סכנה: פלסטינים קוראים
במציאות של הרג בעזה ובגדה, פלישה לחנות הספרים במזרח ירושלים נראית כמעט שולית. אבל עבור ישראל, הדרך למחיקה הפיזית של הפלסטינים עוברת דרך מחיקת הזהות שלהם
הרדיפה העקבית נגד התרבות והזהות הפלסטינית מהווה נדבך מרכזי בדה-הומניזציה שלהם. מבקרים ב"חנות הספרים החינוכית" במזרח ירושלים אחרי הפשיטה עליה, ב-10 בפברואר 2025 (צילום: אורן זיו)
כשהגענו אתמול (יום שני) ל"חנות הספרים החינוכית" (The Educational Bookshop) שברחוב סלאח א-דין במזרח ירושלים, כדי להביע סולידריות אחרי הפלישה הברברית לחנות ומעצרם של מחמוד ואחמד מונא, החנות הצנועה כבר היתה מסודרת, הספרים עמדו על המדפים, ולא נראה זכר לשמות שעשו שם השוטרים רק יום קודם. עשרות אנשים הסתובבו בין שורות הספרים, ומוראד מונא, אחיו של מחמוד, האיר פנים כדרכו, שוחח עם באי החנות, סייע להם בחיפושים אחר ספר זה או אחר.
>> הפשיטה על חנות הספרים הפלסטינית: "זה מהלך פוליטי"
מוקדם יותר, כמה שעות לפני שהגענו לחנות, התקיים בבית משפט השלום בירושלים דיון בהארכת מעצרם של מחמוד ואחמד. אף שטענות באת כוחה של המשטרה היו הזויות, ולמרות הכאוטיות של בלילת ההאשמות שביקשה להדביק לשניים, הדיון הסתיים באישור הארכת המעצר. הצדק, כידוע, הוא הדבר האחרון שממתין לפלסטינים בבתי המשפט של הכובש.
גם העובדה שלצד העיתונאים הרבים, נכחו באולם בית המשפט גם שורה ארוכה של דיפלומטים זרים לא הפריעה לשופט למלא בלקוניות את תפקידו כחותמת הגומי של המשטרה. על העניין המיוחד שגילו הדיפלומטים במקרה העירה חברה פלסטינית במרירות כי באותו היום שבו פשטו על חנות הספרים, הצבא ירה למוות בשתי נשים במחנה נור א-שמס, אחת מהן בהריון מתקדם. אף אחד מהדיפלומטים האלה לא הניד עפעף. "ההרג שלנו, הפלסטינים, כבר לא מרגש איש", היא אמרה. "אבל פושטים על חנות ספרים, וכל העולם פתאום מזדעזע".
יש מידה רבה של צדק בדבריה, כמובן. במציאות שבה ילדים מורעבים ומוצמאים למוות, שההרוגים במסע ההשמדה שישראל מנהלת בעזה נספרים בעשרות אלפים, והשורדים מנסים לשקם את חייהם בתוך חורבן והרס תחת איום מתמיד, פלישה לחנות ספרים נראית כמעט זניחה, שולית. אבל הדברים אינם בלתי קשורים; להיפך, יש ביניהם קשר הדוק, וחשוב להתעכב עליו.
הרדיפה העקבית והעיקשת שמנהלת ישראל נגד התרבות והזהות הפלסטינית מהווה נדבך מרכזי בדה-הומניזציה העקבית של הפלסטינים, והיא מאפשרת בתורה את ההשמדה הפיזית. כדי להפוך עם לאבק אדם, אסור שתהיה אפילו מראית עין שיש לו תרבות. כי תרבות היא זהות, וזהות היא קיום, וקיום הוא נוכחות. וכשמבקשים למחוק את קיומו של קולקטיב, חייבים למחוק קודם את זהותו.
לא במקרה השוטרים בהפגנות השבועיות בשייח' ג'ראח היו יוצאים מדעתם למראה הדגלונים הפלסטיניים, קטנים יותר מפנקס טלפונים, שהחזיקו ילדי השכונה בידיהם. הזהות הלאומית, והתרבות שמחזיקה את הזהות הזו, הן האנטי-מחיקון האולטימטיבי, ולכן ישראל נלחמת בהן בטינה יוקדת. תחשבו על הרדיפה האובססיבית שניהלה מירי רגב כשרת התרבות נגד אמנים פלסטינים, על סגירת תיאטרון אל-מידאן, על ההתעמרות בתיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים, על הרדיפה המופרעת נגד דלאל אבו אמנה, ועוד שורה ארוכה של מקרים.
דווקא המזרחים שבינינו אמורים להבין איך השיטה הזו עובדת. קואליציה של ארגונים למען חלוקה הוגנת ושוויונית של משאבי תרבות פרסמה בזמנו דו"ח שהראה כי פחות משני אחוזים של תקציב החינוך מגיע לתרבות מזרחית. את התוצאה של המדיניות הזו ראינו למשל בפרשת השטרחובסקי, כאשר אל מול המחאה נגד אי-הכללת אף משורר/ת מזרחי/ת ברשימה שנבחרה לככב על גבי השטרות החדשים, אמרה שרי רז, שישבה בוועדה שבחרה את השטרות, כי היא לא מכירה אף משורר מזרחי חשוב בן זמננו.
ככה השיטה עובדת: מוחקים לקהילות את התרבות באופן אקטיבי, ואז מתייחסים אליהן כאבק אדם חסר תרבות. אחר כך כבר אפשר לעולל להן ככל העולה על הדעת: לדכא, להפלות, לעקור, לגרש, לטרנספר, להרוג, להרעיב, להצמיא. כי אם נכיר בקיום התרבותי הפלסטיני, אולי יהיה קצת יותר קשה לכנות עם שלם חיות אדם, תתי אדם, ברברים. אם נכיר באנושיות שלהם, אולי יהיה קצת יותר קשה להכחידם באגביות אדישה שכזו.
באחד הביקורים הקודמים שלי בחנות הספרים החינוכית, ביקשתי ממוראד מונא שידריך אותי אל ספרי השירה. אחרי שבחרתי כמה ספרים של המשוררים הפלסטינים הגדולים, מוראד הציע לי להכיר גם כמה מהפחות מוכרים. ככה גיליתי את נג'וואן דרוויש, משורר פלסטיני צעיר נפלא. הנה השיר "שמועות", מתוך ספרו "לא נותר עוד דבר לאבד", בתרגום שלי:
אֲנִי מוּכָן לַשְּׁמוּעוֹת
שֶׁיָּפִיצוּ בְּקָרוֹב
וּמוּכָן לְאַשְּׁרָן
אֲאַשֵּׁר אֶת הַשְּׁמוּעוֹת הָאוֹמְרוֹת
כִּי אֲנִי, בַּבֹּקֶר הַזֶּה וְהַזֶּה,
אוֹ בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהַזֶּה,
הִתְיַפַּחְתִּי, מֵהַמָּקוֹם הֶעָמֹק בְּיוֹתֵר
בְּתוֹכִי, עַל יְהוּדִיָּה גֶּרְמָנִיָּה
שֶׁהִגִּיעָה עִם מִשְׁפַּחְתָּהּ – מִשְׁפָּחָה
שֶׁגָּנְבָה אֶת אַרְצִי שֶׁלִּי
וּבַאֲשֶׁר לַסִּבּוֹת שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַדְּמָעוֹת
אַשְׁאִיר זֹאת לַשְּׁמוּעוֹת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
