סולידריות בימי משבר: כך המרצים הזוטרים חדלו להיות זוטרים

כשיוצאים לשביתה ללא הגבלת זמן, צריך להיות כנראה אידיאליסט ללא תקנה, או אופטימיסט חסר היגיון, או רומנטיקן נטול ציניות. אני לא אף אחת מאלה, ולכן האמת היא שבכלל הייתי נגד שביתת הסגל הזוטר, מכל הסיבות הנכונות: עייפות אחרי שלוש שנים של משא ומתן, חוסר אמונה ביכולת ללכד אלפי מרצים זרים זה לזה מכל הארץ, שיקולים כלכליים של אובדן הכנסה, חשש ממשא ומתן עם האוצר בימי קורונה.

ובכל זאת, יצאנו לשביתה של 3,000 מרצים ב-13 מכללות אזוריות – מכנרת בצפון ועד ספיר בדרום (7,000 מרצים בסך הכל מועסקים בתנאים האלה) – מתוך כוונה מלאה לומר שעידן הזוטר – נגמר!

ההעסקה הפוגענית של הסגל הזוטר במכללות האזוריות התחילה מרצון לגמישות העסקתית כלפי מי שהוראה אקדמית היתה משלח יד משלים עבורם. כמו למשל עורכת דין שמגיעה ללמד שיעור בדיני תקשורת פעם בשבוע, או במאי תיאטרון שמגיע להעביר סדנה. אלה הועסקו כעובדי קבלן לפי שעה, ללא תנאים סוציאליים, מתוך מחשבה שפרנסתם העיקרית היא במקום אחר.

אלא שהמכללות האזוריות, שהוקמו בעשורים האחרונים בכל רחבי הארץ ונשאו דגל חברתי ופריפריאלי, לא תוקצבו כמו האוניברסיטאות. ולכן הפתרון של העסקה קבלנית ללא תנאים סוציאליים היה נוח וזול עבורן, והחל "לזלוג" ממרצות ומרצים מזדמנים אל הליבה האקדמית.

במקביל, צומצמו התקנים בכל המוסדות האקדמיים בישראל, והניאו-ליברליזם הפראי פשט בשוק העבודה, חיסל את העבודה המאורגנת, פורר את המשרות המלאות וכרסם בתנאים הסוציאליים.

וכך, מרצות ומרצים בעלי השכלה אקדמית פורמלית וניסיון רב שנים בהוראה, שעיקר פעילותם המקצועית והכלכלית הוא בהוראה אקדמית מקצועית, מצאו עצמם מועסקים שנים ארוכות במשרות חלקיות, ללא תנאים סוציאליים, ללא עדכוני שכר מקובלים בשירות הציבורי, ללא ביטחון תעסוקתי, ללא צבירת ותק, נוסעים שעות בפקקים ממכללה למכללה בניסיון להגיע למשרה מלאה ולהתפרנס. על זמן ותקציבים למחקר ופרסום – לא היה מה לדבר.

עכשיו באים?

הפער בין כוח המשיכה החברתי של המכללות – היותן גורם מרכזי בהשכלה הפריפריאלית הישראלית – לבין תנאי הניצול שבהם לימדו מיטב העובדות והעובדים, נהיה יותר ויותר בלתי נסבל.

במקביל, החלה להתעורר בציבור העובדים הבנה מחודשת של חשיבות העבודה המאורגנת. ארגון כוח לעובדים הוקם, ואחד המאבקים הראשונים שהוביל בהצלחה היה באוניברסיטה הפתוחה ב-2009. על רקע זה, החלה לפני כעשור התארגנות מקומית של ועדים אקדמיים במכללות, שיצאו לשביתות קשות וניהלו משאים ומתנים מול ההנהלות.

המאבקים הללו נחלו הצלחה חלקית, גם משום שהיו חלוציים, גם משום הכוח המוגבל של כל מכללה, וגם משום שכל הסכמה של הנהלה מקומית, דרשה גם אישור של האוצר. כך התמסמסו רבים מן ההישגים.

ב-2015 סיימתי דוקטורט והתחלתי ללמד במכללת סמינר הקיבוצים. המכללה היא ביתי המקצועי המרכזי. הקריירה שלי, בעיני, היא ערכית ומשמעותית, ואני מלאת אהבה למקצוע שלי – הכשרת מורות ומורים. חינוך, להבנתי, הוא לא רק משלח יד, הוא משלח נפש.

ב-2017 הצטרפתי להתארגנות עובדים מקומית בסמינר הקיבוצים, וגם אנחנו ביקשנו לנהל משא ומתן מול ההנהלה. המון קשיים עמדו בפנינו: רוב המרצות והמרצים לא הכירו בכלל את תנאי העסקתם, וגם לא זה את זו. קשה היה להגיע אליהם וקשה היה לאסוף אותם, בעיקר משום שכל אחד מהם הגיע למכללה לשעות ספורות וממנה מיהר בדרכו למכללה אחרת כדי להמשיך לקושש אחוזי משרה.

ההנהלה גם היא לא ששה כמובן למהלך, וסירבה לכל צעד כלכלי משמעותי. אחרי חודשים ארוכים של משא ומתן עצל, היו בידינו כמה פירורי תשומת לב ושום הישגים רציניים.

ב-2018 החלה להתגבש התארגנות ארצית במסגרת כוח לעובדים, מתוך רצון לנהל תהליך משותף מול האוצר ו-ועד ראשי המכללות. במשא ומתן כזה קיווינו לגבש כוח עובדים משמעותי, להשיג תנאים מוסכמים ומשותפים לכולנו, ולדון מראש מול האוצר כדי לקבל את הסכמתו.

אף אחד לא התרגש מאתנו, ונאלצנו לצאת לשביתת אזהרה של שבוע, שלאחריה התחלנו במשא ומתן מנומנם. נתקלנו בכל מהמורה אפשרית במציאות הישראלית הכאוטית: דחיות, בחירות, ועוד בחירות, ושוב בחירות, וקורונה, ומשבר כלכלי. עכשיו באים?! אין ממשלה. אין כסף. אין סיכוי.

ואז הגיעה השביתה. לא היה אפשר לדחות אותה יותר. האמת היא שאני בכלל הייתי נגדה, והאמת שכל חששותי התאמתו: המשא ומתן היה קשוח ומתיש, והגופים מולנו עשו ככל יכולתם לפורר את ההתארגנות הארצית כדי שתחזור לפרודותיה המקומיות.

עמלנו קשה מאד כדי לייצר כוח מקומי בכל מכללה וכוח ארצי מכולן יחד. מרצים הם אנשים קונפורמיים שומרי חוק, ולא מפגינים פורעי סדר. ההתמודדות הכלכלית היתה מאתגרת, ויצרנו קרן שביתה שחילקה כספים למי שהתקשו להחזיק מעמד. במקביל היינו צריכים להשיג הבנה ושיתוף פעולה מהסטודנטים שלנו ששילמו מחיר אישי, ומהסגלים הבכירים שיביעו תמיכה.

למרות כל זאת – ניצחנו. הרמנו שביתה מפוארת. גייסנו תמיכה של סטודנטים ושל סגלים בכירים. השגנו שיפור ניכר בתנאים התעסוקתיים כעת, ונשיג עוד בהמשך. יצרנו "יישור קו" בין כל המכללות הציבוריות, כך שכל המרצות והמרצים יעבדו לפי תנאים ברורים ומוסכמים.

ההסכם כולל העלאות בשכר, בהפרשות לפנסיה, בקרנות השתלמות, בתקציבים לפעילות אקדמית, בביטחון תעסוקתי, בהכרה בוותק המקצועי שלנו. אבל מעל לכל – לא נשברנו ולא התפרקנו, למדנו את כוחנו המשותף, הקמנו ארגון ארצי משמעותי, התעקשנו על מה שחשוב והתפשרנו על מה שפחות.

יתכן שגם ב-2020 הניאו-ליברלית, הצינית, המשברית, האסונית – עדיין עדיף להיות אידיאליסטית, או אופטימיסטית, או רומנטיקנית.

ד"ר נטע ארנון שושני היא סוציולוגית, מרצה לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים, וחברת ועד הסגל האקדמי הזוטר במוסד