נתניהו, די לקשקש. הנה המקופחים האמיתים של מערכת המשפט

לא, אנחנו לא חושבים שמערכת המשפט בישראל מעניקה צדק שווה לכולם. לא הפכנו את עורנו, לא הפכנו ביביסטים, אבל גם לא נהיה מוכנים לחטוא בחטא השתיקה על פגמים מהותיים במערכת זו.

למקופחים אין צוות שרים עטויי מסכות שעומדים מאחוריהם. נתניהו עם פתיחת משפטו בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אמרנו את זה לפני משפט נתניהו ונאמר אחריו: ילדיו החורגים של "הצדק הישראלי" המפלה, החלקי, המהוסס, צריכים לשבת ליד שולחן המשא ומתן בדיון, שמתקיים כיום על גורלה של מערכת המשפט בישראל. להם צריכה התקשורת להקשיב, להם ולא לנתניהו.

בניגוד אליו, להם אין צוות שרים עטויי מסיכות מאחוריהם, לכיוונם אף עיתונאי לא מושיט את המיקרופון, כשהם נכנסים או יוצאים מאולם בית המשפט. אולי אחרי שהם מתאבדים או שורפים את עצמם, משפחותיהם זוכות לקצת זמן מסך.

לקבוצות אוכלוסייה רבות בישראל ובשטחים הכבושים אין את הלוקסוס שלא לשבת על כסא הנאשמים, כדי שהשפלתם לא תצולם ברבים. להיפך, הכיבוש הצבאי והעוני דבקים בהם, באשר הם וצאצאיהם הולכים.

דורות על דורות נפגעו ממערכת המשפט בישראל, ואיש בממשלות ישראל לדורותיהן לא פצה פה בביקורת חדה, ממוקדת ועניינית על המערכת. נתניהו מבקר את מערכת המשפט כי "הזיזו לו את הגבינה" וזועק את זעקת הקוזאק הנגזל. בנימוק צבוע שהמערכת המשפטית מוטה פוליטית שמאלה, ולא משום שהרסה חיים, בתים, נפשות של אוכלוסיות מוחלשות בישראל ובשטחים הכבושים במשך עשרות בשנים, מבקש נתניהו לצבור תמיכה במסע ההרס שלו.

למרות הצלחתו, כמשפטנים ביקורתיים אסור לנו ליפול לבור שנתניהו כרה למשפטנים הליברליים. מחד גיסא, לא נקרא לתומכיו מטומטמים ומחרבי המדינה. מאידך גיסא, לא נגן על מערכת, שבסיסה אינו מערכת מוסר וצדק שווה לכולם והיא אינה שואפת לתקן עוולות היסטוריות ועכשוויות כלפי המוחלשים והמנושלים אזרחית-פוליטית, וכלכלית-חברתית.

מאז 1948 מנסים תושבי אקרית וברעם לחזור לכפריהם; הבדואים המגורשים מאדמותיהם בנגב מנסים לשקם את חייהם במקומות שהם הועברו אליהם בכפייה. מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק מוצאות את כל הדרכים בחוק כדי לא לאפשר זאת להם. ילדיהם, נכדיהם וניניהם חיים כאזרחים סוג ב' בחסות ובתמיכת מערכת המשפט.

מאז שהוקם המנהל האזרחי, ובעיקר מאז הסכמי אוסלו, מנסים תושבי הגדה המערבית לפתח את כפריהם ונתקלים במדיניות של החרבה, הריסה וגטואיזציה. מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק כמעט אינן מתערבות, ואם הן עושות זאת, זה נעשה מטעמים אינטרסנטיים. ילדים פלסטינים נרקבים בבתי מעצר ובתי כלא ישראלים במשך דורות בחסות מערכת המשפט הישראלית.

מבקשי העבודה והפליטים הנמצאים בישראל אינם זוכים להגנה מלאה מפני ניצול מעמדם הפגיע על ידי רשויות המדינה. עתירותיהם נדחות או מתקבלות בדחילו ורחימו חלקית בלבד, באופן שאינו מפסיק את ההסתה כלפיהם ואת דרדור מצבם הכלכלי-חברתי כחיות נרדפות בג'ונגל הישראלי.

מערכת המשפט נלחמת במשפחות ילדי תימן והבלקן החטופים והנעלמים כדי שגורלם לא ייחקר כסוגיה עקרונית אלא כמקרים פרטניים בגדר הפרד ומשול. דיירים ממשיכים בדיור הציבורי עומדים מול חומות משפטיות הן בפרקליטות והן בבתי המשפט, השולחים אותם למלחמת הישרדות מול זכאי הדיור הציבורי, הנזקקים בעצמם.

משפט נתניהו, כמו כל הביקורת מימין על מערכת המשפט, מעמידים אותנו, המשפטנים הביקורתיים, בפני דילמה קשה. זו איננה דילמה חריגה, כי ניסיונם של שוחרי זכויות האדם המגיעים לפתחי בית המשפט רווי בתסכולים, הן בהתנהלות מול פרקליטות המדינה והן בחוויה בתוך כתלי בית המשפט.

אך העובדה שראש הממשלה מאמץ חלק מהביקורת שלנו, מטעמיו הפסולים, הופכת את הסיטואציה הנוכחית לתיאטרון אבסורד. בממלכה מושחתת, המלך הפך לפרטיזן.

המשפטנים והמשפטניות הביקורתיים נדרשים לעמוד על שלהם, הן למול אי הצדק המבני במערכת המשפט הישראלית, והן למול העידוד העקיף שמקבלות עוולות "רגילות" של אותה מערכת כלפי ישראל השניה, השלישית והרביעית, מהקמפיין החד-מימדי כנגדה. ראוי כי דווקא משפטנים מנוסים יחדדו את המסר לציבור המשתאה למול גודל המשבר הפוקד את המדינה. חשוב שאת תיקון עוולות המערכת לא יובילו מתנגדיה הנוכחים מחד, ולא תומכיה המובהקים מאידך.

למשפטנים הביקורתיים אסור להיסחף בזרם העכור של שיח השחור-לבן שמנהלים הביביסטים ואנשי "רק לא ביבי". עליהם לזהות את השתיקות בנאומים חוצבי הלהבות של שני הצדדים.

הגישה הביקורתית צריכה להישאר נאמנה למסורת רבת שנים של "כבדהו וחשדהו", המבוססת על חשיפת מערכות היחסים ומאבקי הכח המובנים במוסדות המשפט ואכיפת החוק בישראל, ולדרוש בראש גלוי סדר ציבורי-משפטי חדש.

נטע עמר-שיף היא עורכת דין לזכויות אדם