סבים, אבות ובנים: תחת הכיבוש, הכלא הוא מורשת משפחתית

מיליון פלסטינים ישבו בכלא מאז הכיבוש. משפחות אסירים מפגינות מחוץ לכלא עופר (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

מוסא אבו השהש גר לבד, בפאתי מחנה הפליטים. אדם מבוגר, קומתו שפופה. העיניים שלו טובות. בסלון ביתו הספות גדולות וריקות, והטלוויזיה שלו תמיד דולקת.

שבעה עשר אחים נולדו למוסא. כל כך הרבה, שבצעירותו היה מתבלבל בין השמות. הם יצאו שונים מאוד זה מזה: אחד חילוני גמור, שני דתי אדוק; אחד מתגורר בשכונה יוקרתית ברמאללה, שני במחנה פליטים צפוף בחברון; אחד מנהל בית ספר, שני מתגנב לישראל בלילות, לעבוד בשניצליה. אבל דבר אחד יש לשבעה עשר במשותף: כולם, בשלב כלשהו בחייהם, ישבו בבית סוהר ישראלי.

נהוג לומר שאין משפחה בגדה בלי בן או בת בכלא. אם ישראלי טיפוסי היה חייל, פלסטיני טיפוסי היה אסיר. כמיליון פלסטינים, לפי הערכות, נכלאו תחת החוק הצבאי מאז 1967. זו מערכת, וכדי להבין איך היא עובדת, נצלול אל הסיפור של משפחה פלסטינית אחת. משפחה רגילה, ממחנה הפליטים אל-פוואר ליד חברון. משפחת אבו השהש.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

זה קרה למוסא במרץ 1988. הצבא עשה מעצר המוני במטרה לדכא את האינתיפאדה. "עצרו בערך 5,000 איש, כל מי שנראה להם פעיל פוליטי", מוסא אומר, מגלגל לעצמו סיגריה, "אני עבדתי כמורה בבית ספר, כן? לא הייתי פעיל. אבל לקחו אותי. לא היו חקירות או בתי משפט אז. רוח התקופה – לשבור לנו את העצמות, כדבריו של רבין".

מוסא שם קצת מים לקפה על כיריים חשמליות, ומתיישב על כיסא במטבח ביתו. "לקחו אותי מהבית, בלילה, באופן מפתיע", הוא נזכר, "הכניסו אותי לצריף, בחברון. היו שם בערך 300 איש", הוא מחייך. "כולנו צחקנו, היה כיף. אנחנו מכירים אחד את השני! כולנו מהנדסים, מורים, פוליטיקאים. מבחוץ אנשים זרקו לנו סיגריות, דרך החרכים בעץ, ואני חשבתי: נחמד בכלא".

מוסא עוצר לרגע, שואף עשן. הקול שלו נהיה מעט שקט יותר. "בלילה הגיעו עשרים אוטובוסים של אגד. חיילים אמרו לנו: תעלו ושבו. הם קשרו לנו את העיניים ואת הידיים", הוא כמו אוזק את ידיו מאחורי גבו במטבח, "צעקו: תורידו את הראש לכיסאות, תורידו! והתחילו מכות. עם אלות. כל מי שזז, חבטו בו", הוא מתכופף אל השולחן, ראשו שפוף. "תורידו את הראש, תורידו! האוטובוס התמלא צרחות. לאן נוסעים? והראש שלי דימם מהמכות. זה פחד שאף פעם לא הרגשתי קודם לכן. הייתי בן שלושים ושלוש".

מוסא קם מהכיסא בפתאומיות, זוקף את גבו, מתיר בתנועת יד אזיקים שאינם. המים רתחו. הוא שואל כמה סוכר ומגיש לי קפה, הכוס רועדת בידו. "ביציאה מהאוטובוס העמידו, זו מול זו, שתי שורות ארוכות של חיילים עם אלות. בערך ארבעים. הם אמרו לנו: רוצו. ואנחנו רצנו ומעדנו בין שורות החיילים, שהיכו לנו על הגב עם המקלות, שוב ושוב".

מוסא מגלגל לעצמו סיגריה נוספת, אבל לא מעשן אותה. "אחר כך הושיבו אותנו על האדמה. הרגשתי את החצץ. היינו צמודים זה לזה, מכוסי עיניים. ואז קרה משהו שלא אשכח לעולם: חייל אחד, לידנו, התחיל לנגן על גיטרה. מנגינה יפה. וחיילים מכים אותנו, והאוויר קר, מלא בצרחות, ואני מפחד שישברו לי את העצמות, וחייל אחד שר ומנגן על גיטרה. זה הרגע בו, לראשונה, נמלאתי בטינה כלפי הישראלים".

שלושה חודשים ישב בבית סוהר בנגב, באביב של 1988. בקיץ ראה עורכת דין לראשונה, ושבוע לאחר מכן הצליחה לשחרר אותו. "השירותים היו דלי, פח זבל, בפינה, ששמו עליו שמיכה כזו. אתה בעצם הולך לשירותים מול ארבעים איש שנחנקים איתך בחדר. קיוויתי למות כדי לא להיות שם".

השנים חלפו. על החוויות מהכלא לא הרבה לספר. כיום הוא עובד כתחקירן של הארגון "בצלם", ואת ימיו מעביר בין כפרי דרום הגדה, גובה עדויות מאנשים שאינו מכיר, קורבנות הכיבוש הצבאי ב-2021, שרק השתכלל מאז שנת 1988.

בגיל 60 אני אצטרף לג'יהאד? אסחאק אבו השהש (צילום: יובל אברהם)

אחיו הקטן של מוסא, אסחאק, חגג השנה יום הולדת שישים. אנחנו מדברים בביתו, במחנה הפליטים, בחדר אירוח מלבני עם קירות לבנים מאוד. השנה, בחודש מרץ, נעצר וישב שבועיים בכלא. "חיילים עשו מארב", אסחאק שיחזר, "חיפשו ברכב ובכיסים שלי, החרימו ממני 8,200 שקל, ועצרו אותי. החוקרת אמרה שחושדים כי הכסף זה מימון לטרור. היה גם טלפון חדש, שקניתי לאשתי, מהקרטון. לקחו אותו".

החרמת כסף וטלפונים, או גביית ערבות כספית גבוהה כתנאי לשחרור ממעצר, אלו פרקטיקות נפוצות נגד עצורים פלסטינים בגדה. גם אם יוכיחו את חפותם במשפט הצבאי בעופר, יחלפו שנים ארוכות, אם בכלל, עד שיקבלו את הכסף שהוחרם מהם בחזרה מהמנהל האזרחי.

"החוקר במתקן עופר אמר לי: יש שמועות שיש לך דגלים של הג'יהאד בבית. אמרתי על מה אתה מדבר, אני בן שישים, פתאום אצטרף לג'יהאד? הבנתי שעצרו אותי בגלל הילדים שלי. יש לי חמישה, וכולם היו בכלא".

ילדיו של אסחאק גדלו במחנה הפליטים אל-פוואר. סיראג', בן הזקונים, רק בן 17. הוא יושב מול אביו בסלון, מקשיב בחצי אוזן לשיחה, שקוע בטלפון. עד כה, במצטבר, ישב תשעה חודשים במאסר על זריקות אבנים.

"זה מי שעצר אותי", סיראג', תוי פניו רכים כשל ילד, מפנה אלי את הטלפון שלו. הוא מראה לי עמוד פייסבוק בשם "קפטן נידאל", עם 1,800 לייקים. בתיאור של העמוד כתוב, בערבית: "קפטן נידאל – אחראי על דורה ומחנה הפליטים אל-פוואר. צרו איתי קשר בהודעה".

מדובר בעמוד פייסבוק של רכז ישראלי בשב"כ. לכל כפר בגדה יש רכז, שתפקידו לפקח על האוכלוסייה ולגייס מתוכה משתפי פעולה. סוג של מושל, שעיניו תמיד פקוחות, וידו נמצאת בכל. יש עשרות עמודי פייסבוק כאלה: קפטן עיד, ונידאל, ואדיב, ובשיר. הם כותבים בערבית לתושבי הכפרים שנשלטים על ידם. השמות שלהם מומצאים כמובן. חברים שנחקרו על-ידי קפטן "עיד", שאחראי על אזור יטא, מספרים שהוא ישראלי, ג'ינג'י עם עיניים כחולות.

"קפטן נידאל מחליט – מי שהוא רוצה, נלקח למעצר", סיראג' אמר באדישות, ואז שתק. בשנה שעברה, בגיל 16, הוא נכלא בפעם הראשונה. הואשם בכך שהשליך אבנים על מכוניות של מתנחלים שחלפו בכביש סמוך למחנה הפליטים. שלושה חודשים ישב בכלא. אחרי המעצר, קפטן נידאל כתב בפייסבוק שלו, בערבית:

"תושבי מחנה הפליטים אל-פוואר הנכבדים, הזהרנו אתכם פעם אחר פעם, ואף פנינו ישירות: מנעו מהילדים שלכם להשליך אבנים לכיוון כביש שישים… לא הקשבתם, ולכן נאלצו החיילים שלנו לירות כדורי גומי על אלו שפגעו בביטחון… עקב כך הוחלט לנעול את שער מחנה הפליטים, עד למועד לא ידוע… זו האחריות של כל אחד מכם למנוע את האירועים האלו. רמדאן כרים, קפטן נידאל".

רוב התגובות לפוסט לגלגו על צעדי הענישה הקולקטיבית של השב"כ. "תמשיך לנעול את השער, אנחנו לא רוצים דרך", כתב תושב אחד, וצירף אימוג'י צוחק של רקדנית.

במעצר השלישי שלו, שוב על זריקת אבנים, כעשרה ג'יפים הגיעו לבית של סיראג'. הם חנו ברחוב שלו והמתינו שעות. "קפטן נידאל אמר לי בחקירה: אני הייתי ליד הבית שלך שלוש-ארבע שעות", סיראג' סיפר ביובש, "אמרתי לו: למה לא נכנסת? והוא אמר: חיכיתי שתצא, שתברח, כדי שנוכל לירות בך".

בפוסט אחר, איש השב"כ ציין ארבעה שמות של נערים וכתב "אלו האנשים שמתפרעים במחנה". הוא עודד משפחות אחרות לדווח עליהם, והוסיף: "אם הם לא יפסיקו, נפעל נגדם בכוח". סיראג' היה אחד מהנערים שצוינו בשמם.

"הוא פונה לשכנים בטלפון, אומר להם לדווח על ילדים שעושים בעיות", סיפר אחיו הגדול של סיראג', אחמד, שישב בכלא גם כן. "השב"כ יוצר עולם שלם של מרגלים. לוחצים עלייך להפוך למרגל כל הזמן, ככה זה פועל. קצין השב"כ הזה פנה אל מחמוד, אחי הגדול, וביקש ממנו לרגל אחרי. כשסירב, הכניסו אותו למעצר מינהלי".

השב"כ מנסה ליצור צבא של מרגלים. אחמד אבו השהש (צילום: יובל אברהם)

אחמד בעצמו הוכנס למעצר מינהלי, כמו צעירים רבים במחנה הפליטים, וישב בכלא ארבע שנים. מעצר מינהלי זה כוח בלתי מוגבל שיש לשב"כ, שמאפשר לו להכניס פלסטינים לכלא בלי משפט ועל בסיס האשמות "סודיות". "הקצין מעדיף שתהיה בפנים מבחוץ, אז הוא לוקח אותך", אחמד אמר.

"לפני חמישה חודשים יצאתי מהכלא", הוסיף, "השב"כ לקח אותי ב-2016, הייתי בן 18. לא הספקתי לסיים בגרויות. הם חשדו בי שאני פעיל בג'יהאד. בסוף התביעה הצבאית בעופר, אחרי ארבע שנים, שיחררה אותי. לא היה נגדי כלום. מרבית הילדים בכיתה שלי ישבו בכלא, מעצר מינהלי. ככה זה במחנה", הוא אמר.

חברות ב"ארגון לא חוקי", כמו הג'יהאד, או כמו כמעט כל התאגדויות הסטודנטים בגדה, היא עילה עיקרית למעצר מנהלי של צעירים פלסטינים. לא מדובר על אנשים שביצעו פשע אלים, חשוב להדגיש. הם היו חברים, לכאורה, בארגון שישראל הוציאה מחוץ לחוק, לרוב כי הארגון תומך בהתנגדות פלסטינית אלימה. צעירים אלו נכלאים לשנים בודדות, בתחילת חייהם, בלי משפט, ולאחר מכן הם משוחררים.

השעה נעשתה מאוחרת. סיראג' שאל אם אוכל להסיע אותו לבית של חבר, בתוך המחנה. זה רחוב אחד ארוך וצפוף, 10,000 איש גרים פה.

"אני אוהב את המקום הזה", אמר מוסא, שנסע איתנו ברכב. שאלתי אותו למה כל כך הרבה צעירים, בעיקר במחנות הפליטים, מגיעים לכלא. "תסתכל סביב", הוא אמר, "כולנו פה חיים בעוני ובצפיפות. אין פרנסה ואין חופש תנועה. סוגרים על התושבים את השער, אז ברור, הם יזרקו אבנים על מי שכולא אותם".

"אין לאנשים במחנה הרבה מה להפסיד", אחמד הוסיף מהמושב האחורי, "אפילו לנסוע לחוץ לארץ אי אפשר". כדי לצאת לחו"ל, פלסטינים בגדה חייבים לחצות לירדן, כי נאסר עליהם להקים שדה תעופה. אבל גם את זה אחמד לא יכול לעשות, כי עקב מעצרו המינהלי, כמו רבים במחנה הפליטים, הוא ברשימה שחורה, "מנועי חוץ לארץ", שישראל לא תיתן להם לצאת מהגדה לירדן.

כתושב במחנה, הדרך היחידה להתפרנס זה לעבוד כפועל בישראל. אין שוק עבודה מתפקד בגדה המערבית, כי ישראל שולטת על כל השטחים הפתוחים ומונעת בהם פיתוח פלסטיני. כדי לעבוד בישראל צריך היתר צבאי.

"לרגל החג", כתב איש השב"כ לתושבי המחנה ביולי בפוסט בפייסבוק, "ובגלל שלאחרונה אתם מבצעים פחות עבירות על החוק, החלטנו לקיים למענכם – יום מחיקת שמות מהרשימה השחורה. שלחו לי בפייסבוק בקשות, ישירות בעמוד של הקפטן נידאל". היתרי פרנסה הם אמצעי שליטה נוסף של השב"כ, כמו מעצרים.

רבים הגיבו לפוסט עם מספר תעודת הזהות שלהם, ולמחרת איש השב"כ פירסם כמה עשרות מספרים, אלו שיזכו לצאת מהרשימה השחורה ולקבל היתרי כניסה לישראל, לפרנס את משפחותיהם. הכל שרירותי, לא ביטחוני. כל פלסטיני שרוצה, יכול להיכנס לעבוד בארץ באופן לא חוקי, דרך פרצות בגדר שהצבא משאיר פתוחות בכוונה.

נעצר ב-1968, אביו נעצר ונהרג ב-1948. מוחמד אבו השהש (באדיבות המשפחה)

זה לב העניין: במרשם האוכלוסין של ישראל רשומים 14,000,000 מספרים. אבל כדי לשמר עליונות יהודית עושים בינם חלוקה: יש אזרחים, עם מספר זהות במרשם אזרחי, שיכולים להצביע, לנוע בחופשיות בין הנהר לים ולטוס לחוץ לארץ משדה התעופה. ויש נתינים, עם מספר זהות במרשם צבאי – להם אסור לצאת מהגדה המערבית. כמו סיראג' למשל, שסיפר לי שמעולם לא ביקר בים.

צד אחד מנסח את החוק, וצד אחר נכלא תחתיו. יש עם של סוהרים, עם זכויות יתר, ועם של אסירים, שמתנגד למעמדו הנחות, ונכלא בשל כך. מיליון אסירים. גם אביו של מוסא, סבו של סיראג', היה אסיר ב-1968. קראו לו מחמוד. וגם אבא שלו, סבא רבה של סיראג', שנכלא ונהרג כשהמשפחה גורשה ב-1948 מכפר בשם עראקי אל-מנשייה, ליד קריית גת.

תמונת הקאבר שבחר איש השב"כ, קפטן נידאל, בפייסבוק שלו היא של ילד בים מול שמש שוקעת. בתגובות מישהו כתב לו: "תוציא אותי מהרשימה השחורה". אולי במקום לשאול מה עשו מיליון אסירים פלסטינים שמצדיק את מאסרם, כדאי לנו לברר מה עושים מיליון סוהרים. אחרת לא יהיה שלום או ביטחון. התמונה הזו, של שמש שוקעת בים, בעמוד של קפטן נידאל, היא מקום טוב להתחיל ממנו.