשחקנים לובשים וקונים, איזה מוזיקה משדרים במשחקים וכו'. שני היוצרים שעומד מאחורי הסרטון הסבירו בראיון כי הרעיון מאחוריו היה להראות ש"נשים בספורט מוטרדות כל הזמן, וצריך לחשוף את זה", וש"גברים בספורט מבוקרים על סגנון המשחק שלהם, או על הפרשנות שלהם למשחקים השונים. לעומת זאת נשים שעוסקות בפרשנות ובמשחק מבוקרות על עצם היותן נשים".

> כתובות "אנס" רוססו על שלטי רחובות על שם רחבעם זאבי ברחבי הארץ

מיזוגוניה – שנאת הנשים האלימה שעולה מהטוקבקים – לא קיימת רק בתחומי הספורט. היא קיימת ברובדים שונים בחברה ומתבטאת באלימות הברוטלית נגד נשים שמתקיימת כל יום. גברים וילדים לומדים מגיל צעיר לראות בנשים אובייקטים מיניים, ואז פועלים על פי החינוך הזה בעבודה, בחדר המיטות, בבית הספר, באוניברסיטה וכו'. אני מאמין שחלק מהאי נוחות שעולה בגברים שקוראים את הטוקבקים נובע מההבנה שהאלימות והשנאה האלה נמצאות בכל אחד מאיתנו, ולפיכך שהמאבק הוא נגד חלקים שקיימים בנו, ולאו דווקא נגד אויב שעומד מבחוץ.

מהטוקבקים בסרטון עולה גם חוסר היכולת של גברים להכיל את השינויים שחלו בכלכלה הקפיטליסטית בעשורים האחרונים. מחלוקת תפקידים מגדרית, שבה הבעל מפרנס והאישה נמצאת בבית ומגדלת ילדים, עברנו לעולם שבו נשים יוצאות לעבוד והן הפכו לחלק אינטגרלי מכח הייצור (ואין כאן ניסיון לטעון שגידול ילדים ומשק בית אינם עבודות). מקומות עבודה שהיו שייכים בלעדית לגברים הפכו למקומות שמעסיקים גם נשים. הברוטליות שיוצאת מאותן תגובות היא בעצם ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, ולאכוף בכח ובאלימות תפקידים מגדריים ישנים. זוהי הצצה קטנה לדברים שאיתם נשים צריכות להתמודד כשהן נכנסות למקומות עבודה שבהם גברים הם דומיננטיים – ספורט, אוניברסיטה, טלוויזיה, פוליטיקה ועוד.

לעומת הגברים, שמתקשים לקרוא את הטוקבקים ונראים בהלם, הנשים הן אלה שדווקא מצליחות להחזיק את עצמן. מן הסתם נן כבר התרגלו לכל הרוע הזה. מעניין לשאול אם הפופולריות של הסרטון, שנצפה כבר על ידי מליוני צופים, נעוצה בכך שאלה הם גברים שמספרים ומשחקים את ההטרדות הנוראיות שאותן נשים חשופות אליהן יום יום. האם שוב, אם אשה הייתה מדברת על המיזוגיניה שעמה היא מתמודדת בעבודה, הסרטון לא היה מצליח?

הרגעים האלה, שבהם הגברים מתבוננים בנשים, ומסרבים או לא יכולים להמשיך לקרוא, הם אולי קרן האור בכל הסיפור הזה. הנקודות בסרטון שבהן הם מבקשים סליחה על כך שהן צריכות להתמודד עם ההטרדות הללו כל יום – הן נקודות של תקווה לסולידריות. הן הוכחה לכך ששנאת נשים אינה חלק מהטבע האנושי הגברי, ושכשגברים נאבקים נגד מיזוגיניה ורואים בנשים בנות אדם, הם יכולים להתגבר על החינוך לשנאה.

> אם יאנוש קורצ'ק היה חי בדורנו כנראה שבנט היה מפטר אותו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf