newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע תושבי באר שבע לא יזכו לראות את הסרט שצולם בעירם

דווקא תושבי באר שבע לא יראו את "שקופים", סרטו החדש של הבמאי יליד העיר מושון סלמונה. הסרט עוסק במשולש אהבה בין צעירה יהודייה לשני צעירים בדואים על רקע מציאות החיים בעיר ובנגב

מאת:

בימים אלה יוצא אל המסכים "שקופים", סרטו המעולה של הבמאי הבאר שבעי מושון סלמונה. הסרט מגולל את סיפורו של ראיד, חייל בדואי המשתחרר בתום שירותו הצבאי, ומחפש את דרכו בחיי האזרחות. אולם למרות שהסרט מציג בצורה נוגעת ללב חלק ממציאות החיים בבאר שבע, עדיין לא נמצא בעיר בית קולנוע שיהיה מוכן להקרין את הסרט לקהל המקומי.

הסרט מספר את סיפורו של ראיד (מחמוד שלבי), צעיר בדואי, שמשתחרר משירותו הצבאי וחוזר לכפר הלא מוכר בו גדל, דרומית לבאר שבע. הוריו מצפים ממנו לממש את השידוך המיועד לו, למצוא עבודה מסודרת ולהיכנס לתלם, אך לראיד תכניות משלו; הוא מעוניין להציל את עדר הצאן המשפחתי שעומד למכירה ולפתוח עסק לאירוח בדואי על אם הדרך לאילת. העניינים מסתבכים כאשר הוא מתאהב בנופר (בת חן סבג), חברתו היהודייה של בן דודו סלימן (אדם אלהוזייל).

בדיוק כמו בסרטו הקודם, "וסרמיל", מושון סלמונה מצייר בעין חברתית רגישה, בעלת אבחנה אנושית חדה ותוך יכולת להקנות לסיפור נופך כמעט תעודי, את החיים בדרום הארץ. ב"ורסמיל" הוא הביא את סיפורם של שלשה נערים מבאר שבע שהכדורגל הוא הכרטיס שלהם להינצל מהחיים שמצפים להם ולכל נער עני בבאר שבע: עבודה נצלנית במקרה הטוב, פשע במקרה הפחות טוב.

בית הקולנוע היחיד בעיר לא יקרין את הסרט

במאי הסרט, מושון סלמונה, גדל בבאר שבע ומשפחתו וחבריו עדיין מתגוררים בעיר. אלא שכאשר ניסה לקבל סיוע מהרשויות בעיר לצלם את הסרט, אלה התנגדו, מחשש ל"מה יגידו". "זה אלמנט חזק בתרבות המקומית, ה'מה יגידו' או 'איך יציגו את באר שבע'", הוא אמר השבוע לשיחה מקומית.

"פנינו לבית הקולנוע היחיד בבאר שבע", אומר סלמונה. "אבל בחלופת המיילים נאמר לנו, שאין הצדקה כלכלית להקרין את הסרט". מרק רוזנבאום, מפיק הסרט מסביר: "בבאר שבע יש רק בית קולנוע אחד, של רשת גלובוס מקס, הייתה איתו חלופה של מיילים. ניסינו לשכנע, אבל הם טוענים שאין הצדקה כלכלית להקרין את הסרט בבאר שבע". למעשה, אף בית קולנוע בדרום לא מוכן להקרין את הסרט, שמדבר על הדרום.

[עדכון, 14.1: בעקבוץ לחץ ציבורי על בתי הקולנוע הסרט "שקופים" כן יוקרן בבאר שבע. הפרטים כאן]

> באר שבע: ספסרי נדל"ן משתלטים על בתים בציפייה לאנשי הקבע

צילום מסך מתוך הסרט שקופים. טרנספקס הפקות.

צילום מסך מתוך הסרט שקופים. טרנספקס הפקות.

זה אינו הסרט הראשון שאינו מוקרן בבאר שבע, בגלל ש"הוא לא מעניין את תושבי באר שבע" או ש"אין הצדקה כלכלית להקרנתו". "שקופים"  מצטרף אל מופעים, סרטים, אמנים, שירים, סוגי מוסיקה, אמנות ותרבות, שלא מקבלים דריסת רגל בבירת הנגב,  "בגלל שבבאר שבע לא יודעים מה זה" או כי "ככה הוחלט".

מערך יחסי הציבור של העיר משווק תמונה של עיר תרבות תוססת, אבל רוב מוסדות התרבות נמצאים בשליטת העירייה, באמצעות חברת בת שלה. יש הופעות, סרטים, אירועים, שלא יוצגו בבאר שבע, אף על פי שהושקעו עשרות מיליוני שקלים בהקמת מתקני תרבות בהם משכן אמנויות ואמפי תיאטרון גדולים.

הדרג השולט בבאר שבע מפחד להביט במראה, מפני  מה שישתקף ממנה. כאילו הפוליטיקאים שלה עומדים מול המראה ומשננים את המשפט: "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?". אז זהו, שהמראה שבורה והעלמה לא יפה כמו שהיא חושבת את עצמה.

חופש הביטוי בקו האש

דוגמא קטנה למצב התרבות וחופש הביטוי בדרום התקבלה בשבוע שעבר, כאשר מכללת ספיר עמדה במרכז סערה, בשל תערוכה, "כוחה של המילה", בה נוטלים חלק אמנים בעלי שיעור קומה כמו דוד טרטקובר ומיכה קירשנר ובמיוחד בשל עבודותיו של האמן גל וולניץ, אשר הציג חמסות ועליהן כתובות כמו "דאעש" או "אטבח אל יהוד". חלק מהמבקרים התערוכה לא השכילו לראות את הקונטקסט של הצגת העבודות, אשר ביקש להראות מהו כוחן של מילים. הגדיל לעשות אחד הסטודנטים, אשר – על פי גרסתו – הוריד את העבודה של וולניץ מהקיר והחביא אותה בחדר סמוך. סגן שר החינוך, אבי וורצמן, באר שבעי, ביקש להפסיק את התערוכה לאלתר ומכללת ספיר שוב "הואשמה" בשמאלנות.

מכללת ספיר היא בין המקומות המעטים בנגב בהם נעשים דברים מעניינים ומתריסים, בדיוק כמו שאמנות ותקשורת צריכות להיות. המכללה הדרומית, שבכל סבבי הלחימה עמדה בקו האש וספגה לא מעט נפילות פצמ"רים בקרבתה, אינה נכנעת לא לאיומים ולא ללחצים: היא ממשיכה לעורר אצל הלומדים בין כתליה חשיבה ובעיקר, חשיבה ביקורתית.

בנגב מעדיפים לא לראות ולא לשמוע. לצנזר, להטיל מורא, לחנוק. מסורת רבת שנים, שככל הנראה עובדת היטב. כל עוד הדרום לא יוכל להביט על עצמו, לא תהיה לו ישועה וימשיך להתקיים אותו פער בלתי נסבל בין הבטחות למציאות.

עד לרגע מסירת הכתבה, טרם התקבלה תגובה מרשת גלובוס מקס המפעילה את בית הקולנוע בבאר שבע.

> עורך המקומות בב"ש: פוטרתי כי כתבתי על היעדר מיגון בכפרים הבדואים במלחמה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf