ביבי הוא רק סימפטום, הבעיה היא שכרון הכוח הישראלי
העליונות האסטרטגית המוחלטת של ישראל ביחס למרחב הערבי פיתחה בקרב הציבור הישראלי תודעת עליונות המעדיפה הכרעה ולא הסדר. אבל השאלה הדמוגרפית לא נעלמת, ותישאר על השולחן גם אחרי לכתו של נתניהו
כותב אורח: מרזוק אלחלבי
ניתן להבין את גילויי השמחה ו"גידולי" התקווה שאחזו בחוגים רחבים בציבור שמאס בממשלת נתניהו ומעלליה לאור הודעת המשטרה לגבי החשדות נגד נתניהו. זה אף טבעי לטפח אשליות ואי אלו מחשבות נוגות בדבר האפשרות לסיים את הסאגה של ממשלת ימין גזענית ושיח השנאה ושחיתות שלטונית.
אלא שניתוח יותר מעמיק של מצב יוביל אותנו שוב לתחושה שהדבר לא ישתנה וחיינו לא ימריאו למרומים על גבי קץ שלטון נתניהו וממשלתו. חושבני שצריך להביט במציאות מעבר לשמות שבחדשות ול"פיק ניוז" מבית היוצר של הימין המנסה, ובהצלחה יתירה, לנצל את המבנה האסטרטגי שהתפתח ברקע, ושהוא הוא, המייצר ממשלה כמו זו המלהטטת בנו.
ניצחון המפעל הציוני
אם כן, כדי להבין את הפוליטיקה השוטפת, מן הראוי להתבונן במבנה האסטרטגי בין ישראל למה שקראנו לו העולם הערבי, לרבות הפלסטינים, שהתפתח כאן בעשורים האחרונים. האסטרטגי כאן משמעותו מאזן הכוחות הכולל לאחר מאה שנים של סכסוך בין היהודים שהגיעו לפלסטין ההיסטורית לבין עמי האזור, לרבות העם הפלסטיני היליד.
ניתן לקבוע כי ישראל נמצאת היום במצב האסטרטגי הכי טוב מאז הקמתה ביחס לכל המרחב הערבי. היא נהנית מיתרון מובהק המשמעותי ביותר מאז הקמתה. יתרון זה מובהק הן צבאית, הן כלכלית, והן מבחינת העוצמה שנמדדת לא רק במונחים צבאיים. העוצמה הישראלית נמדדת בחוסן הכלכלי והחברתי, בחוסן האסטרטגי הנגזר מבריתות ומהבנות (הן המוצהרות והן הלא מדוברות) עם השחקנים בזירה, במיקום וברישות של ישראל בתוך סבך המערכת הבינלאומית, בהעדר איומים קיומיים מבחוץ. בכל המבחנים האלה ישראל עולה על כל שכנותיה. גם אם חמאס או/ו חזבאללה מהווים איומים אסטרטגיים, איומים אלה אינם קיומיים כלל וכלל. דברים אלה נכונים ברמה האסטרטגית ואינם באים להעלים אתגרים וחולשות במבנה הישראלי.
צריך לציין שבמחנה הנגדי, הערבי, ישנה קריסה כמעט כללית, מדינות מתפרקות ומלחמות אזרחים עקובות מדם מייצרות המוני פליטים וחורבן העיר הערבית. מרכזים ערביים שקעו והפסיקו ליצר משמעות פוליטית או יכולת פעולה כלשהי. צבאות התפוררו ונשחקו עד עצם ואבדו כל יכולת משמעותית (סוריה ועיראק למשל).
בראייה היסטורית של מאה שנה, ניתן לרשום שהמפעל הציוני/ישראלי ניצח את המפעל הערבי על גווניו. הניצחון הנ"ל אינו נגלה רק לאנשי אסטרטגיה ומודיעין, אקדמיה וצבא; הוא נפרש בשנים האחרונות בפני כל והפך לחלק מהתודעה של החברה היהודית שחשה לא רק גאווה ונחת, אלא עליונות מול מרחב מוכה ומובס. הניצחון היסטורי זה שמעבר לניצחון הצבאי (של מלחמת יוני 1967 למשל) מייצר צורת אחרות של פוליטיקה, משמעויות אחרות, והעיקר רצונות פוליטיים אחרים בהתמודדות עם המציאות שבכל זאת מייצרת אתגרים.
למרות הניצחון האסטרטגי ההיסטורי של המפעל של הציונות וישראל, חזרנו לתיקו דמוגרפי בין הים לנהר עם מחיקתו המעשית של הקו הירוק. לא הישראלים יכלו להעלים את הפלסטינים ולא את שאלתם המתדפקת בדלת, ולא הפלסטינים ומאחוריה הערבים יכלו ל"זרוק את היהודים לים". ההתמודדות עם תיקו דמוגרפי זה מתוך עמדת יתרון כמעט טוטאלי ותחושת ניצחון רבתי היסטורי נעשית יותר כוחנית, מתנשאת, גזענית, ונוטה להכנעה ולא להסדר. מכאן ניתן להבין את כל הרעיונות הפוליטיים הנסובים סביב הציר שבין טרנספר לבין החלפת אוכלוסין ושטחים. מכאן, ניתן להבין את היעלמותו של הרעיון המדיני השמאלי מהזירה הפוליטית, ואת הנטייה לחשיבה ימנית בכל האליטות הישראליות לרבות אלה שנחשבו עד לפני כמה שנים לליבראליים ודמוקרטיים שלא מצביעים לימין.
> היועמ"ש לשעבר: "נתבע את ביתנו בשייח ג'ראח ונעבירו לדיירים הפלסטינים"
המצב אינו תוצר של מדיניות הימין בלבד, אלא שבמידה גדולה יותר, המדיניות והימין השולט בכיפה הוא תוצר של המבנה האסטרטגי האמור. נתניהו וארדן בחפ"ק בזכרון יעקב (צילום: אמיל סלמן/POOL)
הדמוגרפה לא נעלמת
גם את ההשלמה בין מעמד הביניים בישראל לבין מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים ניתן להבין על הרקע האמור. ואם לא די בכך, גם את ההשלמה של חוגים חרדיים לא ציוניים עם המדינה הציונית והשלטון בה, ניתן ליחס בחלקה לתהליכים אסטרטגיים שהוזכרו לעיל. גם התנועה של החברה והמדינה מהציונות החילונית לציונות יהודית דתית משקף תהליכי עומק הנגזרים מהשינויים האסטרטגיים.
כשאנו מוסיפים את כל הנ"ל לאידאולוגיות קולוניאליסטיות ופרקטיקות של התנחלות וגאולת הארץ וטיהור אתני וכיבוש המרחב מידי הילידים הפלסטינים, נגלה שהמצב אינו תוצר של מדיניות הימין בלבד, אלא שבמידה גדולה יותר, המדיניות והימין השולט בכיפה הוא תוצר של המבנה האסטרטגי האמור. הימין, צריך להודות, מצליח לנכס את המבנה הנ"ל ואף להעצים את השלכותיו על הפוליטיקה. ראוי לציין למשל, את מפעל ההפחדה וההשנאה שהוא בנה במקומותינו ביחס לפלסטינים לרבות אזרחי ישראל, לעומתם הוא בונה את הזהות היהודית החדשה.
להערכתי, גם אם ביבי ילך, עדין נמצא את הפוליטיקה והשיח הפוליטי והשחקנים הפוליטיים ניזונים מהמצב האסטרטגי המתואר לעיל. גם אם ביבי ילך תישאר ישראל והפוליטיקה הישראלית מול העובדה של תיקו דמוגרפי במרחב. ולכן, גם אם ביבי ילך, השאלה תישאר בעינה – מה עושים עם התיקו הנ"ל?
מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
