סליחה, בומר

מעדיפים להטיל את האשמה על כתפיה של קבוצת אנשים, שבסך הכל נראים כמונו, רק בני מזל. קשישים בירושלים, ב-2022 (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90). למצולמים אין קשר לכתבה

בשבוע שעבר זכיתי להיות באירוע מיוחד ומרגש בבית אריאלה, שבו המשוררת והמסאית תהל פרוש דיברה על ספרה "סיבות להישאר" והקריאה מתוכו.

הספר "סיבות להישאר" הפתיע אותי. לא ידעתי שאפשר לכתוב ככה על משבר הדיור הישראלי; שאפשר למצוא ביטויים כל כך אינטימיים כדי לתאר את תנועת ההון, שבדרך כלל מתוארת רק בעיתוני הכלכלה.

פרוש מטיבה לספר על הזעם שהתעורר בה כששמעה טייקונים מדברים בזלזול על מחירי הבתים; על האימה שתקפה אותה כשבעלת הדירה שלה העלתה את דמי השכירות; על תחושת הבגידה שהרגישה כשהבינה שהלכה להפגנה שרוב משתתפיה משכירי דירות; ועל המצוקה הקיומית שבחוסר הבעלות.

באחת הביקורות על הספר נכתב שפרוש מצליחה להשמיע את "קולו של דור". זה נכון. אבל זו, בעיניי, גם הבעיה של הספר. הסיפור המלא של משבר הדיור בישראל לא יכול להמשיך להיות מסופר אך ורק כ"סיפורו של דור". הוא כבר מזמן הפך לסיפורו של הציבור כולו.

כשקראתי את ספרה של פרוש, חזרתי לתחושות שהרגשתי אני בימים של מחאת 2011. עליות של עשרות אחוזים בשנה בשכר הדירה שקדמו למחאה הובילו לתחושה שהדור הצעיר נמצא תחת מתקפה. אך ככל שעבר הזמן, הבנו שזה לא רק סיפור ישראלי. צעירים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם, שכבשו את וול סטריט וכיכרות מרכזיות אחרות, סיפרו גם הם על מאבק בין דורי. במסגרתו, הופנה זעם רב כלפי הדור המבוגר יותר, שהתבטא בביטוי המזלזל "אוקי, בומר".

ה"בומרים" הם באופן כללי הדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה (Baby Boomers). בארה"ב הם גדלו במדינת הניו דיל של רוזוולט, ונהנו מגישה להשכלה חינם או מוזלת, לעבודות טובות ולדיור בר השגה. אחרי שלב רדיקלי בשנות ה-60, הם בגרו בחלקם הגדול להיות מצביעים שמרנים. לנוכח מצוקותיו של הדור הצעיר, תגובה "בומרית" נפוצה היתה: "אני הצלחתי בחיים, עבדתי קשה, לא התלוננתי ואפילו לא נכנסתי לחובות". על תגובות כאלה ודומות עונים הצעירים: "אוקי, בומר".

כשהמחאה החברתית בישראל כבר היתה בתהליכי גוויעה, התמורות בשיח על המאבק המעמדי והפיכתו לשיח על מאבק בין דורי היו רק בתחילת הדרך. במובנים מסוימים, תחושת אחדות הגורל שנוצרה אז עם הצעירים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם עיצבה את התודעה החברתית של המילניאלז בישראל, כולל הזעם והארס שהופנה כלפי ה"בומרים". מייסד TheMarker, גיא רולניק, שהיה מתומכי המחאה החברתית, היטיב לשקף זאת בתחזית דרמטית שנתן אז לגבי פיצוץ בועת הנדל"ן בישראל.

"עובדי המונופולים, אנשי צבא, עובדים בעיריות, רופאים ואפילו מורים הנהנים מקביעות ומעבודה נוחה יחסית, מקבלים משכנתאות בקלות – ומסתערים על שוק הנדל"ן. את הדירות שהם קונים הם ישכירו לצעירים ולחד הוריות – לשכבות החלשות בחברה, שאינן מחוברות למוקדי הכוח והכסף", הוא תיאר את הנבלים של הסיפור הזה, לתפיסתו.

כיום, רולניק מנחה תוכנית תחקירים על פרשת סלייס, וחושף את האופן שבו חברות פיננסיות שודדות חוסכים לפנסיה, כלומר נבלים גדולים מאותם "בומרים", אבל הציבור הישראלי רכש בינתיים הרגל שקשה להיפטר ממנו: חיפוש קבוצת האוכלוסייה שמרוויחה מבועת הנדל"ן הישראלית.

לא הממשלה; לא נגיד בנק ישראל; לא המפקח על הבנקים; לא משרד האוצר; לא הקבלנים; וגם לא התקשורת. אנחנו מעדיפים להטיל את האחריות והאשמה על כתפיה של קבוצה גדולה של אנשים, שבסך הכל נראים כמונו, רק בני מזל.

אלא שהמחשבה הזאת לא רק שאינה מסייעת לפתרון, היא אף מחמירה את הבעיה. תפיסה כזאת כוללת הרי מניה וביה את התקווה להצטרף לאותה שכבת אשמים, במיוחד במציאות שבה קבלת אשראי הופכת לקלה יותר ויותר. ביום ראשון נקלל אותם ונאשים אותם בחוסר סולידריות, וביום שני ניקח הלוואה שתשמש להון עצמי ונצטרף לשורותיהם.

ההיגיון כבר לא תקף

לכאורה, יש בהפניית האשמה כלפי הדורות המבוגרים הגיון מסוים. אם מחירי הנדל"ן תמיד עולים – וכך מאמין הציבור הישראלי, 100 אלף הנרשמים להגרלת "דירה בהנחה" האחרונה יעידו על כך – אז בוודאי שהמרוויחים הגדולים הם הוותיקים, שקיבלו את ההזדמנות לרכוש נדל"ן מוקדם יותר. על הנייר, זה באמת נכון. שיעור הבעלות על דירות עולה עם הגיל, והמחירים שלהן באמת עלו. אבל מה לגבי חובות?

ההיגיון הוא שרוב הנטל נופל על הצעירים, אך מצטברים כבר נתונים שמראים שההיגיון הזה אינו תקף עוד. למשל, במדד דירוג האשראי השנתי לפי פילוח של גיל, שמפרסמת חברת קפטן קרדיט, דירוג האשראי של בני 25-40 היה השנה לראשונה טוב מזה של קבוצת הגיל של הוריהם. מנכ"ל החברה, משה ידגר, טוען שהנתון מראה שדור ההורים סוחב על גבו את הדור של ילדיהם.

רמת השעבוד של ההורים להלוואות ילדיהם הולכת וגוברת. חתימה על משכנתא (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר / פלאש90)

כדי להבין את הסיפור הזה, צריך להבין לעומק את מידת המעורבות של הדור המבוגר במשכנתאות של הדורות הצעירים יותר. הלוואות מקרנות השתלמות, קרנות פנסיה וביטוחי מנהלים עלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים, עד כדי כך שחלק מהמוסדיים נאלצו לעצור את ההלוואות האלה. פדיונות קופות הגמל הגיעו לשיא היסטורי ב-2023,  כשהכספים האלה שימשו, לרוב, כחלק מההון העצמי הדרוש לדירה לילדים.

גם הסיפור של המוצר הפיננסי "משכנתא הפוכה" משקף היטב את הסיפור הכללי. מדובר במוצר ששינה את ייעודו, מכזה שנלקח כדי להעלות את רמת החיים של פנסיונרים בעלי הכנסה נמוכה שיש להם בעלות על נכס, למוצר שנועד ברוב המקרים כדי לספק סכום חד פעמי, שמשמש לרוב כהון עצמי לרכישת דירה לילדים.

וגם תפקידם של הערֵבים השתנה. הבנקים התחילו להכיר בערב מסוג חדש: "ערב מלווה/משלם", כלומר כזה שמשתתף למעשה באופן קבוע בתשלום החודשי של המשכנתא. יועצי משכנתאות מספרים שהתופעה הזאת הפכה נפוצה במשכנתאות חדשות.

וכמובן, "האופציה המשתלמת לרכישת דירה ללא הון עצמי" לפי יועצי המשכנתאות היא שעבוד הנכס של ההורים – אופציה שהפכה לפופולרית במיוחד מאז תחילת המלחמה, אז הגדיל בנק ישראל את הסכום שניתן לשעבד ל-70% מערך הדירה.

בפודקאסט "הכסף של החיים עצמם" של תומר ורון, התארחה גלית בן נאים, סגנית הכלכלן הראשי במשרד האוצר והאחראית על סקירות הנדל"ן של האוצר, וסיפרה על תופעה מדאיגה במיוחד שמשתקפת בסקירות: רווקים עם שכר חציוני של 7,500 שקל בחודש רוכשים דירות בדרום באמצעות הלוואות קבלן ממונפות. היא הניחה שמה שמאפשר לבנקים להתמודד עם רמת הסיכון הגבוהה הוא ערבויות ההורים.

לפי מנכ"ל בנק ירושלים, יאיר קפלן, בחברה החרדית דירות נרכשות בדרך כלל עם הלוואה ללא ריבית שנלקחת על ידי ההורים ומהוות את ההון העצמי; נוסף על כך, בשנה-שנתיים הראשונות ההורים משלמים את המשכנתא.

קשה לדמיין קשישים בחובות

מנתונים אלה ואחרים ניכר שרמת המעורבות והשעבוד של ההורים להלוואות ילדיהם הלכה וגברה עם הזמן, וככל שהריבית נותרת גבוהה יחסית, חלקם של ההורים בחוב הופך למשמעותי יותר. כשההחזר החודשי לדירה ממוצעת הוא כ-8,000 שקל למשכנתא מקסימלית של 30 שנה, דור ההורים כבר לא רק מסייע, אלא מתמנף לצידו של הדור הצעיר יותר.

האמת היא שגם ללא רשימה מפורטת של צורות ההשתעבדות של הדור המבוגר, רובנו מבינים שהכרסום של משכנתאות הצעירים בפנסיות של הדור המבוגר הוא בלתי נמנע. גם פרוש מקדישה בספרה כמה מילים לתופעה. ובכל זאת, עבור רובנו "בומרים" הם קודם כל בעלי נכסים, וכשמחיר הדירה תמיד עולה, נראה שאפילו את הבנק הם מנצחים.

"זה נחמד שאת מעדיפה להימנע ממשכנתא", אמרה לי זרה שהתווכחה איתי ברשתות החברתיות, "אבל את לא יודעת כמה זה קשה להיות אדם מבוגר בשכירות, שתלוי בבעל הדירה שלו". הוויכוח נמשך עוד זמן מה, אבל רק בסופו זה היכה בי: ישראלים מסוגלים לדמיין קשיים של שוכר מבוגר, אבל כנראה פשוט לא מסוגלים לדמיין קשישים בחובות. אולי כי זה קשה מדי. אולי כי כמעט אין כאן אזכורים תרבותיים לתופעה.

סביב מצוקת השוכרים קיים דיון תרבותי עשיר, וטוב שכך. בקצה הנמוך שלו אפשר למצוא מערכונים מ"ארץ נהדרת" ובקצה הגבוה את "סיבות להישאר". אך השתעבדות ה"בומרים" נשארת שקופה, במקרה הטוב. במקרה הרע, הם פרצופה של שוני סטרטינר מ"קופה ראשית" – פוגעניים, מגוחכים, חסרי מודעות לפריבילגיות שלהם.

מי שמחפש ייצוג תרבותי לתופעה יכול למצוא אותו בדרום קוריאה, שם המשבר הפיננסי ב-1997 גרם למדינה לדחוף עוד ועוד הלוואות לאזרחים, ויצר שכבה של מבוגרים וקשישים עם חובות גדולים. אפשר לראות ייצוג שלהם בסדרה "משחקי הדיונון", או בסרט "פרזיטים": מבוגרים שמוכנים למות ולהרוג בשביל ההזדמנות לזכות בסכום כסף או עבודה טובה ולצאת מהבור הפיננסי.

על "פרזיטים" המצוין אמר הבמאי בונג ג'ון שהוא "קומדיה ללא ליצנים וטרגדיה ללא רשעים". אבל משבר הדיור הישראלי הוא טרגדיה עם רשעים. זוהי התורה שירשנו מימי נרטיב "המחוברים" של רולניק. אז מה הפלא שגם פעילי מפלגות השמאל תמכו בהעלאת גיל הפרישה? מה הפלא שהם צידדו במשרד האוצר כשהוא דרש לפגוע בשכרן של המורות המבוגרות?

כל עוד הסיפור של משבר הדיור ממשיך להיות מוצג כסיפור בדיוני של מנצחים ומפסידים, במקום הסיפור האמיתי של הפקרת המדינה וחמדנות הבנקים, ה"בומרים" נותרים בעמדת הנבלים שלו. וכך, כשאנחנו ממשיכים להסתכל על משבר הדיור מנקודת המבט הזאת, לא נוכל לעשות דבר כדי למנוע את משבר המשכנתאות, שמאיים להכות בכולנו ללא אפליית גיל.