סגירת תיק רצח סוהא מנצור: זלזול בחייהן של נשים ערביות

כותבת אורחת: אסיל אבו ורדה

בזמן שברחבי העולם הערבי ציינו את יום האם, ב-21 במרץ, בחגיגות וגם ברשתות החברתיות, פורסמו בכלי התקשורת ידיעות לפיהן נסגר תיק חקירת הרצח של סוהא מנצור. מנצור, מחנכת ואמא לארבעה ילדים מטירה נורתה למוות מטווח קצר בזמן שהייתה ברכבה. על פי הפרסומים התיק נסגר מחוסר ראיות. מאז תחילת השנה שעברה נרצחו 17 נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל.

בשנת 2007 נרצחה ליד ביתה בשכונת הדר בחיפה חברתי רים אל-קאסם מהכפר ראמה. אני עדיין זוכרת את היום שבו היא נרצחה, את הזעזוע וההלם הגדול שלי ושל כל מי שסביבנו. באותו היום כבר זימנו אותי לחקירה. בין אם זה במקרה ובין אם לא, החוקר היה ערבי-פלסטיני-דרוזי, כמו רים אל-קאסם שהייתה פלסטינית דרוזית. גם אז לאחר כמה חודשים נסגר התיק מחוסר ראיות. למי יש אינטרס לסגור את התיקים האלה? מי חוקר את המקרים האלה? פלסטינים אזרחי ישראל או ישראלים יהודים? האם החוקרים אובייקטיביים כלפי מקרים כאלה או שיש אצלם משקעים של פטריארכליות? או שיש להם אינטרסים פוליטיים אחרים?

בשנות ה-60 וה-70 פעלה ישראל כדי להעלות את שיעור גביית המיסים ואף העבירה חוק בנושא. למרות שהיו אנשים שסירבו לשלם מיסים כי הם לא רצו להשתייך לישות הציונית, מדינת ישראל הצליחה לאכוף את החוק הזה על החברה הפלסטינית דרך ענישה אישית וקולקטיבית. נשאלת השאלה למה המוסדות אינם מסוגלים לאכוף נורמות חברתיות נגד אלימות בחברה הפלסטינים שמופנה נגד נשים ואחרים? את מי משרתים המשך האלימות וחוסר הבטחון בחברה הפלסטינית?

> לזכרה של סוהא מנצור: מאות הפגינו בטירה נגד רצח נשים

תיק הרצח שלה נסגר ביום בו ברחבי העולם הערבי ציינו את יום האם. סוהא מנצור

הרשויות הישראליות הצליחו לעצור את הפושע נשאת מלחם חמישה ימים לאחר שהרג ופצע אזרחים יהודים בבית קפה. במהלך חמשת הימים האלה ראינו את רמת המוכנות והמקצועיות של המשטרה ושל מוסדות הבטחון שבסופו של מרדף תפסו אותו והוציאו אותו להורג בכפר שלו.

באותו אירוע ראש הממשלה נתניהו הצהיר שהוא לא מוכן שתהיה מדינה בתוך מדינה והפנה אצבע מאשימה כלפי החברה הפלסטינית בתוך ישראל. מה שנתניהו שכח הוא שאנחנו חיים במדינה בתוך מדינה מאז הקמת המדינה הציונית, שמתעלמת מאכיפת החוק בתוך החברה הפלסטינית ומשתמשת באנרכיה החברתית בתוכה כקלף מנצח וכהוכחה לזה שהחברה הפלסטינית אינה מצייתת לחוקים. כל זאת בזמן שהמשטרה הוכיחה במהלך השנים את השאננות והזלזול שלה כלפי מקרי אלימות בכלל וכלפי נשים פלסטיניות בפרט.

רצח נשים פלסטיניות בתוך גבולות הקו הירוק אינו נוגע לבטחון המדינה, לכן אין לרשויות האמונות על בטחון הפנים אינטרס אמיתי למצוא את הפושעים. מאחר ואנחנו אזרחי מדינת ישראל רק על הנייר, החברה הפלסטינית בתוך ישראל אינה חיה במצב של בטחון, מבפנים ומבחוץ. הממסד הישראלי אינו מגן על אזרחים פלסטינים.

יש מדינות ערביות ואסלאמיות כמו ערב הסעודית, מצרים, טורקיה ופקיסטן בהן קיים חוק לפיו מי שמבצע רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה" אינו נשפט. בפועל זה מה שמדינת ישראל עושה עם אזרחיה הפלסטינים, אבל בתואנה של חוסר ראיות.

פלסטיניות אזרחיות ישראל משתתפות במשמרת מחאה בעיר רמלה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, 25 בנובמבר, 2015. המשתתפות העמידו מייצג ארונות קבורה כמחאה על אלימות במשפחה ועליית מספר הנשים שנרצחו על ידי בעליהן. (אקטיבסטילס)

במקביל, אני תוהה מה דעתה של ועדת המעקב כלפי רצח נשים בחברה הפלסטינית. מדוע היא לא מכריזה על יום שביתה או אפילו קוראת להפגנה נגד היחס של המשטרה לרצח נשים בחברה הפלסטינית? האם המקרים של רצח נשים אינם שווים מעקב? האם האלימות בחברה שלנו אינה תיק שצריך לטפל בו?

גם קולה של הרשימה המשותפת לא נשמע. חברת הכנסת עאידה תומא, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, אמנם נאמה בכנסת בעקבות סגירת תיק הרצח של מנצור, אבל בתקשורת הישראלית לא תוכלו למצוא אזכורים לכך. כי את מי מעניינת עוד אישה ערביה שנרצחה?

מדוע מקרים של רצח נשים אינם נמצאים במרכז השולחן ובקדמת הבמה ובדיון יומיומי? מדוע אנחנו דנות בנושא הזה למספר ימים ואז חוזרות ושותקות? למה אין המשכיות לדיון ולמה אין ענישה קשה ולמה לא כופים על המשטרה להמשיך לחקור כמו שצריך ולמנוע את התופעה? בסופו של דבר, עם כל המוסדות והארגונים הפמיניסטיים שמנסים להעלות מודעות, אנחנו נותרים חברה יתומה. חברה שאין מי שידאג לדבר הבסיסי ביותר בה – החיים שלנו.

אסיל אבו ורדה עוסקת בתחום התאטרון ומטפלת בפסיכודרמה. היא עובדת עם אוכלוסיית נפגעי טראומה מרקע רצח במשפחה, נשים ונערות בסיכון. תרגמה מערבית: דימה דראושה.

> תקרית יערי-וייס: מי בכלל צריך פרשנים לענייני ערבים?