newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו וטראמפ ילמדו: את הבעיה הפלסטינית לא פותרים בכסף

ישראל של נתניהו מאמינה שזכותה לשלוט לנצח בגדה המערבית. זה מה שעומד ביסוד "עסקת המאה" שמקדם טראמפ יחד עם סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים ואולי גם ירדן. הכל מסתדר במשוואה הזו, חוץ ממרכיב אחד: הפלסטינים

מאת:

מה נשאר אם מקלפים מעל מהלכים מדיניים את מילות הנימוס הדיפלומטיות ואת כפל הלשון שנועד להסתיר מידע וליצור רושם שמדובר במדינאים מתוחכמים?

התחקיר המרתק ורחב היריעה של אדם אנטוס, כתב הניו יורקר, מספר על גיבוש המדיניות המזרח תיכונית של ממשלי אובמה וטראמפ, ומגלה שנתניהו העביר לאנשי טראמפ מידע מהמודיעין הישראלי על כוונות ממשל אובמה. עוד הוא כותב על קשרים הדוקים בין אנשי נתניהו וטראמפ ושיתוף פעולה נגד איראן במסגרתו נרקמו קשרים של ישראל עם איחוד האמירויות וסעודיה. בכתבתו, אנטאוס מכניס את הקוראים למטבח בו הכינו בבית הלבן וברחוב בלפור בירושלים את המהלכים המדיניים שלהם. ככה נראית הדיפלומטיה הבינלאומית בשעת מעשה, ללא איפור ומניפולציות שיווקיות.

שלושה דברים חשובים ניתן ללמוד מהתחקיר המקיף של הניו יורקר והמידע שמתפרסם על שיחות ההכנה שמקיימים לאחרונה שליחיו של הנשיא טראמפ, קושנר וגרינבלט, לקראת פרסום "עסקת המאה".

ראשית, חדשות רעות למתווכי הדעה ולאנשי השדולות. הבית הלבן תחת אובמה הגיע מאוחר מאוד, עמוק בתוך הקדנציה השנייה של אובמה, למסקנה שנתניהו משטה בהם, וגם אז נמנע מעימות אתו. אכן, זה קרה לאובמה המלומד מהארווארד. אפשר להבין מדוע פוליטית אובמה החליט לא להתעמת עם נתניהו. אבל קשה לעכל את העובדה שהוא ואנשי צוותו לא קלטו שנתניהו משטה בהם ביחס לכוונותיו המדיניות. באופן דומה, ג'ון קרי תפס רק באיחור רב מה מעוללות ההתנחלויות לאפשרות להגיע לשתי מדינות. וכפי שקרי העיד, הוא שוחח עם נתניהו לפחות 130 שעות ונסע 40 פעם לפגוש את ראש הממשלה.

נתניהו מרצה לג'ראד קושנר, השליח האמריקאי. כדי להבין את המדיניות האמריקאית צריך לקרוא טוקבקים, לא מאמרים (צילום: מתי סטרן, השגרירות האמריקאית בישראל)

נתניהו מרצה לג'ראד קושנר, השליח האמריקאי. כדי להבין את המדיניות האמריקאית צריך לקרוא טוקבקים, לא מאמרים (צילום: מתי סטרן, השגרירות האמריקאית בישראל)

במלים אחרות, מידע שפורסם בידי עמותות שעוקבות אחר ההתנחלויות, הפעילות הענפה של שתדלני השמאל וארגוני זכויות אדם, מאמרי דעה שפורסמו כמעט מדי יום בתקשורת, ניירות עבודה של דרגים מקצועיים בממשל – השפעתם על צמרת מקבלי ההחלטות בוושינגטון במועד הנחוץ הייתה כמעט אפסית. וכאשר הגיעה העת להחליט, המודעות  לא תורגמה למדיניות. המדיניות עוצבה משיקולים אחרים לגמרי.

השיח ששדולות, מומחים ומכוני מחקר ישראלים ואירופאים ניהלו עם עמיתים מקבילים להם בממשל האמריקני ועם דיפלומטים בדרגים שונים התקיים לרוחב אבל לא עלה למעלה בזמן הקריטי. ואם זה מה שאפיין את ממשל אובמה, קל להניח מה מתחולל בבית הלבן של טראמפ.

שנית, אם רצונך לדעת מה מעצב את המדיניות המשותפת של אנשי טראמפ ונתניהו כלפי הפלסטינים קרא טוקבקים ולא מאמרי דעה, מחקרים אסטרטגיים, או מאמרים של פרופסורים ליחסים בינלאומיים. החוגים הקרובים של נתניהו וטראמפ ושני הקודקודים בעצמם, מחזיקים בדעה שאובמה "נתן לפלסטינים את הכול" ו"היה נחמד אליהם". הוא "זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס" והפקיר את בטחונה. אנחנו, אומרים ממשלי נתניהו וטראמפ, לא נהיה נחמדים ולא נפקיר את ישראל. אנו נציע הרבה פחות ונלחץ חזק עד שלא תהיה לפלסטינים ברירה אלא לקבל את התכתיב שלנו. ואם הפלסטינים ידחו אותו, נעניש אותם.

כבר עתה ניתן לראות ששליחי טראמפ גייסו את נשיא מצרים, את יורש העצר של סעודיה ואת יורש העצר של איחוד האמירויות כדי ללחוץ על עבאס להסיר את החרם על ארצות הברית ולא לדחות את תכניתה המדינית. איראן מאיימת עלינו, הם אומרים לעבאס, ואנו זקוקים לארצות הברית וישראל. קחו את המעט שטראמפ מציע, אין לכם ברירה, אתם חלשים, ישראל חזקה וארצות הברית לצידה באופן מוחלט.

מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות הן שלוש מתוך ארבע חברות הקוורטט הערבי. החברה הרביעית, ירדן, מצדדת בעמדת עבאס שאין להסכים להצעה אמריקנית החורגת מתוכנית השלום הערבית משנת 2002. עבאס סומך על המלך עבדאללה שהפך למתווך בינו לבין קושנר וגרינבלט ונתניהו. בעוד נתניהו ושליחי טראמפ מנסים לגייס את המלך עבדאללה לתמוך במתווה המשותף לישראל וארצות הברית של "מדינה מינוס" (עליו כתבנו כאן) ולבודד לגמרי את עבאס, מנסה המלך הירדני להשפיע בכיוון ההפוך.

שלישית, בחצרותיהם של נתניהו וטראמפ שלטת אמונה שישראל יכולה, ואף זכאית היסטורית, לשלוט בגדה המערבית לנצח. הפתרון לרצועת עזה, לתפיסתם, יבוא בהזרמת כספים לפיתוח תשתית וכלכלה. הפלסטינים ברצועת עזה אינם בעלי תודעה לאומית אלא מחפשים שיפור לאיכות חייהם העלובה. הבה נזרים להם פרויקטים במימון מדינות ערב שחלקם יקומו בשטח מצרים, והם לא יסתערו על הגדרות במחאה אזרחית. אם הלאומיות גורמת להם לעיתים לעשות צעדים נמהרים כמו צעדת השיבה והפרחת בלוני תבערה נשתמש בכוח רב, שלא לומר מופרז, כדי לצרוב בתודעתם שעליהם לוותר. זה מוכרח לעבוד.

אנשי טראמפ ונתניהו לא לומדים מההיסטוריה אלא חוזרים עליה. בין 1967 ל-1987 הכיבוש הישראלי שהיה אז  מרוסן מאוד יחסית לכיבוש הברוטאלי היום, היטיב כלכלית עם הפלסטינים, ובכול זאת תודעתם הלאומית רק התחזקה והם יצאו לאינתיפאדה הראשונה. גם המחשבה שהנחתה את אהוד ברק וביל קלינטון בוועידת קמפ דייוויד 2000 הייתה שערפאת מוותר רק אם דוחקים אותו לפינה ולא נותנים לו שום אפשרות לחמוק מקבלת הצעה ישראלית הנתמכת בידי ארצות הברית. באופן ויזואלי גישה הומחשה בצילום של אהוד ברק דוחף ומכריח את ערפאת להיכנס לפניו לבקתה בה חיכה להם קלינטון. ועידת קמפ דייוויד הסתיימה בלי שערפאת קיבל את התכתיב. ובתחילת האינתיפאדה השנייה ירתה ישראל באוקטובר מיליון קליעים על המתקוממים הפלסטינים, כפי שהעיד מי שהיה אז ראש אמ"ן, ובכול זאת הם לא נכנעו.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה. ספרו Lives in Common, Arabs and Jews in Jerusalem, Jaffa and Hebron נבחר על ידי ניו רפובליק כאחד מחמשת ספרי העיון הטובים ביותר של 2014. לאחרונה יצא הספר במהדורה עברית בקיבוץ המאוחד, תחת הכותרת "קשורים –הסיפור של בני הארץ".

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf