מתי נפנים שאין דרך להחליף את הימין בלי האזרחים הערבים?
בין השמאל-מרכז היהודי לבין האזרחים הערבים שוררת מידה לא מבוטלת של חשדנות ופערים אידיאולוגיים, אך הדרך היחידה לשינוי שבו רוצות שתי הקבוצות היא באמצעות שיתוף פעולה פוליטי ביניהן. ניסיון העבר ועמדת ההנהגה הערבית מוכיחים שזה אפשרי
שלושה ציבורים גדולים בישראל – השמאל, המרכז היהודי והאזרחים הערבים – נמצאים כעת במצוקה פוליטית קשה. מצביעי המרכז והשמאל עדים בשנים האחרונות להידרדרות חמורה בערכים שיקרים ללבם. הממשלה פוגעת בשלטון החוק, במינהל התקין ובעצמאות בית המשפט העליון ומעמיקה את ההתנחלויות ואת הכיבוש. ראש הממשלה ושריו מסיתים באופן קבוע נגד השמאל ונגד הערבים. המנהיגות הנוכחית מושחתת, מפוחדת ומובילה את המדינה ואת החברה לאבדון. בה בעת, האזרחים הערבים נתונים למתקפה פוליטית חסרת תקדים. הממשלה פועלת נגד האזרחים הערבים בגל של חקיקה חסרת עכבות נגד זכויותיהם ומעמדם, בהסתה מצד שרים, בהאשמת מנהיגיהם בבגידה ושיתוף פעולה עם האויב, בניסיון עקבי לפגוע בייצוג הפוליטי שלהם, והרשימה עוד ארוכה.
הבדלים זהותיים ואידיאולוגים גדולים מפרידים בין הקבוצות הללו, אך שלושתן מבקשות לשים קץ לשלטון הימין הקיצוני שפוגע בהן. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לכונן ברית פוליטית – לא הדוקה, אך אפשרית– בין אותן הקבוצות. כיוון שהימין מבצר את שלטונו בשלל אמצעים, הסיכוי של מפלגות השמאל והמרכז לגייס יותר מ־61 מנדטים הוא כמעט אפסי. אם לא מביאים בחשבון ש־12-14 המנדטים הצפויים למפלגות הערביות יהיו חלק מבסיס התמיכה של הממשלה הבאה, אין שום סיכוי סביר להקים ממשלה לא־ימנית. אם לא נצליח להביא לשותפות פוליטית בין המרכז, השמאל והערבים, נסייע הלכה למעשה לפרויקט המרכזי של הימין.
נתניהו מבין זאת היטב, ולכן חלק מרכזי בקמפיין הבחירות שלו הוא האשמת גנץ במזימה מסוכנת: כינון ממשלה שנשענת גם על חברי הכנסת הערבים. האשמה זו היא המשך קמפיין ארוך שנים של הימין אשר שולל את הלגיטימציה של הערבים כשותפים בשלטון, והיא מגיעה כעת לשיא חדש עם האשמת נתניהו את כל המפלגות הערביות בכוונה לחסל את מדינת ישראל ובתמיכה בטרור. אמנם גנץ לא מתבטא כך כלפי המפלגות הערביות, אבל הוא מיהר לשתף פעולה עם אותה דה-לגיטימציה והצהיר הצהרה אומללה שהוא לא ישתף פעולה עם המפלגות הערביות.
בגלל ההסתה של הימין והכשלון המחפיר של התקשורת העברית בסיקור הוגן של הפוליטיקה הערבית, רווחת בציבור היהודי האמונה שההנהגה הערבית אינה פרטנר למהלך כזה. גם הציבור הערבי סבור שהשמאל והמרכז היהודי אינם פרטנר וההתבטאויות האנטי פלסטיניות של חלק ממנהיגי המרכז מחזקות עמדה זו. אך אלו תפיסות שגויות. אפשר לכונן ברית פוליטית לא הדוקה שתביא להחלפת השלטון, ומהלך כזה עשוי בתנאים מסוימים לזכות לתמיכה רחבה בחברה הערבית ובקרב רוב ההנהגה הפוליטית שלה. בהחלט ייתכן גם שאבי גבאי וגנץ ייסוגו מהצהרותיהם האומללות ויסכימו לכך כדי לחזור לשלטון. חברי הכנסת הערבים אינם חייבים להיות חלק מהקואליציה, אלא רק חלק מגוש חוסם שתומך בממשלה, כפי שהיה בממשלת רבין. אם מנהיגי המרכז היו מפסיקים לרגע לטעון טענות שווא כלפי ההנהגה הערבית, אולי היו מצליחים להקשיב לה ולהבין את עמדותיה. במקום זה הם קונים את השקרים וההסתה של הימין והתקשורת, יורים לעצמם ברגל ופוגעים באופן ממשי בסיכוי שלהם להחליף את השלטון.
שותפות פוליטית, לא אידיאולוגית
כדי להחליף את ממשלת הימין, נחוצה ממשלה שתובל בידי המרכז והשמאל ותזכה גם בתמיכת חברי הכנסת הערבים. ממשלה כזו תייצג רוב של אזרחים, שלמרות המחלוקות והפערים הגדולים ביניהם – יכולים גם להסכים על כיוונים פרקטיים. את הרוב הזה צריך ואפשר לתרגם לשותפות שתחליף את השלטון.
במערכת דמוקרטית נורמלית, הרשימות הערביות היו נספרות כחלק אינטגרלי מקואליציה עתידית, אך הסיכויים לכך נראים כעת קלושים. לעומת זאת, תמיכה מבחוץ של חברי כנסת ערבים בממשלת מרכז-שמאל – כמובן תמורת מילוי רשימת דרישות – היא מטרה בת־השגה ועליה להיות יעד פעולה מרכזי של כל מי שרוצה להחליף את השלטון. רבים סבורים כי זו פנטזיה פוליטית שאינה בת־מימוש, אך זו תוצאה של הפעולה השיטתית של הימין המבקש למנוע זאת, של הצהרות חסרות אחריות של פוליטיקאים בשני הצדדים ושל חסמים שאמנה להלן.
ראשית, השמאל והמרכז היהודי והזרם המרכזי בציבור הערבי נמצאים משני צדדיו של הסכסוך הציוני-פלסטיני. כל צד שיהיה חלק משותפות פוליטית כזו נותן לגיטימציה פוליטית לצד השני. כשרוב האזרחים הערבים רואים בציונות תנועה גזענית, לשמאל ולמרכז היהודי קשה לחבור אליהם פוליטית. גם לאזרחים הערבים קשה לחבור לשלטון הדבק באידיאולוגיה הציונית שהביאה עליהם את הנכבה ואת אובדן המולדת. אולם ההכרה שהאלטרנטיבה לשותפות הזו הרת אסון לשני הצדדים תאפשר לקיים אותה.
שנית – וכאן מדובר בחסם מרכזי – הציבור היהודי סבור שההנהגה הפוליטית הערבית לא תהיה מוכנה למהלך כזה. זו דעה שמבוססת על חוסר היכרות עם הפוליטיקה הערבית ועל פרשנות שגויה של פרשת הסכם העודפים מבחירות 2015. הרוב המכריע של ההנהגה הפוליטית הערבית מבין שהדרך היחידה לבלום את ההתקפה הפוליטית של הממשלה נגד האזרחים הערבים, לקדם את זכויותיהם ומעמדם ולייצר סיכוי לקרב את סוף הכיבוש והשליטה הצבאית על בני עמם הפלסטינים בגדה וברצועת עזה עוברת בהחלפת ממשלת הימין בממשלת מרכז-שמאל. אם תהיה להם אפשרות לבחור – כמובן תמורת קיום דרישות ברורות – הם יתמכו בממשלה כזו מבחוץ.
כדאי לבחון את העמדה של ארבע המפלגות שמתמודדות בבחירות הקרובות בשתי רשימות. חברי הכנסת של חד"ש מתבטאים באופן עקבי בעניין, ומצהירים שיצטרפו לגוש חוסם ולא ידם היא שתמנע את סיום שלטון הימין. גם ח"כ טיבי הצהיר שהוא מוכן להצטרף לגוש חוסם נגד נתניהו. הדרישות המרכזיות שלו הן השקעות ביישובים הערביים, כולל בתחום הדיור, מאבק יעיל באלימות, הכרה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, ביטול חוק הלאום וראשות ועדת הכספים. יו"ר רע"מ, מנצור עבאס, חוזר על העמדה המסורתית של רע"מ ואומר ש"יש לנו עדיפות קודם כל להחליף את נתניהו" ושאינו שולל גוש חוסם, ובכך מצטרף לח"כ חאג' יחיא ממפלגתו, שאמר בספטמבר 2017 כי הוא תומך בשותפות פוליטית עם השמאל כדי להחליף את השלטון. העובדה שאת הגוש החוסם הוביל בזמנו תופיק זיאד, מנהיג ומשורר לאומי דגול של האזרחים הערבים, משמעותית בשיח, מייצרת תמיכה עקרונית במהלך, ותקל על ההנהגה הפוליטית הערבית לעשות זאת שוב, בנסיבות המתאימות. אמנם כפי שאמיר פאח'ורי היטיב לתאר בל"ד מביעה עמדות המנוגדות לקו הזה, אבל זו עמדת מיעוט בקרב הציבור הערבי, שרובו (64%, על פי סקר מינואר 2018) תומך אפילו בכניסת המפלגות הערביות לממשלה, ו־80% ממנו חושב שהמפלגות הערביות צריכות לתמוך בממשלה מבחוץ תמורת תקציבים.
ללמוד מהתקדימים
ההימנעות של הרשימה המשותפת מחתימה על הסכם העודפים עם מרצ בבחירות 2015 התקבעה כהוכחה לכך שלא ניתן לייצר שיתוף פעולה פוליטי עם הערבים. אבל ההחלטה היתה תוצאה של נסיבות מיוחדות ששררו זמן קצר אחרי הקמת הרשימה המשותפת. חברי הכנסת עודה וטיבי כבר הצהירו כמה פעמים ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאי-החתימה על הסכם העודפים היתה טעות. אם כך, לפחות שלוש מתוך ארבע המפלגות הערביות צפויות לתמוך בהצטרפות לגוש חוסם כזה תמורת היענות לכמה דרישות. היכרות עומק עם הפוליטיקה הערבית מובילה למסקנה שאם הקולות של חברי הכנסת הערבים יידרשו לכינון ממשלת מרכז ושמאל שתוכל להפיל את שלטון הימין, הקולות של רובם יהיו שם והם יזכו לתמיכה של הציבור הערבי.
בשמאל ובמרכז היהודי הדעות לגבי מהלך זה חלוקות. מרצ תומכת בכך חד־משמעית, ומפלגת העבודה נוטה לתמוך בכך במסגרת הצהרותיה בדבר שוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים. גבאי אף הזכיר שיש לחזור לדרך רבין, אך במפלגת כחול-לבן רבים מתנגדים לכך וההצהרות האומללות של גנץ שוללות שותפות כזו. חלק מהנהגת מפלגת העבודה וחלקים רחבים בהנהגת מפלגות המרכז עדיין משלים את עצמם שיוכלו להקים ממשלה שמסתכמת על 61 חברי כנסת בלי הערבים. מדובר בעמדה תמוהה, לפחות לאור הסקרים במרץ 2019 שגם אחרי פרסום החלטת היועמ"ש בעניין הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה והתחזקותו המטאורית של גנץ בסקרים מעניקים למפלגות המרכז והשמאל (כולל מפלגת כולנו) 51 מנדטים בלבד.
כדאי גם להזכיר שבארבעים השנים האחרונות השמאל היה בשלטון פעמיים בלבד, ובשני המקרים הדבר קרה רק בזכות האזרחים הערבים: נציגיהם תמכו בממשלת רבין (1992–1995), וב־1999 היו אלה קולותיהם שהכריעו את הבחירות לטובת ברק על פני נתניהו. בלי האזרחים הערבים אי אפשר להחליף את השלטון, ולפיכך ייתכן שאחרי הבחירות הקרובות או העתידיות ראש המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל יסכים לשותפות כזו.
אם הדרך היחידה שתאפשר לגנץ, או למנהיג אחר של גוש המרכז-שמאל בעתיד, להיות ראש ממשלה תהיה צירוף הערבים לבסיס התמיכה של ממשלתו – בין אם משום שהליכוד לא ירצה להצטרף לממשלתו, בין אם משום שיופעל עליו לחץ פוליטי לא להקים ממשלת אחדות לאומית, ובין שיחליט ללכת למהלך רציני מול הפלסטינים – יש סיכוי שהוא יילך בדרך רבין ויציע לערבים להצטרף לגוש חוסם שיהווה את בסיס התמיכה של ממשלתו.
ממשלת רבין ניתצה את התפיסה הלא-דמוקרטית שיש להתבסס תמיד רק על רוב יהודי, והתבססה על רוב אזרחי שכלל גם את חברי הכנסת של חד"ש ומד"ע. חשוב לציין ששתי מפלגות אלו תמכו בממשלת רבין כבר בעת הקמתה ביולי 1992 בהתאם למסמך התחייבויות של מפלגת העבודה לחד"ש, אבל תמיכתם נהפכה קריטית ואפשרה את המשך קיום הממשלה כאשר נהפכה ממשלת מיעוט בספטמבר 1993. ההסכמה היתה שכל עוד הממשלה תחתור לשלום עם הפלסטינים ותקדם שוויון לאזרחים הערבים, חד"ש ומד"ע ימנעו מהימין להפיל אותה.
שני הצדדים עמדו בהבנות: הערבים תמכו בממשלה בכל הצעות האי-אמון שבהן יכלה ליפול, ובמשך שנתיים השפיעו באופן חסר תקדים על מדיניותה. הם אמנם לא היו חלק מהקואליציה, אבל תמיכתם אפשרה לממשלה לא רק להחזיק מעמד אלא גם לבצע את המהלכים הדרמטיים ביותר מאז קום המדינה: הכרה באש"ף תמורת הכרה בקיומה של מדינת ישראל ובזכותה לשלום ולביטחון; חתימה על הסכמי אוסלו ויציאה מעזה ויריחו. לצד זאת נקטה הממשלה גם צעדים ראשונים אך חשובים לתיקון האפליה כלפי האזרחים הערבים, למשל בביטול האפליה המבישה בקצבאות הילדים, הכרה ביישובים בלתי מוכרים ותנופה בתקציבים לרשויות מקומיות. השינוי במדיניות וברטוריקה הורגש היטב, ורבים בחברה הערבית זוכרים את תקופת רבין כתקופה הטובה ביותר של היחסים בינם ובין המדינה. השותפות הזו אפשרה לשמאל לחזור לשלטון 15 שנים אחרי המהפך של 1977 ולקדם פיוס עם הפלסטינים, ואפשרה להנהגה הפוליטית הערבית להניע מהלכים משמעותיים לצמצום פערים ומדיניות שתקדם את השאיפות הלאומיות של בני עמם. ההסכם הפוליטי השביר בין השמאל הציוני לערבים צלח קשיים רבים וכובד על ידי שני הצדדים, עד שיריות של איש ימין קיצוני הכריעו את ראש הממשלה.
מתווה השותפות בין השמאל הציוני לערבים לפני עשרים שנה צריך להיות היעד המינימלי לשותפות פוליטית שתאפשר להקים ממשלת מרכז-שמאל ואולי גם תניח את היסודות להצטרפות עתידית של ההנהגה הערבית לקואליציה. הדרישות של ההנהגה הערבית להצטרפות לגוש החוסם כוללות בעיקר קידום שוויון לאזרחים הערבים בתחומים שונים ומשא ומתן עם הפלסטינים לקראת הקמת מדינה פלסטינית. הדרישות האלה ידועות וכל פוליטיקאי אמור להכיר אותן.
חשוב לזכור שהאמונה שאי אפשר להחליף את השלטון זורעת ייאוש ועלולה לפגוע בשיעורי ההצבעה, במיוחד בקרב הערבים, ואיבוד של כמה מנדטים לגוש ימנע את הפלת הימין. ולכן פעילים פוליטיים, אנשי מעשה ורוח, אנשי החברה האזרחית, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים היו צריכים לפעול כבר מזמן כדי לייצר אווירה ציבורית שתומכת בשותפות כזאת, לדרוש ממנהיגיהם לקדם אותה ולתאר איך היא תיראה. כבר כעת צריכות להיכתב טיוטות להסכם אפשרי שמסדיר תמיכה בממשלת מרכז-שמאל מבחוץ והמנהיגות הפוליטית של השמאל והמרכז ושל הערבים צריכה לקדם את האווירה הדרושה לכינון אותה שותפות. בציבור היהודי ובציבור הערבי מנסים לצייר את העמדה הזאת כעמדה חלשה ולא לאומית מספיק, אך מנהיגות אחראית ושקולה בשני הצדדים יכולה להכין לכך את הקרקע. כל המפלגות שתומכות בכך צריכות לכונן מנגנון לקידום החשיבה והדיונים בנושא, וחברי המפלגות צריכים ללחוץ על מנהיגיהם לעשות זאת. חשוב לייצר הסכמות שקטות על אי־השתתפות בדה־לגיטימציה של הצד השני, ועל הימנעות ממתקפות שפוגעות בלגיטימציה של שותפות עתידית. התמיכה המבישה של כחול-לבן (באמצעות "יש עתיד") בפסילה של רע"מ-בל"ד היא צעד מזיק ביותר שידרוש תיקון והתנצלות, אך לפי ההצהרות של הפוליטיקאים הערבים גם לאחר התמיכה בפסילה – זה עדיין אפשרי.
הברית הפוליטית הזאת תהיה מהלך מסובך וקשה: לערבים לא יהיה קל לעבור מאופוזיציה תמידית לתמיכה בממשלה, ויהיו בחברה הערבית כוחות שיתקפו ברית כזו. מנגד, הימין הקיצוני והגזעני שהתחזק מאוד בשנים האחרונות ישתולל נגד ממשלה שנסמכת על ערבים. הכיכרות יתמלאו במפגינים, והשב"כ יצטרך הפעם להגן היטב על ראש הממשלה.
סיכוייה של ברית כזאת להתממש אינם גבוהים. אבל את המפקפקים אני שואל – מה האלטרנטיבה? מה אתם מציעים לעשות כדי למנוע את המשך שלטון הימין, שמשחית את המדינה, מחבל ביסודות הדמוקרטיה, מוביל אותנו לעוד ועוד עימותים אלימים עם הפלסטינים תחת הכיבוש, הורס את היחסים בין אזרחי המדינה ועלול בסופו של דבר להטביע אותנו בדם? יש רק דרך אחת למנוע את הסיוט הזה: לכונן שותפות פוליטית סבירה והגיונית בין השמאל והמרכז היהודי לאזרחים הערבים, שתאפשר לממשלת ישראל לנסות – שוב – לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתת לילדים שלנו עתיד ותקווה בארץ הזאת.
רון גרליץ הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, אך הדברים משקפים את עמדתו בלבד.
גרסה מוקדמת של המאמר התפרסמה במקור בעברית ובערבית בספטמבר 2018 בגליון "בריתות בהשג יד" של מכון המחקר של נווה שלום בעריכתו של אמיר פאחורי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן