newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משפחות החטופים: "זו הזדמנות ראשונה לתת ביטוי פומבי לכאב"

מאות מפגינים כועסים וכואבים הצטרפו בשבת לאביחי ברודץ, שאשתו ושלושת ילדיו נחטפו לעזה, ליד הקריה, והדביקו את פני החטופים על קיר. "הגענו, ולא נלך מפה עד שיחזירו את כולם", אמרו שם

מאת:

"זה לא הגיוני מה שקורה פה. אנחנו רוצים לראות פה מנהיגים". הפגנת משפחות החטופים ליד הקריה, 14 באוקטובר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

התמונה של אביחי ברודץ, שאשתו ושלושת ילדיו נחטפו לעזה, יושב על כיסא פלסטיק מול הקריה, התחילה להסתובב היום (שבת) ברשתות החברתיות. ב-11 בבוקר היו שם כמה עשרות אנשים, אך תוך שעות בודדות הרחוב התמלא במפגינים כועסים וכואבים. "הגענו ולא נלך מפה עד שיחזירו את כל החטופים", אמרה אישה לרעותה, שתיהן מתייפחות.

על שלט מחוץ לקריה, "שטח צבאי סגור – אסור לצלם", הדביקו את פניה של החטופה בת ה-18, לירי אלבג. בניגוד להנחייה בשלט, צוותי צילום מילאו את המתחם, על המרדכה והנתיב החסום. חייל אחד ניסה להזיז את הצלמים, ללא הצלחה. בסביבות 14:30 הופיעה משאית ועליה ריבועי בטון גדולים. הנהג התחיל להפעיל את המנוף שעל המשאית, כנראה במטרה להניח לחסום את הכניסה דרך השער הזה. מפגינים ומפגינות צבאו על המשאית, ובראשם אישה, שצעקה דקות ארוכות.

המנוף המשיך לזוז, ונראה היה שגם הפעם יתעלמו מרגשות המשפחות, וימנעו מהן בבטון להגיע אל מקבלי ההחלטות, שגם ככה בקושי יוצאים אליהן. הנהג – גבר מזוקן כבן 30 – הסתכל על המפגינים בעיון, החזיר את המנוף למקומו, שוטר דילג למושב שלידו והם נסעו משם. המפגינים צעקו "בושה" ורצו אחר המשאית. אחרים בכו. משהו השתחרר. ניצחון קטן על האטימות שבה נתקלו מצד הממסד.

משפחתה של לירי אלבג הגיעה עם עשרות פוסטרים שעליהם פניה. אלבג תצפיתנית, ששובצה בבסיס נחל עוז שבוע שלפני חטיפתה. "לירי צלצלה בשש וחצי בבוקר לאמא שלה ואמרה לה, 'אנחנו שומעים יריות'", מספרת דודתה, נועה פירסט. הצבא לא יצר עימם קשר בבוקר חטיפתה, והמשפחה של לירי ידעה על מיקומה רק דרך איכון הטלפון שלה. אימה ודוד שלה נסעו לסורוקה לחפש אותה.

בשעה אחת, אחותה ראתה שאיכון הטלפון מראה שהיא בעזה. "חברים שלנו מהיישוב הראו לנו סרטון שבו היא נראית נזרקת לג'יפ, כפותה. אמרנו לאמא שלה, תחזרו. אין מה לחפש בסורוקה". יום לאחר חטיפתה, נציג הצבא הגיע, בחצות וחצי כדי לבשר לבני המשפחה את מה שידעו. "אף גורם אחר מעבר לנציג הזה לא הגיע. כל מה שאנחנו יודעים זה מסרטונים בטלגרם", אמרה דודתה של אלבג.

באופן ספונטני, מפגינים התחילו לצעוק לעבר בניין הקריה. אחד מהצועקים, אלון אברהמי, רואיין על ידי ערוץ 7 האוסטרלי. "מגיע לנו טוב מזה. לישראלים, וגם לפלסטינים, מגיע שלום. נתניהו לא ייתן לנו את זה. מגיע לנו שהשבויים שלנו יחזרו היום. מסדרון הומניטרי היום!", הוא זעק. לאחר שהכתבת האוסטרלית הודתה לו, הוא פרץ בבכי. מפגינים התקבצו סביבו והתחילו לצעוק, "בושה!". חלק מהמפגינים היסו את הקריאות הללו, מחשש שיצבעו באופן פוליטי את ההפגנה. הקריאה "בושה!" נתפסת כמשויכת למחאה נגד ההפיכה המשטרית של הממשלה הנוכחית, וחלק מהמשפחות והמעגל שסביבן חושש מהצטיירות של מחאת השבויים כפוליטית, אנטי-ממשלתית.

"אנחנו מנסים לגלות ערבות הדדית. אין פה ימין ושמאל, רק צער וכאב", אמרה יעל שני. חברתה, מעיין מור ז"ל, היתה במסיבת הטבע ברעים, "מסיבה שהפכה לגיהינום עלי אדמות". מור וחבר שלה הצליחו להימלט ברכב עד לכיסופים, אך נשרפו למוות לפני שהגיעו למקום מבטחים. "זה לא סוד שתושבי הדרום הופקרו. הפוליטיקאי היחיד שחיזק אותנו זה (נשיא ארה"ב; ר"כ) ביידן. זה לא הגיוני מה שקורה פה. אנחנו רוצים לראות פה מנהיגים", אמרה שני.

"הפריפריה לא בראש סדר העדיפויות כבר שנים", אמרה נעה רותם מקיבוץ מצובה שעל גבול לבנון. "ב-8 באוקטובר פינו אותנו. נסעתי עם ילדיי לבית הוריי. אני כאן כי אני לא מוצאת מנוח". רותם נשאה שלט עם שמות ילדים שנחטפו על ידי החמאס לעזה. "אני מרגישה מעין שסע, האם כרגע הקריאה היא לשחרר את החטופים והחטופות או לגרום לזה שהממשלה תתפטר. בתור מי שמפגינה ארבעים שבועות, קשה לי מאוד להפריד בין שני הדברים".

אתר ההפגנה כולו הדהד את ההתחבטות של נעה. אם בתחילת ההפגנה אנשים צעקו רק "בושה!", תוך שעה היו כבר מי שצעקו "ממשלה עבריינית" ו"ביבי לכלא!" קריאות אלה הוסו שוב ושוב על ידי מפגינים אחרים. אף לא מפגין אחד סינגר על הממשלה; ניכר כי כולם מרגישים שהם ויקיריהם הופקרו. אך הם קיוו שגישה זהירה, שלא תוקפת את חברי הממשלה ישירות, תתרום לקונצנזוס שהם מייחלים סביב המטרה שלהם – השבת אהוביהם.

"זה פשוט ביזיון מתמשך", אמר יפתח כהן, שכמה מבני משפחתו נחטפו. "קשה לי לצפות מהממשלה הזו למשהו. ממשלה שלא מדברת עם העם. ממשלה שממשיכה את הטירוף של גזילת המדינה הזאת". בין בני המשפחה החטופים של כהן נמנים דודו ודודתו, גדי ומרגלית מוזס, וכן בת הזוג של דודו, אפרת כץ, בתה, דורון אשר (כץ) ובנותיה של דורון, אביב (3) ורז (5) כץ.

כהן, שמתגורר בלכיש, נסע ביום חמישי האחרון לבקר ניצולים ופליטים מניר עוז. הוא אומר שמאז התופת, הוא לא מעז לשאול בני קיבוץ מה הם יודעים על אהוביהם, ולכן, כשהגיע לשם, לא ידע את מי הוא עשוי לפגוש. "כשהגעתי למלון, התקשרתי לבת הדודה שלי מהלובי. היא אמרה לי איפה למצוא אותה. מרחק של שלושים מטר. התחלתי ללכת, אבל כל אחד שאתה עובר לידו, זה חיבוקים, זה בכי. אחרי חצי שעה היא התקשרה אליי, 'איפה אתה?' השיחות שם היו שיחות קשות מאוד. אחרי כל שיחה כזאת אתה מתפרק".

כהן עצמו לא הגיע לקפלן. הוא דיבר איתי טלפונית. בשמו הגיעו חברות, שכתבו את שמות בני משפחת מוזס וכץ על פיסות נייר והדביקו על קיר הנעדרים שהמפגינים ייסדו על חומת הקריה. אחת מהן, יעל גרינברג, אמרה לי: "זו בעצם הפעם הראשונה שיש אפשרות לביטוי פומבי של הכאב". גרינברג הגיעה לקפלן לאחר שראתה בקבוצת הווטסאפ של בית הספר של ילדיה את התמונה של ברודץ הבודד מהבוקר. "כרגע הכל נורא זמני, אבל יש לי גם הרגשה שההפגנה הזו היא התחלה של תשתית של משהו קבוע", אמרה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf